חיפושית הזהב 2020: המועמדויות

שלשום התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע בדנמרק. היום התפרסמו המועמדויות לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה לקולנוע של המדינה השכנה, שוודיה. ואלו הם הסרטים העיקריים ברשימת המועמדים:

כמובן שהסרט השוודי הבולט של 2019, שהיה גם הנציג הלאומי לאוסקר השנה ׁ(ולא עבר שלב) הוא בכלל סרט גיאורגי (כלומר: הפקה שוודית של סרט שמתרחש בגיאורגיה, מדבר גיאורגית, ומספר סיפור שספוג בתרבות גיאורגית, ובאותה נשימה קורא תיגר על אותה תרבות). טרם ראיתי את "ואז רקדנו" (And Then We Danced), אבל אני מאוד מסוקרן ממנו (הסרט אמור לעלות על המסכים בישראל בבתי קולנוע "לב" בעוד כחודשיים. התגובות מהקרנתו בפסטיבל ירושלים האחרון היו חמות במיוחד). להבנתי, מדובר בסיפור אהבה בין שני גברים בלהקת ריקוד גיאורגי עממי (קראתי שכשהסרט הופץ בגיאורגיה לאחרונה, ההקרנות לוו בהפגנות רעשניות למדי כנגדו). להערכתי, הסרט הזה, אם הוא אכן אפקטיבי כדרמה, אמור להיות להיט קופתי בישראל לכשיופץ.

"ואז רקדנו" הוא המוביל ברשימת המועמדויות לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השוודית, עם 7 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, שחקן משנה, תסריט, צילום, ועיצוב אמנותי.

עוד סרטים בולטים ברשימת המועמדים:

משונה היה להיווכח שבמאי יחסית אלמוני כמו לבאן אקין מקבל הרבה יותר תשומת לב (בזכות סרטו "ואז רקדנו") מאשר במאי הרבה יותר ותיק ומוערך כמו להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2020: המועמדויות

היום התפרסמו בדנמרק המועמדויות לפרס הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע. סרט אחד מתוך הרשימה כבר ראיתי, והוא ריגש אותי למרות כמה חסרונות שיש בו, והוא

מלכת הלבבות (Dronningen) – מאי אל טוקי

הסרט שדנמרק שלחה לאוסקר השנה, והוקרן גם בפסטיבל ירושלים בקיץ, מספר על משיכה מינית קטלנית בין גיבורת הסרט, עורכת דין מצליחה, בגילומה הפנטסטי של טרינה דירהולם, לבין הבן החורג שלה (הבן של בן זוגה מנישואים קודמים). עם כמה סצינות סקס בוטות למדי, אבל גם כאלו שמבוימות ברגישות, ועם משחק אדיר של השחקנית הראשית, אבל גם עם תסריט לא מפורט מספיק בגזרת סיפורי המשנה, זהו סרט שהשאיר אצלי משקל למרות החסרונות הניכרים שבו."מלכת הלבבות" מועמד ל-13 פרסי רוברט: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן (גוסטב לינד, הנער. גם הוא מצוין), שחקנית (טרינה דירהולם המופלאה. לדעתי, המועמדת הבטוחה לזכיה), תסריט מקורי, שחקן משנה, צילום, עריכה, תלבושות, סאונד, עיצוב אמנותי, איפור, ומוסיקה.

עוד סרטים בולטים ברשימת המועמדויות: להמשיך לקרוא

נפילת אימפריית הכסף: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Chute de L'Empire Américain)

דני ארקאן הוא במאי מאוד נחשב, אבל אני לא ממש מתלהב ממנו. ראיתי סרט אחד שלו בעבר, משהו שנקרא "נפילת האימפריה האמריקאית" (בישראל הסרט הזה נודע בשם "שיחות מלוכלכות"), והרגשתי שמדובר בעיקר בחבורה של אנשים שמדסקסים עניינים ברומו של עולם, עניינים שאין להם באמת קשר לחיים הבורגנים הפרטיים שלהם. על סרט ההמשך שלו דילגתי (ודווקא הסרט הזה זכה באוסקר). עכשיו חוזר ארקאן בסרט שנקרא, שוב, "נפילת האימפריה האמריקאית" (בעברית תרגמו הפעם ל"נפילת אימפריית הכסף"), ואותה בעייה חוזרת שוב: מדובר, לטעמי, בסרט מתנשא.

