פסטיבל ירושלים 2021: סינמה סבאיא

באופן כללי אני קצת נרתע מקולנוע שעוסק בקולנוע. אני מרגיש שבסרטים מהסוג הזה יש משהו מתנשא. פניה אל נישה מאוד ספיציפית של אנשים, אלו שמתעסקים בקולנוע, וכותבים, ומביימים, ומשחקים קולנוע. אני מרגיש שקולנוע על קולנוע פונה אליהם בלבד, ומתעלם במופגן מכל השאר. אני מרגיש שבהכללה, קולנוע על קולנוע מתעסק בעיקר בניים-דרופינג שידבר רק אל המשוגעים לדבר, והסרטים האלו שוכחים שאנשים משתוקקים לשמוע ולראות סיפורים מהחיים. בקולנוע.

זה לא "סינמה סבאיא".

הסרט הזה של אורית פוקס רותם מתרחש כולו בחדר אחד, בעצם, והוא, לכאורה, תיאור של קורס בקולנוע לחובבים. למעשה, יש כאן מפגש נשי חם ואנושי, חוצה תרבויות. קבוצה של נשים מסוגים שונים ומתרבויות שונות שנפגשות פעם בשבוע בחדר מסוים במתנ"ס בחדרה, ומדברות. ומתווכחות, ועוזרות אחת לשניה, ומפתחות אחווה נשית אמיתית במשך סרט שלם.

cinema sabayaובמקרה יש שם גם מצלמה.

לכאורה יש כאן הדגמה של היכולת של קולנוע לתפוס חתיכה מהחיים בתוך הפריים, ולמזוג לתוכה את החלומות שלנו, אבל פוקס רותם יודעת לעשות את זה מבלי ל להמשיך לקרוא

נתראה בשמחות: הביקורת

הרעיון טוב יותר מהביצוע

הרעיון הוא לעשות משהו אחר. לא עוד דרמה ישראלית, טובה ככל שתהיה. הרעיון הוא להתפרע. לעשות סרט מדמם מאוד, סרט פסיכי עם רציחות ושיהיה מצחיק. ולא סתם משהו אחר. ה"משהו האחר" מגובה כאן ברעיון בסיסי. לא סתם רציחות. יש כאן סוג של דיון בטבע הישראלי. בבהמיות הישראלית שמובילה לאסונות.הבעיה היא שזה לא מבוצע מספיק טוב. "נתראה בשמחות" מלא בשיטות מוות שונות ומשונות, והדמיון של הבימוי והתסריט עובד כאן שעות נוספות, ומהבחינה הזאת זה תענוג, אבל הסרט הזה, בהיותו קומדיה כמעט במודע, היה צריך להיות להמשיך לקרוא

הברך: הביקורת

וואו. פשוט וואו. לפעמים זה כל כך כיף להיות מופתע. זה לא קורה לי הרבה. ויש לי בדרך כלל מדד יחסית טוב למה שהולך לקרות בסרט מסוים, והאם אני הולך לאהוב או לשנוא אותו. את הקולנוע של נדב לפיד אני לא ממש חיבבתי. היו לי הרבה בעיות עם סרטיו הקודמים. "הברך" זה סיפור שונה לגמרי.

הרי עוד בכניסה להקרנה אני הייתי בטוח שאני הולך לשנוא את הסרט הזה. דיברו על פוליטיקה בוטה, סרט על במאי שמספר על במאי שנוסע להקרנה של הסרט שלו – הייתי בטוח שאני הולך לראות כאן סרט של במאי שלא מוציא את הראש מהתחת של עצמו. כמה שטעיתי.

כי אכן, יש כאן סיפור על במאי, אבל השלד הנראטיבי הזה מהווה חלק יחסית קטן מהסרט. סיפור המסגרת. הוא אכן מגיע למדבר, פוגש את נציגת משרד התרבות שמטפלת בו  – ואז הסרט עוזב את הסיפור, ופשוט עוקב אחרי הגבר הזה בשיטוטיו במקום העזוב הזה.

