אוהב אותך צ'ארלי: הביקורת

זה היה אמור להיות סרט נורא ואיום. ממש ממש סבלתי מ"שושנה חלוץ מרכזי", סרט קודם של שי כנות, שביים את "אוהב אותך צ'ארלי". גם "איביזה", סרט אחר שביים, היה, אהמ, לא ממש טוב. ואת "ארבע על ארבע" שהוא ביים אחר-כך כבר לא טרחתי לראות. אבל מאז "ארבע על ארבע" עברו כבר יותר מ-6 שנים, ומגפה עולמית אחת. אולי משהו בכל זאת השתנה.

אז דווקא כן. אמנם "אוהב אותך צ'ארלי" הוא מוצר תעשייתי במופגן, ויש בו לא מעט פגמים, אבל יש בו גם כמה רגעים ממש לא רעים, ואפילו מחשבה מעניינת.

כי מצד אחד יש את המחשבה: יאללה, קומדיה לקיץ. בלי הרבה מחשבה, בלי הרבה מוח. בוא נביא את הכוכבת הגדולה שתביא קהל. נועה קירל אולי באמת תביא קהל לסרט, אבל ממה שאני רואה ב"אוהב אותך צ'ארלי", שחקנית היא לא. היא מקבלת זמן מסך גדול למדי, גדול מדי, ושניים-שלושה שירים שלמים עם ריקודים וכל שאר התלבושות, אבל המקום של זה אמור להיות באיזשהו קליפ ביו-טיוב, לא בסרט קולנוע. זאת הרי אמורה להיות קומדיה, והקליפים האלו מאטים מאוד את הקצב. מה גם שהיא כל הזמן מאופרת מאוד בכבדות, כאילו אין כאן אדם אמיתי אלא סוג של בובת חרסינה. אני לא יכול להאמין לדמות הזאת, אז כל החלק שלה בסרט הולך לאיבוד.

אבל אולי צריך להסתכל על הסרט הזה מכיוון אחר.

כי אם המחשבה היא: הנה הקומדיה של הקיץ – אז מבחינתי הסרט הזה הוא כישלון. הוא לא ממש מצחיק (יש בו מעט מדי בדיחות), הסיטואציה הבסיסית לא ממש עובדת (כי הדמות של נועה קירל לא אמינה), והקצב של הסרט די נסחב.אבל אם נסתכל על זה כדרמה קומית על גבר ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2022: סיכום שלב א'

אתמול הסתיים חודש יולי. אתמול הסתיים חודש שהיה לי מאוד עמוס. במהלך החודש האקדמיה הישראלית לקולנוע קיימה הקרנות מקדימות לפרסי אופיר עבור חבריה. אני לא חבר אקדמיה, אבל יש חברי אקדמיה שמכירים אותי, שאוהבים לקרוא את מה שאני כותב, והם מכניסים אותי להקרנות. 27 סרטים נרשמו השנה לתחרות האופיר. לפני תחילת ההקרנות רק 4 מהם הופצו לקהל הרחב. במהלך החודש יצאו לאקרנים עוד 2 סרטים מתוך רשימת המתמודדים לאופיר, ועוד 7 הוקרנו בפסטיבל ירושלים שהתקיים במקביל להקרנות האקדמיה. עוד 3 סרטים הוקרנו בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה (שלושתם עדיין מחכים להפצה מסחרית). מה שאומר שיש עוד 11 סרטים ברשימה שלא נחשפו בשום מסגרת, אבל הם מתחרים. אז לפני שאני אעשה כמנהגי, ואפרוס כאן את רשימת הפייבוריטים שלי, אני אסקור כאן מאוד בקצרה את כל סרטי התחרות:איפה אנה פרנק – כבר עבר על המסכים בישראל. לא התלהבתי.

סנולנד – כבר עבר על המסכים בישראל. סרט בינוני לטעמי.

מתחתנת – כבר עבר על המסכים בישראל. סרט מפלסטיק ששום דבר לא עובד בו. גם הילה סעדה שמשתדלת, ודין מירושניקוב שמתגלה כלא רע בכלל, לא מצילים את הקומדיה הלא מצחיקה הזאת.

חומוס פול טריילר – עדיין על המסכים בישראל. לא אהבתי.