כפי ששמות סרטיו של ארקאן מרמזים, הוא מבקש לדבר על נושאים גדולים. חשובים. למרבה הצער, להבנתי הנושאים האלו באים על חשבון הדמויות, והסיפור, ושאר ירקות קולנועיים. כי הרי הסרט האחרון הזה של ארקאן הוא בבסיסו מהתלת פשע שאמורה להיות משעשעת, אבל הסרט הזה מסרב להינות.

ראשית, הדמות הראשית. הסצינה הראשונה בסרט הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית". יושב לו גבר בלתי נסבל ומתנה את צרותיו עם העולם באוזני בת הזוג שלו, שדי מהר הופכת לאקסית שלו. יותר מכך, השחקן הראשי, אחד בשם אלכסנדר לאנדרי, מתנהל במרחב בחוסר בטחון קיצוני, כמעט קטטוני. הדיבור שלו רועד, הגוף שלו רועד, הוא כמעט על סף בכי רוב הזמן. זה אמור ליצור איזשהו אפקט קומי, כפי שהתסריט דורש, אבל זה בעיקר יוצר ריחוק שלי מהדמות הפאטתית הזאת. מה גם שהוא מגלם דמות די מתנשאת ואפילו טיפשה, כך שבניגוד ל"רשת החברתית" שבו אהרון סורקין התסריטאי ודיויד פינצ'ר הבמאי השכילו לראות גם את החמלה בדמותו המתנשאת של מארק צוקרברג (בעיקר בזכות עבודת המשחק הנהדרת של ג'סי אייזנברג), כאן, ב"נפילת אימפריית הכסף", הדמות הראשית מתנהגת כמו נער מפוחד שנמצא בגוף של גבר ולא ממש יודע איך ומה לעשות, למרות שהוא נואם נאומים של ידע שכאילו יש לו.

אה, הנאומים. הסרט הזה מצטט כל הזמן מהמיתולוגיה היוונית, ומדבר ב להמשיך לקרוא

ג'וג'ו ראביט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jojo Rabbit)

לפעמים עולה השאלה האם מותר לצחוק על הכל, או שיש נושאים שהם מחוץ לתחום. מוות. סקס. נאצים.

אני בדיעה שאפשר, ומותר, ואפילו רצוי לצחוק על הכל. הכל. אני רק חושב שבנושאים מסוימים (מוות. סקס. נאצים) צריך להיות מאוד זהירים בדרך שבה נוהגים. מדובר בנושאים רגישים מאוד, ולפעמים בדיחה יכולה להתפרש לא נכון, וכשמדובר בנושאים האלו, להעליב הרבה מאוד אנשים.

כבר נעשו סרטים קומיים בנושא השואה. כמה מהם מהמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין. "החיים יפים" של רוברטו בניני. סצינת הפתיחה של "ג'וג'ו ראביט" הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש. וכאן גם ההבדל הגדול בין הסרטים הקלאסים ההם לבין הסרט החדש הזה: טאיקה וואיטיטי מדגים כאן את יכולותיו הקומיות בצורה מרשימה. הכל זז מהר, קצבי, עם מוסיקה מלהיבה, עם חילופי רפליקות מהירים ומצחיקים שכתובים נהדר – רק שוואיטיטי חסר את מגע הנוצה הנפלא של ארנסט לוביטש.וכך יוצא שבלא מעט סצינות ב"ג'וג'ו ראביט" אני צוחק מתוך אינסטינקט, כי האלמנט הקומי עשוי כמו שכתוב בספר, אבל מיד מתלווה לצחוק הזה טעם לוואי. אני צוחק ו להמשיך לקרוא

