אל תחכי לי: הביקורת

לפני בערך 8 שנים ראיתי סרט של במאי שלא הכרתי שנקרא דני רייספלד. מאוד אהבתי את "פנתר לבן". סרט שהיה לכאורה סרט בורקס נוסחתי הכניס אל תוך הצפוי הרבה מציאות מפחידה. מציאות של אלימות ושל גזענות.

8 שנים בערך לקח לרייספלד לעשות את הסרט השני. באתי אליו מלא ציפיה. אבל הפעם התאכזבתי. אני חושב שרייספלד הפעם טעה בשיקול הדעת. גם הפעם רייספלד מסתובב במילייה האלים, אבל מתוך חשיבה מסחרית, ומתוך רצון להגיע לקהל הצעיר, הוא מעדן מאוד את האלימות, עוטף אותה בהרבה צמר גפן. במקום להסתכל לאימה בלבן של העיניים, כמו שהוא עשה ב"פנתר לבן", הוא לוקח הרבה צעדים אחורה. וכך, למשל, בסצנת השיא בסוף הסרט, וגם בכמה סצנות במהלכו, רייספלד מפנה את המבט מהיריות. מצלם אותן מחוץ לבניין. הטעות העיקרית של רייספלד, לדעתי, היא לרכך את הסרט. הוא רוצה לשנות, להזהיר את קהל הצופים, ובעיקר את הנוער, מתוצאות האלימות. אבל איך אני אזהר ממשהו שאני לא רואה? ממשהו שאני לא מרגיש?

ועוד למשל: הפעם הוא מלהק לתפקידים הראשיים שני כוכבני נוער. אני בן 49. אני לא יודע מי זה טיילור מלכוב (אה, זאת בכלל בחורה?), ומי זה עומר חזן. אני מניח שאנשים שהגיל שלהם חצי משלי יודעים טוב מאוד מי הם האנשים האלו. לפי מה שראיתי ב"אל תחכי לי", הם אנשים יפים מדי, ושחקנים לא מאוד טובים. דוגמנים שתפקידם לשים את השם שלהם על פוסטר הסרט כדי למשוך קהל (ואני, מה אני יודע. אולי הקהל עוד יימשך), אבל אני לא מאמין לאף מילה שיוצאת להם מהפה. דמויות פלסטיק משחקות אהבת פלסטיק בסרט שאמור להיות קשוח אבל הופך גם הוא לפלסטיק.אבל לא הכול רע. יש ב"אל תחכי לי" גם להמשיך לקרוא

ויהי בוקר: הביקורת

כבר למעלה משנה שאני מסתובב בהרגשה ש"ויהי בוקר" הוא אכן סרט יפהפה, אבל הוא מקבל יחס הרבה יותר מדי מוגזם מכל הסביבה שמקיפה אותי. לטעמי זה בהחלט סרט יפה, אבל הוא ממש לא יצירת מופת. בהתרשמות הראשונה שלי כתבתי קצת על הדברים הטובים יותר ופחות בעיניי בסרט הזה, ולקראת עלייתו להקרנות מסחריות צפיתי בסרט שוב, והיתה לי את אותה הרגשה, אם כי, מסיבות קצת שונות הפעם.

"ויהי בוקר", לטעמי, הוא דיון ארוך, אינטליגנטי, ורב שכבתי בנושא התנגדות אקטיבית מול התנגדות פסיבית. בפעולה אלימה ופיסית, או בעמידה נחושה על דעתך, אבל בלי להפעיל נשק חם או קר. וכך צבא הגנה לישראל מחליט לסגור קבוצה גדולה של אנשים בתוך כפר, בסוג של מצור, ללא סיבה נראית לעין, וללא תאריך יעד לסוף המצור. פעולה שרירותית ומכעיסה. אז אנשי הכפר יכולים להפגין ולצעוק, או לחכות שהעננה הרעה תעבור.אז הם תוהים בינם לבין עצמם האם ה להמשיך לקרוא

תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: ויהי בוקר

זוכרים את "ביקור התזמורת"? הסרט האנושי והמקסים ששבה את לב העולם? ערן קולירין, היוצר של "ביקור התזמורת", עשה ב-14 השנים שעברו מאז רק שני סרטים: "ההתחלפות" המוזר והמהנה (אבל גם המנוכר שלא ממש התחבר לקהל), ואת "מעבר להרים ולגבעות", שבו ניסה להיות יותר פוליטי, בהצלחה חלקית בלבד לטעמי (ושוב, מבלי ליצור קשר עם הקהל).

עכשיו חוזר קולירין עם סרט שהוא, להבנתי, סוג של נסיון ליצור "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועים במקום אחד בגלל אילוץ. גם כאן, כמו שם, המצב שנכפה עליהם מכריח את האנשים לתקשר, להיפתח, לדבר כמו שלא דיברו כבר הרבה מאוד זמן. ופה, כמו שם, זה יוצר רגעים קולנועיים יפהפיים ומרגשים. ובכל זאת, כדרכו של כמעט כל סרט המשך, המקור הרבה יותר טוב.יש משהו מוזר בדרך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תוכנית א'

כתבתי כבר כמה פעמים שאני מחבב את דרך החשיבה של האחים פז. הם חושבים מסחרי, אבל יודעים לגעת בנושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. כבר כמה פעמים שהם עושים סרטים באנגלית, מתוך צורך מסחרי בינלאומי אני מניח, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי בפעמים שעברו.

