שחקן מספר אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ready Player One)

נשאלת השאלה: האם למישהו כמוני, מישהו שמשחק המחשב הכי מלהיב שהוא מכיר הוא סוליטייר (וקצת קנדי קראש. אבל ממש קצת), האם למישהו כזה יש בכלל מה לעשות בסרט הזה, "שחקן מספר אחת"? והתשובה, למרבה הצער: לא.

דקות בודדות לתוך הסרט הרגשתי שאיבדתי כל קשר עם מה שמתרחש על המסך. משפטים חסרי פשר (להבנתי. אני מתאר לעצמי שאנשים שכן מכירים משחקי מחשב למינהו מבינים כל מילה) נזרקים לאויר במהירות מסחררת. משפט כמו: "חייבים לעבור את גשר אודון כדי להגיע לטירת קאמפסון, שם יושב הרשע גונגוגזון. רק במלחמה ישירה איתו ניתן יהיה להשיג את מפתח הקסמים הפותח את המעבר לארץ מקסימון, שם נוכל סוף סוף להשיג את שרביט הקסמים של גנדל, ובעזרתו להשיג שליטה עולמית!" הוא משפט שהמצאתי בעצמי, אבל עבורי יש לו הגיון דומה לחלק גדול מהמשפטים הנאמרים בסרט הזה (כלומר: אין לו הגיון בכלל).

מה גם ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי אופיר 2018: ההתחלה

אתר האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן אתמול עם רשימת הסרטים המתמודדים השנה על פרס אופיר. אבל לפני שאני אסקור את המתמודדים, כמה מילים:

קשה לו, למוש דנון. מאוד קשה לו. הוא בא עם כוונות טובות, אבל באקדמיה הישראלית לקולנוע יש כוחות עצומים שמתעקשים לשמר את הישן, למנוע כל שינוי. אנחנו, הבלוגרים שכותבים על הקולנוע הישראלי ועל תחרות האופיר כבר כמה וכמה שנים, אנחנו באים עם שתי טענות עיקריות לתחרות הזאת: אחת היא שהקהל הרחב, זה שלמענו נעשים הסרטים בסופו של דבר, הקהל הזה לא מביע עניין בתחרות מכיוון שהוא לא מכיר את הסרטים המתמודדים. רוב הסרטים בתחרות מוקרנים לחברי האקדמיה בהקרנות בכורה עולמיות, וחלקם הגדול יוצאים למסכים בשנה-שנתיים שלאחר מכן. בזמן טקס חלוקת הפרסים, המועמדים לגבי רוב הקהל הם אלמוניים לחלוטין.  מוש דנון רצה לשנות את זה, ולעשות את הדבר שנראה לנו, אלו שכותבים על קולנוע, ההגיוני ביותר – לנהל את התחרות בין סרטים שכבר הופצו לקהל הרחב. הכוחות השמרנים באקדמיה מתעקשים להפוך את התחרות למקדם מכירות לסרט אחד (הזוכה), ולקבור בכך את השאר. פעם, בשנות ה-90, כשהאקדמיה היתה צעירה, "השאר" היו שלושה-ארבעה סרטים. היום, כשהקולנוע הישראלי פורח, "השאר" הוא עשרים-שלושים סרטים. לפני שנתיים הכריז דנון על שינוי שהולך להגיע, על כוונתו אכן לנהל את התחרות בין סרטים שהקהל כבר מכיר, אלו שהופצו כבר. השינוי נקבע לשנה שעברה. ובעקבות לחץ מבפנים, השינוי נדחה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית. ואז כמעט ובוטל לחלוטין: השנה, כמו כל שנה, עומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית 25 סרטים. מתוכם רק 2 (שניים!) כבר הופצו. בתקנון התחרות החדש הוכנס שינוי מאולץ ועקום, המחייב את מפיקי הסרטים המועמדים, מרגע פרסום רשימת המועמדויות, לערוך 15 הקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ כדי לערב את הקהל (הלא כל כך רחב במקרה הזה) בתחרות. אני מניח שזה אמור להשתלב בפרויקט "מובילים קולנוע" המבורך שמוש דנון מקדם, פרויקט שמקרב קהל ישראלי גם מחוץ למרכז ליצירה ישראלית, אבל להביא אנשים לראות סרט שעוד לא נאמר ונכתב עליו שום דבר זו משימה קשה. גם אלו שיוקרנו בהקרנות הטרום האלו ישארו עלומים לקהל הרחב בזמן הטקס.