איך נתת לזה לקרות – תחת מגבלות התקציב המאוד ניכרות, דווקא סרט חביב, גם אם זניח.

אוהב אותך צ'ארלי – קומדיה שיצאה ממש השבוע למסכים. הייתי מוכן לקטסטרופה, כי אני לא אוהב את מה שהבמאי הזה עשה בעבר, אבל הופתעתי לטובה. ממש לא סרט השנה, ורחוק מכך, אבל יש כאן גם רגעים יפים.

הסירו דאגה מליבכם – הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה (ועדיין לא הופץ מסחרית). עושר מול עוני בסרט שמבכר פיוטיות על מציאות. לא מאוד התחברתי. כתבתי עליו כאן.

השחיין – הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה (ועדיין לא הופץ מסחרית). לא מאוד התחברתי. כתבתי עליו כאן.

סינמה סבאיא – הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה (ועדיין לא הופץ מסחרית). מאוד אהבתי. כתבתי עליו כאן.

אזרח מודאג – הוקרן בפסטיבל ירושלים. שמעתי לא מעט אנשים שאהבו את הסרט. אני חושב שזה סרט מאוד מעניין, אבל לא מספיק טוב. כתבתי עליו כאן.

יוני אפס – סרט מאוד מרשים ומעניין, אבל התסריט לא מספיק טוב. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.

כל מה שאני יכולה – דרמה קורקטית, לא מלהיבה, סבירה מאוד, עם שחקנים טובים, אבל בסך הכול לא משאירה הרבה רושם. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.

קריוקי – ממה שאני שומע, זה סרט שמקומו בחמישייה מובטח. אני הרבה יותר מסויג. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.

סבוי – סרט מאוד מעניין, ועם זאת, העשייה הקולנועית המקורית שלו חותרת תחתיו. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.

הדרך לאילת – כיף של סרט. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.

עקרה – להרגשתי, ההפתעה הגדולה של הקרנות האקדמיה. אולי אפילו ההפתעה הגדולה של השנה. סרט מאוד מאוד מרגש. ממה שאני שומע, הדרמה הקטנה הזאת ריגשה לא מעט חברי אקדמיה, והסרט הזה יכול ללכת דרך ארוכה מאוד. הוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי עליו כאן.שער הפרחים – באב אל וורד – חיים בוזגלו חוזר. לא התגעגעתי. לטעמי סרט איום.

קבלו אותי – סרט של דוגמנים, לא של שחקנים. סרט שמדגמן רגשות, לא מרגיש אותם. יפה לעין, לא ריגש אותי בכלל.

בתולים – סרט שבילה כמה שנים בחדר עריכה. וזה ניכר. מאור זגורי התברבר מאוד עם הפרויקט הזה. הוא לקח על עצמו משימה קשה – לעשות סרט שלם שמתרחש בתוך ראשו של הגיבור. הוא לא עמד במשימה.

הנפש הטובה – מורן רוזנבלט ואורי גוטליב טובים, אבל לא מצליחים להציל סרט שמנסה לספר על חילוניות מול דתיות, אבל לא באמת מנסה להבין את הקונפליקט.

אדמה בוערת – סרט מאוד מעניין שלא עשוי טוב טכנית. נתי רביץ מרשים מאוד.

ילדים של אף אחד – ממה שאני שמעתי מאנשים, הם התחברו לסרט הזה הרבה יותר ממני. אני מחבב את ארז תדמור, אבל לטעמי זהו סרטו החלש ביותר, אולי אי פעם.

כאילו אין מחר – ממש סבלתי בסרט הזה. מתרחש ברובו בתוך דירה (אילוצי קורונה?), מאוד חוזר על עצמו, ולטעמי מבוים לא טוב. דין מירושניקוב בתפקיד משנה טוב מאוד, אבל לא מציל את הסרט (ומורן רוזנבלט גם, אבל גם היא לא יכולה להציל).

ולריה מתחתנת – לא מאוד התחברתי לסרט הזה, שמתרחש ברובו בתוך דירה (אילוצי קורונה?), מאוד חוזר על עצמו, והרגיש לי בעיקר כדרמה קטנה שאולי תעבוד טוב יותר בטלוויזיה. הקולנוע לא עושה לה טוב.

השכן שלי אדולף – קראוד פליזר חביב. וזניח.