1917: הביקורת

לפני כמה חודשים ראיתי לראשונה את הטריילר של הסרט הזה. נראה לי כמו משהו זניח, שעדיף לדלג עליו. בעיקר דחתה אותי הסיטואציה הבסיסית של הסרט: משימה מוטלת על כתפיו של חייל: להעביר ידיעה ליחידה שנמצאת אל מעבר לקווי האויב. אם הוא יכשל במשימה, 1600 אנשים יהרגו. ביניהם, גם אחיו. מספיק לי ה-1600 איש. העובדה שמדובר כאן גם באח נטעה בי את ההרגשה שמדובר בסיטואציה מניפולטיבית שמוכתבת מלמעלה, מעט התסריטאי, כדי ליצור אפקט רגשי מלאכותי מוגבר, ולא במשהו שנובע מתוך הדמויות.

לא ממש רציתי לראות את הסרט הזה. אבל אז התחילו להגיע דיווחים שמדובר בסרט בשוט אחד. הישג טכני מרשים תמיד. והעובדה שמדובר בסרט של סם מנדס סקרנה אותי. בדיוק עשרים שנה לאחר שזכה באוסקר על "אמריקן ביוטי", האם הוא יוצא מתוך חוויות ג'יימס בונד שלו אל סרט חדש שיביא איתו עזוז יצירתי, כמו לפני עשרים שנה?

ומצד שני, מדובר בסרט מלחמה. ז'אנר קשה בפני עצמו, אז בשוט אחד? ואולי מדובר כאן בשוט אחד בכאילו, כמו ב"בירדמן"?

אז הלכתי לראות. וחזרתי מאוכזב למדי. אבל לא בגלל שזה שוט אחד בכאילו. למעשה, הסרט אפילו לא מנסה להסתיר את זה: באמצע הסרט יש רגע שבו הכל הופך שחור לכמה רגעים לא קצרים. ואז הסרט מתניע שוב. אבל אל תוך להמשיך לקרוא

סרטי העשור שהלכו לאיבוד

את סיכום השנה שלי העליתי לכאן לפני כמה ימים, אבל יש גם עניין עם סיכום העשור. הבלוג שלי קיים 9 שנים, וכולם מסביבי מסכמים עשור, בוחרים את סרטי העשור שלהם, ועל רוב הסרטים שאהבתי (וגם על כאלו שלא) כתבתי כאן בעשור האחרון. לכאורה, משימה לא קשה לנבור בבלוג שלי אחורה ולבחור בפינצטה את עשר, עשרים, חמישים הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון.

לכאורה. כי למעשה, כשניגשתי להכין רשימה של סרטים שרציתי להכניס לסיכום העשור, היא מהר מאוד תפחה לכמות שלא יכולתי להשתלט עליה, ובטח לא כזאת שיכולתי לדרג. מהר מאוד זנחתי את הרעיון של מצעד העשור הפרטי שלי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. החלטתי לעשות משהו קטן הרבה יותר (והרי אני בלוג קטן בסופו של דבר): החלטתי לרכז רשימה קצרה של סרטים שאהבתי בעשור האחרון, סרטים שהלכו לאיבוד. סרטים שלהרגשתי לא קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו מכל מיני סיבות. לאו דווקא רשימה של הסרטים הכי טובים לטעמי בעשור האחרון, אלא יותר רשימה של סרטים שהייתי שמח לפגוש בהם בהקרנה סינמקטית מקרית, או אפילו, רחמנא ליצלן, בהקרנה טלויזיונית, למרות שאת הסרטים האלו קשה למצוא אפילו בספריות האינסופיות של ה-VOD של הנטפלקיסים למינהו.

אז להלן רשימה של עשרה סרטים שמאוד אהבתי בעשור האחרון, והם מתחבאים טוב טוב, ואולי כדאי לנקות קצת את האבק ולהוציא אותם לאור, שוב: להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2019 בקולנוע

שנה טובה.

היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.

אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.

אז מתחילים.

אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם: להמשיך לקרוא