הטענה השניה נגד הטקס היא העובדה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אוטומטית מייצג את ישראל באוסקר. הסעיף הזה מעוות את הבחירה, ושנה אחרי שנה אנחנו רואים איך הבחירה היא בסרט שיכול (אולי. מאוד אולי) להביא את האוסקר, ולא בסרט הטוב ביותר לטעמם של חברי האקדמיה (לא תמיד זה אותו דבר). טסט קייס מצוין עומד השנה למבחן: הסרט "האופה מברלין". סרט יפהפה, מרגש, ומצליח. אחד משני הסרטים שכבר הופצו ונמצאים בתחרות. כסרט שמספר על קשר בין גבר גרמני (הומוסקסואל) לבין אשה ישראלית, הסרט מתנהל ברובו באנגלית, אבל האוסקר שהאקדמיה הישראלית מתכוונת אליו הוא האוסקר לסרטים בשפה זרה, כלומר, זו שאינה אנגלית. האם "האופה מברלין" יפסיד את התחרות רק בגלל שהוא דובר אנגלית? (מה גם שלפי התקנון של האקדמיה הישראלית, רק ישראלים יכולים להיות מועמדים. מה שאומר שטים קלקהוף, השחקן הגרמני בתפקיד הראשי, שלטעמי עשה עבודה נהדרת ומאוד מרגשת, לא תהיה לו אפשרות להיות אפילו מועמד, רק בגלל שהוא לא ישראלי).

שני סרטים מסקרנים שאמורים להיות להיטים לא ניגשו בכלל לתחרות. "עמק רפאים", החדש של אבי נשר, שצולם בקיץ שעבר, ואמור להיות כבר מוכן,  כמו גם סרט הבכורה של מאור זגורי, "בתולים", שצולם בתחילת החורף, וגם הוא אמור להיות כבר גמור. אני מניח שהם מחפשים חשיפות בפסטיבלים בינלאומיים, ואח"כ להגיע עם תהילה וביקורות טובות אל הקהל הרחב, ורק אח"כ, אולי, פרסים (זה עבד מצוין ל"אופה מברלין". חוץ מעניין הפרסים).

אז מי בכל זאת ברשימת הסרטים שאמורים לייצר תחרות מרגשת?

ובכן להמשיך לקרוא

גופו 2018: הזוכים

לפני כשעה הסתיים בבוקרשט טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה הרומנית לקולנוע. הטקס היה עייף למדי, חסר אנרגיה, ולמרות שהיה נדמה לי שהמנחה עשה ככל יכולתו להצחיק ולהנעים את האוירה, הקהל לא ממש שיתף פעולה. גם ברומניה יש את המנהג הבזוי הזה של לחלק פרסים בזמן הפרסומות, ולעומת זאת, כשלושה או ארבעה פרסי הוקרה חולקו און-אייר, מה שגרם לטקס להרגיש מאוד ארוך (למרות שהוא לא היה באמת כזה).

בתחילת החודש סקרתי כאן את המועמדים העיקריים לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לשנת 2018. סרט אחד הוביל במספר המועמדויות בהפרש ניכר. והוא היה גם זה שזכה ברוב הפרסים. והסרט הוא

צעד אחד מאחורי המלאכים (Un pas în urma serafimilor), בבימוי דניאל סנדו להמשיך לקרוא

פדינגטון 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: Paddington 2)