הבשורה על פי יהודה – הפתעה מאוד נעימה. סרט של ישראל הישנה מאוד מאוד, מנומס מאוד, ובדרכו הצנועה נוגע ללב.

השתיקה – התגובות שאני שמעתי היו מעורבות, אבל לטעמי האישי מדובר בסרט ממש ממש מצוין. שמי זרחין משתכלל, משתפר ככל שהוא מתבגר, והסרט מאוד ריגש והרשים אותי.

אז עכשיו, כשההצבעה על פרסי אופיר עומדת להתחיל, אני הולך לשחק את המשחק השנתי שלי: אם הייתי חבר אקדמיה, הייתי מצביע ל…

אני שב ומדגיש שלא מדובר כאן בתחזית של מועמדים, אלא בסקירה של אלו שהכי אהבתי והכי הרשימו אותי בין כל 27 הסרטים שראיתי.זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: סבוי

"סבוי" הוא סיפור מרתק. זוהר וגנר מצליחה לקחת סיפור שקרה באמת, ולספר אותו מזווית ייחודית, ששואלת שאלות של מגדר, דווקא בסיפור שמגדר הוא בדרך כלל לא הנושא המרכזי. וגנר עושה ב"סבוי" סרט מקורי ומעניין, אבל בבחירה הסגנונית שלה, היא גם מקלקלת את החוויה הקולנועית שלי.

"סבוי" הוא סיפור של גבורה נשית תחת אש. והוא מכוון לאנשים ש"גבורה נשית תחת אש" נשמע להם כאוקסימורון, וגם לבנות שעדיין לא יודעות שהן יכולות להיות גיבורות במצבים מלחיצים, בנות שיראו בכוכבה לוי, גיבורת הסיפור, כמודל לחיקוי.כוכבה לוי הייתה אדם פשוט שנקלעה למצב לא פשוט. כמו שהיא מעידה על עצמה, ההתנהגות שלה במצב המותח יצאה מתוך מצב רגשי של בדידות. והנה היא פתאום מרגישה נחוצה, מועילה. הנה היא נמצאת פתאום במרכז העניינים, יכולה לפעול תחת לחץ מאוד לא שגרתי, לחץ שיכול להוביל אפילו למוות.

וגנר מקפידה לעמת את הדמות הראשית שלה כל הזמן עם גברים שמזלזלים בה: עם בן הזוג שלה (לא בעלה, אלא בן זוג אחר) שהיה איתה שם במלון סבוי. מבט אחד שלה בו ודי ברור שהיא כבר לא רואה את העתיד שלה איתו. מבט אחד שלה בו וברור לה שהוא הפחדן והיא הגיבורה עם התושייה.

גם ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: הדרך לאילת

הסצנה הנועלת את הסרט היא סצנת צלילה. מה שמיד מחייב אותי לומר: סרטו הקודם של יונה רוזנקיאר היה "הצלילה". "הדרך לאילת" הרבה יותר טוב.

זה לא סרט מקורי שלא נראה כדוגמתו. למעשה, זה סרט נוסחתי למדי. סרט מסע של אבא ובן. יש הרבה כאלו (אם כי לא כל כך בישראל. זאת מדינה קטנה. לאיפה ייסעו? אה, לאילת. בכל זאת, רחוק). יש מטרה (לא ממש חשובה). יש תחנות בדרך. ויש דרמות קטנות, אפיזודות שונות ומשונות, דמויות שונות ומשונות נכנסות ויוצאות מהסיפור, והכל סובב את האבא והבן האלו.

"הצלילה" היה סרט מעניין, אבל מאוד בוסרי. "הדרך לאילת" הוא כבר סיפור אחר לגמרי. כאן יונה רוזנקיאר לגמרי השתלט על הטון של הסרט, שהוא בעיקר קומי, אבל הוא גם יודע להכניס את הרגש בעדינות ובצורה מדויקת ואפקטיבית. סצנת הפתיחה, למשל, היא מופת של כתיבה וביצוע של הומור שחור מאוד. ואז הסרט מתחיל – נקבע היעד, והסיבה לציוות של שני הגברים האלו.וכשהסרט יוצא לדרך, אני מבין גם מהו הנושא של הסרט: יונה רוזנקיאר מנהל כאן דיון מפורט למדי על מצבה של ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: קריוקי

שמעתי אותי ברדיו, ראיתי אותי בטלוויזיה, קראתי עלי בעיתון, אני קיים!
(מיכה שטרית / ארקדי דוכין, מתוך "רדיו בלה בלה", החברים של נטשה).