ואיך שנדב לפיד מטפל במצב הסטטי יחסית הזה זה פשוט טור דה פורס קולנועי. המצלמה נעה כאן בפראות בלתי נשלטת. כמה וכמה קטעי מוסיקה כאן נפרסים כאן, ואלו הן קטעים חמודים, מתקתקים. והצילום המלווה אותם – חייתי, סוער, אלים אפילו. נופי המדבר העירומים מהווים רקע להשתוללות חסרת גבולות.כי "הברך" הוא בעצם סרט על הטבע של עם ישראל. ונדב לפיד, לפי "הברך", מקיים יחסי אהבה-שנאה סוערים עם העם הזה. אנחנו שונאים, אלימים, גזענים, אבל גם רכים, אוהבים, תרבותיים. אנחנו גסים ובהמיים, וגם מנומסים ושקטים. ומעל כל אלו – להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2021: סיכום שלב א'

אתמול הסתיימו שלושה שבועות אינטנסיביים. שלושה שבועות של צפייה בכל הסרטים הישראלים העלילתיים הארוכים בתחרות אופיר של האקדמיה הישראלית לשנה זו. 18 סרטים עומדים השנה לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע (בתחילת הדרך היו 20. ממש לפני תחילת ההקרנות פרשו שניים, ודווקא מהיותר מסקרנים: "התנור" של ג'ייק פאלטרו ו"ילדים של אף אחד" של ארז תדמור), אבל רק שלושה מתוך הסרטים האלו הופצו מסחרית לקהל הרחב. עוד סרט אחד אמור להיות מופץ בעוד כשבועיים, וסרט נוסף נמצא כעת בסבב הקרנות טרום בכורה לקראת הפצה מסחרית, אני מניח, בתקופת החגים. מה שמשאיר את הרוב הגדול של הסרטים לא מוכר לעמישראל.

וחבל. מצפייה בכל הסרטים מסתבר שיש השנה סרטים ממש מצוינים, רק שלעמישראל תתאפשר הצפייה בהם ב..מי יודע מתי, אם בכלל. מכיוון שרוב האנשים לא באמת מכירים את רוב הסרטים, הנה מדריך קצרצר לכל הסרטים (אני בכוונה לא כותב כאן ביקורות, אבל כן, בקצרה, כדי שתדעו במה מדובר):בגידה – סרט שמתחיל סינטטי אבל סביר הופך בהדרגה לסינטטי אבל תוקפני ולא נעים לצפייה. היה הסרט הישראלי הראשון שהופץ בקולנוע עם חזרתו מהקורונה. לא אהבתי.

הארוחה – ש להמשיך לקרוא

אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה להמשיך לקרוא

הרפסודה: הביקורת

אני מנסה לחשוב מה נער מליברפול היה חושב על "הרפסודה"

שלושה נערים, חברים הכי טובים, אוהדים שרופים של מכבי חיפה, רוצים לקנות כרטיסים למשחק של הקבוצה שלהם נגד מועדון הפאר ליברפול במסגרת הליגה האירופית. בגלל המצב הבטחוני המשחק הועבר לקפריסין, והחבורה יוצאת למסע הרפתקאות מטורף כדי להגיע למשחק.

והמצב הבטחוני – לא עושים ממנו עניין. אני מנסה לדמיין את הנער מליברפול שיראה את "הרפסודה" אומר: "משחק? נופלים עליכם טילים אנשים! איזה משחק בראש שלכם?! (וחוץ מזה, אין לכם סיכוי)". אבל "הרפסודה", בהיותו סרט ישראלי, לא עושה עניין מ"המצב". הוא אפילו מתבדח על חשבון המצב (סצינת התרגיל בבית הספר). כגבר ישראלי בן 48, מעניין אותי לראות את הנוער הישראלי גדל תחת איום מתמיד (ולא רק את הנוער בשדרות), ועדיין מצליח למצוא עניין בדברים שלא קשורים למלחמה. מעניין לראות איך "הרפסודה" מנסה, ובמידה מסוימת גם מצליח, למשש את הדופק של בני נוער בישראל של המאה ה-21."הרפסודה", בהגדרה, הוא סרט מסחרי לבני הנוער לקיץ, אבל עודד רז מביים סרט לא רע בכלל שלא מעליב את האינטלגנציה. אמנם האלמנט המסחרי מגביל אותו, אבל רז מפתיע, ומביים אותו בקצב יחסית איטי. רז משקיע בפיתוח מערכות היחסים בין הדמויות, ובעיקר בין שלושת החברים. הדינמיקה בין שלושת השחקנים להמשיך לקרוא

אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את ה להמשיך לקרוא

לשחרר את שולי: הביקורת

אין לי הרבה מה לומר על הסרט הזה, אז רק כמה הערות קצרות:

1. זה לא שחשבתי שאני הולך לראות כאן סרט איכות יוצא דופן, אבל, אחרי שנת הקורונה, בסך הכל רציתי לצחוק קצת.

2. לא צחקתי

3. כלומר, היו כמה חיוכים קלים פה ושם, אבל הסרט הזה לא עובד. קומדיה לא ממש מצחיקה. בעיה.

4. וזה בגלל שכבר מהתחלה הסרט הזה מו להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: להיות ענת קם

דוקאביב 2021 הוא פסטיבל הקולנוע הראשון שאני נוכח בו זה למעלה משנה וחצי. התגעגעתי לדינמיקה הזאת של פסטיבל קולנוע. שיחות המסדרון. המפגשים עם הקולגות. המפגשים עם היוצרים. המפגשים עם קהל. הויכוחים והבאז שיש לסרטים מסוימים. מה שמעת על הסרט ההוא, ואומרים שהסרט הזה הוא ככה וככה.

אני מזכיר את זה גם כי את הסרט "להיות ענת קם" ראיתי כבר אחרי שהבאז שטף את מסדרונות הסינמטק בתל אביב. כבר כתבו עליו ודיברו עליו לפני שהספקתי לראות. אמרו, למשל, שהדמות הראשית בסרט מתווכחת כל הזמן עם הבמאי. שיש שם אנטגוניזם. כשהזדמן לי, סוף סוף, לראות את הסרט, חששתי שיהיה מדובר בסרט לעומתי. איזה מין סרט זה שהדמות הראשית בעצם לא רוצה בכלל להיות בסרט?אחרי הצפייה אני חושב שהיתה כאן מיסקונספציה. אכן יש כמה ויכוחים בסרט, אבל אני לא חושב שענת קם מתווכחת כאן עם הבמאי, שלומי אלדר. אני חושב שהיא מתווכחת עם עצמה. "להיות ענת קם" בעיניי הוא פורטרט מרתק ומאוד אמפטי של דמות מסוכסכת בתוך עצמה. הרי בתחילת הסרט אומרת ענת קם שהיא יודעת שעצם העובדה שהיא ענת קם, ההיא שהורשעה בריגול, זאת בעצם הסיבה לכל הסרט הזה. והיא אומרת: אני לא רוצה להיות ענת קם. אני רוצה להיות ענת.

ומצד שני, הסרט הזה, להבנתי, רק מראה עד כמה ענת קם לא יכולה, ואולי לא באמת רוצה, לברוח מה"ענת קמיות". עד כמה זה טבוע בדמה. הרי הסרט הזה נדמה לי כמעט מבוים מדי: סיפור המסגרת כאן הוא: ענת קם לא הצליחה ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: החייל הטוב

באחת הסצינות בסרט מתלבטת אחת מחברות ארגון "שוברים שתיקה" שנמצא במרכז "החייל הטוב" בנוגע לדרך הטובה והאפקטיבית ביותר לספר את סיפורה מול קהל. העצה שהיא מקבלת: תספרי את זה מנקודת המבט האישית שלך. אנשים מתחברים לסיפור אישי, ומתוך זה הם גם יכולים להשתכנע באידאולוגיה שלנו (נגד הכיבוש, בעיקר).

חבל שסילבינה לנדסמן, בבואה ליצור סרט העוקב אחרי "שוברים שתיקה", לא הלכה בעקבות העצה הזאת.חברי "שוברים שתיקה", הרי, אוספים ומתעדים מאות ואולי אפילו אלפי עדויות של חיילים ששירתו ומשרתים (במילואים) בשטחים. לנדסמן היתה צריכה להבדיל את עדויות החיילים שבמאגר של הארגון מ להמשיך לקרוא