בגיל 22 טסתי לראשונה בחיי לחוץ לארץ. הרבה מאוד ישראלים נוסעים למזרח הרחוק. אני טסתי למערב הקרוב. לונדון, אנגליה. בגיל 22 נחתתי לראשונה בנמל תעופה זר. הית'רו. במבט מבחוץ זו אולי לא היתה הבחירה הטבעית למשוחרר טרי מצה"ל, אבל בשבילי זו היתה הבחירה הטבעית ביותר. הרי גדלתי על סדרות אנגליות. על טלויזיה מאנגליה. על כדורגל אנגלי. המלון של פולטי. מישהו מטפל בך?. על אדונים ומשרתים. משחק השבוע. ליברפול של שנות ה-80. איאן ראש (וולשי, אבל בכל זאת). קני דלגליש (סקוטי, אבל בכל זאת). ובגיל 17 גם התחלתי להכיר יותר לעומק את המוסיקה הנצחית של ה Fab Four מליברפול, הלא הם הביטלס. זה היה לי טבעי לחלוטין שאת הטיול הראשון שלי מחוץ לגבולות המדינה אני אעשה לאנגליה. גרייט בריטן.

ומאז חזרתי. וטיילתי עוד קצת. וראיתי עוד כמה סרטים וסדרות אנגליות. ונדמה לי שהחיים של האנגלים לא קלים. הסרטים שלהם, על פי רוב, מתרכזים בחיים הקשים של מעמד הפועלים. דרמות משובחות של קן לואץ', ושל מייק לי. גם כשהאנגלים עושים סרטים חמודים ומרוממי נפש ("בילי אליוט", "ללכת עד הסוף", וממש לאחרונה, "כוכבים חיים לנצח"), גם אז הסרטים האלו, בדרך כלל, יוצאים מתוך החיים התובעניים של האנשים הפשוטים. אז הנה מגיע "פדינגטון 2". ומזכיר לי למה נסעתי לאנגליה אז, פעם. כשהייתי בן 22.

כי נכון, זהו סרט ילדים. אבל אני לא גדלתי על הדמות הזו של הדב הזה. לא מכיר את החומר המקורי. ובגלל זה גם דילגתי על הסרט הראשון (נדמה לי שהדקות הראשונות של "פדינגטון 2" הן רק תזכורת לאלו שכן ראו, וכבר מכירים את הדמויות). אבל הסרט השני בסדרה קיבל ביקורות כל כך יוצאות דופן לסרט ילדים, ואף היה מועמד לכל מיני פרסים נכבדים, כשהוא עומד מול סרטים אחרים, רציניים הרבה יותר, כך שהייתי חייב לראות במה מדובר. ואכן לא התאכזבתי.

"פדינגטון 2", עבור אחד כמוני, שבא לסרט נקי מכל היכרות מוקדמת עם החומר המקורי, הסרט הזה הוא חגיגה של להמשיך לקרוא

בחזרה מטואיצ'י: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jungle)

אני ידעתי שזה יגיע. הרי כסרט לא ישראלי על ישראלי, אפשר לבוא בלא מעט טרוניות וטענות כנגד הסרט הזה, ורוב הטענות במקרה הזה נכונות, אבל לטעמי הן בטלות בשישים, כי היה לי קשה להתנגד לכוח העצום שהוא מפעיל עלי, להשפעה החזקה שיש לו. קשה מאוד להימנע מלמחוא כפיים בסוף הסרט. הסרט "בחזרה מטואיצ'י" הוא מסע נפשי ארוך שבסופו התעלות. מסע שמשפיע עלי פיסית, באולם הקולנוע. וזה לא דבר של מה בכך.

כשראיתי את הסרט לראשונה כתבתי שהסרט מתחיל בשבילי רק אחרי שעה בערך. עכשיו, אחרי צפייה שניה, זה לא לגמרי נכון. אכן, החצי השני של הסרט הרבה יותר מרתק מהראשון, אבל גם בהתחלה, למרות לא מעט חריקות, כבר שם מונחת הקרקע להרפתקאה האמיתית שתבוא אחר כך. אנד איט איז וואן הל אוף א רייד. הבמאי גרג מקלין הוא אולי לא א להמשיך לקרוא

להתראות שם למעלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Au Revoir Là-Haute)