יש לי הרגשה שזה יהיה אחד מאותם סרטים שכל העולם יאהב. חוץ ממני.

בגדול, זה סרט על אדם מבוגר וכבוי שמתעורר לחיים, מוצא טעם חדש בחיים, כשהוא פוגש בשכן חדש, כריזמטי, סוחף. ששון גבאי, בתפקיד הראשי, כמעט מציל את הסרט. השחקן הזה עושה כאן עבודה אדירה. הוא נפתח לאט, הגוף שלו משתחרר לאט, הופך מכבד וכבוי לקל יותר והחלטי, אבל גבאי גם מקפיד להישאר אותו בן אדם, לא לעשות שינוי קיצוני מדי. הכול בעבודת הגוף שלו, בשימוש שלו בקול. בעיניים, בפנים. התהליך שהוא מעביר אותי איתו מרגש ומרתק.הבעיה היא בכל המסביב. כי התסריט אכן מבקש להראות תהליך שגבר אחד עובר. אבל הסרט כאילו בכוח מבקש ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: כל מה שאני יכולה

והסרט הזה נגמר כאילו באמצ"כל מה שאני יכולה" הוא 2 סרטים בכרטיס אחד. כל אחד מהם יפה, ואפילו מרגש לעיתים. אבל שני הסרטים האלו לא נפגשים, לא משפיעים אחד על השני, ובסופו של דבר, יש כאן הרבה פוטנציאל לא ממש ממומש.

צריך לומר שמה שבכל זאת מציל את הסרט הזה הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: עקרה

בעצב תלדי בנים. בעצב גדול. קשה. מעיק. עמוק. מאוד עמוק.לכאורה, הכול צפוי כאן. לסרט קוראים "עקרה", ותחילת הסרט אכן דנה בזוג צעיר המתקשה להיכנס להריון. והסביבה שבה מתרחש הסרט היא העולם החרדי, שבו הבאת ילדים לעולם היא יותר מסתם מנהג או ביטוי של אהבה בין בני זוג. מדובר ממש במצווה ("פרו ורבו"). בדרך חיים של ממש. אז כן, יש כאן סיפור על זוג צעיר בבעיה ותחת לחץ סביבתי.

לכאורה, הכול צפוי כאן. יש גם אורח משונה וזר המשתכן בבית. זה ברור כבר מהתחלה שטוב לא יבוא ממנו. שהרעה תיפתח מכיוונו. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה. ולא צריך להיות בעל ניסיון נרחב של צפייה בסרטים כדי לדעת מה הולך לקרות. וזה אכן קורה.

אבל "עקרה" הוא סרט חכם ומאוד מאוד אפקטיבי ומרגש. בסבלנות, בעריכה מדודה ומדויקת מאוד, הסרט הזה עובר לאט לאט מסיפור אולי אפילו נוסחתי אל דרמה אנושית עמוקה ומטלטלת. זה ברור מאליו ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: יוני אפס

כשיצאתי מההקרנה של "יוני אפס" הרגשתי בעיקר מבולבל. זה סרט מרשים מאוד, אבל בחיי שאני לא יודע מה הסרט הזה רוצה ממני.

כי יש כאן סיפור המשיק למשפט אייכמן. כסרט תקופתי המחייב שחזור של סביבה ומקומות, יש כאן עיצוב אמנותי יפהפה ועבודה נהדרת של תלבושות ואפילו קצב סיפור איטי המתאים את עצמו לתקופה. אבל מדובר בכמה סיפורים שהופכים את הסרט הזה ליצירה לא מאוד הומוגנית, ויותר מכך, בכמה נושאים שונים שלא ממש מתחברים לתמונה אחת שלמה. וגם בסיפורים עצמם אין ממש התרחשות מספקת כדי להזיז את הקונפליקטים קדימה.

אז יש כאן סיפור התבגרות של נער צעיר ממוצא מזרחי בישראל הצעירה הנשלטת על ידי האשכנזים.

