פרסי אופיר 2021: סיכום שלב א'

אתמול הסתיימו שלושה שבועות אינטנסיביים. שלושה שבועות של צפייה בכל הסרטים הישראלים העלילתיים הארוכים בתחרות אופיר של האקדמיה הישראלית לשנה זו. 18 סרטים עומדים השנה לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע (בתחילת הדרך היו 20. ממש לפני תחילת ההקרנות פרשו שניים, ודווקא מהיותר מסקרנים: "התנור" של ג'ייק פאלטרו ו"ילדים של אף אחד" של ארז תדמור), אבל רק שלושה מתוך הסרטים האלו הופצו מסחרית לקהל הרחב. עוד סרט אחד אמור להיות מופץ בעוד כשבועיים, וסרט נוסף נמצא כעת בסבב הקרנות טרום בכורה לקראת הפצה מסחרית, אני מניח, בתקופת החגים. מה שמשאיר את הרוב הגדול של הסרטים לא מוכר לעמישראל.

וחבל. מצפייה בכל הסרטים מסתבר שיש השנה סרטים ממש מצוינים, רק שלעמישראל תתאפשר הצפייה בהם ב..מי יודע מתי, אם בכלל. מכיוון שרוב האנשים לא באמת מכירים את רוב הסרטים, הנה מדריך קצרצר לכל הסרטים (אני בכוונה לא כותב כאן ביקורות, אבל כן, בקצרה, כדי שתדעו במה מדובר):בגידה – סרט שמתחיל סינטטי אבל סביר הופך בהדרגה לסינטטי אבל תוקפני ולא נעים לצפייה. היה הסרט הישראלי הראשון שהופץ בקולנוע עם חזרתו מהקורונה. לא אהבתי.

הארוחה – ש להמשיך לקרוא

אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה להמשיך לקרוא

אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2021: התחלה

שלשום התחילו לטפטף לעיתונות הכותרות: האקדמיה הישראלית פרסמה את רשימת המתמודדים לאוסקר.

אז קודם כל, הפרסומים עלו לאוויר עוד לפני שהאקדמיה פרסמה. אני מניח שהיתה דליפה של המידע ממקורות מסוימים, וחלקי מידע פורסמו. גם עכשיו עלתה לאתר של האקדמיה רק רשימה של הסרטים, ללא פירוט, וללא תקצירים. וזה קרה, אני מניח, בגלל שהמידע כבר דלף, אז האקדמיה שלחה לאוויר מידע חלקי אבל רשמי.

שנית, הדיסקליימר הרגיל: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. בפעם השבע מאות אלף: זה לא אותו דבר. הסרט "אסיה" נמצא עכשיו בבתי הקולנוע. התגובה הביקורתית אליו מאוד פושרת (אני דווקא חיבבתי). זה היה הנציג הישראלי לאוסקר של השנה שעברה. אני מניח שזה קרה בעיקר בגלל ששירה האס, אחת מ-2 השחקניות הראשיות בסרט, היא כוכבת בינלאומית. חברי האקדמיה הישראלית כנראה חשבו שזה יעזור להם באוסקר. זה לא עזר. אין טעם. באמת שאין טעם לנסות ולחזות את הטעם של האקדמיה האמריקאית. והדבר רק הופך קשה יותר עם כל שנה, כשמספר חברי האקדמיה שבוחרים את האוסקר רק גדל והופך מגוון יותר ובינלאומי יותר. אולי פשוט, הממ, תבחרו את הסרט שאתם הכי אוהבים, ואת האוסקר תשאירו לבחירה נפרדת (סתם הצעה…)?

ועוד דיסקליימר רגיל: מה עם לעשות תחרות בין סרטים שהופצו בלבד?

נכון, קורונה וזה, אבל בסופו של דבר, הדבר שכל יוצר קולנוע רוצה, הוא קשר עם קהל. שהסרט שלו יצא למסכים, ושהרבה אנשים יבואו לראות. בקולנוע. כל שנה יש תחרות של פרסי אופיר בין סרטים שאף אחד מהקהל הישראלי לא ראה, והקורונה רק החמירה את זה. נוצר תור עצום של סרטים ישראלים שלא פגשו את עמישראל, חלקם טובים מאוד. למשל, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן. הסרט היה חלק מתחרות האופיר 2019 והוקרן בפסטיבל חיפה של אותה שנה. הוא היה אמור לצאת מסחרית במאי 2020, אבל אז העולם כבר היה סגור. אז ראיתי סרט (נהדר) שהיה חלק מהתחרות של האקדמיה ב-2019 והוא עדיין לא הופץ. לא מגוחך?

עוד למשל: טרילוגיית האהבה של ירון שני. "עירום" היה חלק מתחרות האופיר של 2018. הסרט טרם הופץ. החלק השני בטרילוגיה, "עיניים שלי" זכה בפרס אופיר (מוצדק) לשחקן הראשי, והופץ ממש לפני הקורונה (ונדמה לי שהוא די נעלם מהזכרון). החלק השלישי בטרילוגיה הוקרן בפסטיבל חיפה 2019 ונעלם גם הוא. גם אם נשים בצד את הויכוחים על איכות הפרויקט הזה (ראיתי את "עירום" ואת "עיניים שלי" ויצאתי ברגשות מעורבים. לא ראיתי את "לידה"), ירון שני עבד על הפרויקט הזה במשך שנים ארוכות. קשה לי לראות איך הפרויקט המסיבי הזה בכלל מוצא את הקהל שלו.

ויש גם את הסרט המאוד מהנה של חורחה גורביץ' "ברזיל אהובתי" שהתחרה ב-2019 ועדיין לא הופץ. סתם, עוד אחד שנזרק מתחת לגלגלים. מאוד חבל.

ואלו רק שלושה למשלים ששלפתי מהשרוול בלי לחשוב הרבה. יש עוד. במקום לערב את הקהל הישראלי רגשית בתחרות, ובכך לקרב את הקולנוע הישראלי לאנשים החיים כאן, אותם אנשים מסתכלים על רשימת המועמדים ולא מכירים אף סרט, אז הם בכלל עוזבים הכל והולכים לים במקום לקולנוע. על הקלקולים שבתחרות האופיר אני ואחרים כותבים כבר הרבה שנים. אבל אני עדיין הולך לראות את הסרטים כי אני אוהב קולנוע ישראלי. אז בואו נדבר קצת על התחרות השנה:

20 סרטים ברשימה השנה. בינתיים ראיתי רק אחד מתוכם. אבל, גם מבלי לראות, נדמה לי ששלושה סרטים סגורים בחמישיה: להמשיך לקרוא