עד הפעם.הפעם זה לא עובד. בכלל. נדמה לי שהפעם האחים פז עשו סרט שהוא כל כך לפי הספר, כל כך מסחרי בעשייה שלו, עד שבא לי להגיד: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הסיפור שהסרט הזה מספר התרחש באמת בסוף מלחמת העולם השניה: קבוצה של יהודים תכננה את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תל אביב

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. מרט פרחומובסקי הוא איש חביב, והפרויקטים שהיה מעורב בהם בעבר (ושעדיין מעורב בהם) מוכיחים שהוא איש אוהב קולנוע. לצערי, יצאתי מ"תל אביב" לא מסופק.וזה לא בגלל שהסרט הזה כושל. יש בו הרבה אנושיות ורכות בבימוי, וזה ניכר בעיקר בסצינות הסקס. אבל הסרט הזה לא מצליח לקחת אותי למסע רגשי. "תל אביב" הוא סרט מדכא מאוד שמתרחש בעיר השמחה, תל אביב. אין בו עליות וירידות במצב הרוח. יש בו רק ירידות.

הסוד לדרמה אפקטיבית הוא לדעת איך לשלב בין השחוק והדמע. לדעת גם ברגעים עצובים להגניב חיוך או אפילו צחוק רועם ומשחרר. "תל אביב" לא יודע לעשות את זה. הסרט הזה עוקב אחרי להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: מישהו יאהב מישהו

מאוד לא אהבתי את סרטה הקודם של הדס בן ארויה. הרגשתי בעיקר שהגישה שלה לאהבה היא מאוד צינית, מה שהופך את ההזדקקות שלה לאהבה למגוחכת. הסרט החדש של בן ארויה הוא בעת ובעונה אחת עוד מאותו דבר, וגם סיפור שונה לחלוטין, מה שהופך אותו לבעייתי מאוד בעיניי, אבל גם הרבה יותר טוב ומעניין מבכורת הבימוי שלה.

להבנתי, יש ב"מישהו יאהב מישהו" הרגשה של גישה מלאכותית לחיים. כבר סרט שני של בן ארויה שאני רואה, והשחקנים בו כאילו לא מגיבים למה שהם אומרים. בסרט החדש הזה זה בולט במיוחד על רקע הדיאלוגים המצוינים שבן ארויה כתבה. למקרא התגובות לסרטה הראשון, וגם לזה האחרון, הרושם הוא שבן ארויה היא קולו של דור, ולפחות מבחינת האוזן שלה לשפה, כך אכן צעירים תל אביבים מדברים.  יש סיפורים קטנים ונהדרים שהדמויות מספרות כאן (למשל סיפור הפיליפינים), אבל בעוד שהסיפור עצמו קושר אותי רגשית לדמות, השחקנים לא עושים רושם שהם מגיבים לאותו זכרון שהם מעלים. לרגעים הרגשתי שיש כאן מעין גרסה מודרנית של תיאטרון ברכטיאני, קר ומנוכר בכוונה. הרי כבר בסצינה הראשונה אנו עוקבים אחרי דמות המאופרת במעין ציורים על הפנים שאמורים לדמות בכי, הפגנת רגש, אבל זהו רק ציור על הפנים, וכשהיא מתחילה לדבר על הריון והפלה, אירועים משני חיים בדברי ימי הנשים, אין לי כל הרגשה של מעורבות רגשית בנאמר. רק דימוי של רגש, לא הרגש עצמו. ובכלל, למה בכלל צריך את הסצינה הראשונה הזאת? היא אמנם קובעת את הטון, ומדגימה אסתטיקת צילום ועיצוב אמנותי מרשימה, אבל הדמות שבמרכזה מהר מאוד נדחקת הצידה, ולא חוזרת לסרט בכלל עד סופו. אז למה מספרים לנו עליה בכלל? הרי ניתן להכיר את דמויות המשנה דרך סצינת הסקס שפותחת את החלק השני, ודבר לא יחסר.

צילום: מידן ארמה

מה שהופך את סצינות הסקס (הארוכות מאוד והמפורטות מאוד מאוד) ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: יותר ממה שמגיע לי

את "יותר ממה שמגיע לי" הזה ראיתי במסגרת הקרנות האקדמיה בחודש שעבר, ויש לי בעיה גדולה עם הסרט הזה. להפתעתי, משיחות מסדרון חטופות עם חברי אקדמיה נוכחתי לדעת שאני במיעוט, והסרט הזה מקבל לא מעט אהבה (ואכן, הסרט הזה קיבל 6 מועמדויות לפרס האופיר). ועדיין, אני מאוד עצבני עליו, ודווקא בגלל שיש בו גרעין יפה של דרמה מרגשת.

כל עוד הסרט מספר את הסיפור האנושי שבמרכזו, הוא עושה עבודה יפה ומרגשת. אם חד הורית (בגילומה הנוגע ללב של אנה דוברובצקי) מתקשה לפרנס את עצמה ואת בנה המתבגר, וגם לנהל איזושהי מערכת יחסים עם גבר נשוי שמבטיח הרבה ונותן מעט. אשה שבעת אכזבות שרק מתאכזבת שוב ושוב – והנה, אולי, יש תקווה חדשה למישהו שיספק אופק ועתיד. ואולי לא.

הילד המופנם והאם שכל כך זקוקה למגע שמתאכזבת כל פעם מחדש – זה סיפור אנושי יפה שרק מבקש להביט סביב ולראות את הכאב הנסתר בדרך כלל מעיני כל.

אבל הסרט הזה רוצה יותר. ובחלק הזה הוא עושה עבודה גסה, בוטה, לרגעים אפילו תמוהה ומאוד לא נעימה לצפייה.

more than i deserve

צילום: שי פלג

הסרט הזה רוצה לדבר על להמשיך לקרוא