ואח"כ ההווי של בית הספר ננטש לטובת מעברו של הנער לעבודה בבית חרושת שמקבל משימה סודית – לבנות את התנור שישרוף את גופתו של אייכמן.

משם הסרט עובר לספר על השומר המזרחי על אייכמן. הנער ננטש ודי נעלם מהסרט.

צילום: ירון שרף

כל אלו באים לספר על המקום של מזרחים ואשכנזים במדינה שחיה, בעצם, את האתוס האשכנזי. הרי מדינת ישראל קמה כתגובה לשואה שהתרחשה באירופה ופגעה בעיקר ביהודי אירופה. איפה המקום של יהודי עדות המזרח בתוך הסיפור של הנאצים? בתוך הסיפור הישראלי? להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2022: אזרח מודאג

את "אינרציה", סרט הבכורה של עידן חגואל, מאוד אהבתי. היה מדובר בסרט הזוי, שמסתובב במחוזות הדמיון המעוות, שאולי יש לו גם השפעה במציאות. אז כמובן שהסרט החדש של חגואל מעורר סקרנות. ועם זאת, מדובר בסרט שונה מאוד. וגם קצת לא.

אבל ה"קצת לא", כלומר, המקומות שבהם אסטרטגיית הבימוי של חגואל חוזרת על דברים שראיתי בסרט הקודם, הם גם המקומות שבהם הסרט הזה, החדש, נופל. כי הסרט החדש דורש סגנון אחר.

הרי הסרט הזה בעצם בא למתוח ביקורת על הבורגנות שמדגמנת חמלה כלפי החלשים, אבל זה מה שהיא בעצם עושה. מדגמנת. לא באמת מראה חמלה. כבר בדיאלוג בסצנה בתחילת הסרט אומרת אחת הדמויות שתהליך הפונדקאות נעשה בצורה הומנית. איך שהאישה יולדת לוקחים לה את הילד. הומני.כן, בוודאי שזה אירוני. סרקסטי אפילו. ואז מתרחש האירוע המחולל של הסרט, ו… להמשיך לקרוא

איך נתת לזה לקרות?: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוצג בהקרנות מסחריות הסרט הישראלי "איך נתת לזה לקרות?". האמת שבכניסה לאולם הקולנוע הייתי די פסימי. מדובר בסרט השייך למשפחת לפיד, ולמרות שאהבתי את "הברך", מכל שאר סרטיו של נדב לפיד יצאתי מסויג למדי, שלא לומר די עצבני. מה גם שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, ואם אני זוכר נכון, זכה שם לקבלת פנים לא מאוד נעימה.

אז בסופו של דבר, הצפייה בסרט הזה הייתה דווקא חוויה נעימה למדי. מדובר בסרט קטן מאוד, לואו באדג'ט מאוד, וזה ניכר עליו, קצת ארוך מדי, ויש בו כמה רגעים קצת לא נעימים לצפייה, ומצד שני, בהרבה רגעים אחרים דווקא מצאתי את עצמי מחייך ודי נסחף עם סגנון החיים של הדמויות כאן.

צריך לומר מראש: לא קורה הרבה בסרט הזה. למעשה, דווקא ברגעים שבהם כן קורה משהו, אלו הם הרגעים החלשים ביותר של הסרט. שהרי זהו כל ה-DNA של הסרט: אין תכנית. חיים. נקודה. למה צריך לחיות עם איזושהי מטרת על? למה צריך ללכת באיזושהי דרך מותווית מראש? למה ללמוד מקצוע, ולהכיר מישהי, ולהתחתן, ולמצוא עבודה במקצוע, ולהתקדם בסולם הדרגות, ולעשות ילדים? למה לעשות את המסלול שההורים רוצים? אולי כדאי פשוט

לזרום

וזה מה שהסרט הזה עושה

זורם.

קצת מסיבה. קצת הסנפה בשירותים. הרבה מוסיקה. וריקודים. ולהעביר זמן עם חברים. ולשתות. הרבה לשתות. קצת סקס לא מחייב. ולעשן. הרבה לעשן. לעבוד קצת כדי לממן את כל החגיגות האלו, אבל בעיקר – קראחנה. לזרום עם החיים בלי כיוון."איך נתת לזה לקרות" עוקב אחרי כמה טיפוסים להמשיך לקרוא