הצפיה ב"להתראות שם למעלה" הותירה אותי חצוי. רוצה להריע לסרט הזה, אבל לא באמת יכול. כי הסרט הזה הוא כל כך מרשים, כל כך מדהים, כל כך חד פעמי, עד שבאמת צריך לראות כדי להאמין. ומצד שני, כל הפאר הבאמת בלתי נתפס הזה בא לשרת תפיסת עולם מייאשת, ויותר מכך, לא כזו שבאמת עובדת דרמטית. כי הרי סצינת השיא שמגיעה לקראת סוף הסרט היא בעת ובעונה אחת יפה עד כאב, ומאוד עצובה, ובאותה נשימה, חסרת רגש של ממש.

וזאת הבעיה של הסרט. כי מצד אחד, כבר מהפריים הראשון של הסרט ניתן לראות שמדובר בממתק בלתי נתפס. צילומים מזויות לא שגרתיות, השקעה של 17 מיליון אירו שנראית טוב מאוד על המסך, מצלמה שרצה במהירות מטורפת בתוך חפירות מלחמה כבר בתחילת הסרט, ובהמשך ממציאה אינספור המצאות ויזואליות נפלאות, מוסיקה תזמורתית חמה של כריסטוף ז'וליאן שמציפה את הסרט, מדגישה את הקנווס העצום שלו, בימוי בלתי יאמן שמכניס אותנו אל תוך המתרחש, כך שהפצצות מתפוצצות ממש עלי באולם, מעיפות עלי את החול. הבמאי מכניס אותי אל תוך החוויה של הדמויות בצורה מאוד ישירה. העיצוב האמנותי יפהפה, מואר באור צהוב, חם, ומזמין, והדמיון בלתי נגמר. הכל מוכן לחגיגה של זיקוקי דינור אנושי.

וכאן מגיע מצד שני. כי הסרט הזה הוא הכל חוץ מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מו

(שם הסרט במקור: M)

אני מאוד מסמפט את שרה פורסטייה. אני חושב שהיא שחקנית צעירה ומאוד כשרונית. היא כבר זכתה בשני סזארים של האקדמיה הצרפתית, והיתה מועמדת לעוד אחד, והיא רק בת 31. רק לא מזמן הופץ בישראל "בית ספר לחיים", סרט פגום שיש בו רגעים מרגשים רק בזכות פורסטייה, ולפני כמה שנים הוקרן כאן גם "שמות של אהבה", קומדיה זניחה שזוכה לרגעי נחת בזכות הופעתה הנמרצת של השחקנית המוכשרת הזו (עליה היא זכתה בפרס הסזאר). במהדורות קודמות של הפסטיבל הצרפתי הוקרנו "לילה אחד" המעניין בכיכובה, ו"סוזאן", שגם בו היא מצוינת (ועליו היתה מועמדת לסזאר). אז הנה מגיע לפסטיבל הצרפתי השנה סרט נוסף בכיכובה של השחקנית הנהדרת, שרה פורסטיה. והפעם היא גם מביימת, לראשונה בקריירה שלה. והתוצאה…לא כל כך טובה.

וזה מאוד חבל. כי גם כאן, שרה פורסטייה מציגה הצגת משחק מרגשת שסוחפת אותי אל תוך נשמת הדמות. הבעיה היא שפורסטיה הבמאית הרבה פחות טובה מפורסטיה השחקנית.

כי ברור לי לחלוטין שיש כאן כנות טהורה וכוונה מרשימה. יש כאן סיפור על שתי נשמות מוגבלות. אחת מגמגמת ומאוד מופנמת, פגועה בשל היחס הסביבה אליה על רקע ההפרעה שלה. והנה היא פוגשת גבר בוגר שלא יודע לקרוא. אנאלפאבית. וזו תהיה פגיעה קשה מאוד בכבוד הגברי שלו אם הסוד שלו יצא, אז הוא מסתיר מאוד את הנכות הזו. אבל הסיפור הזה, בליבו, הוא על שני אנשים שבעזרת חום, אהבה, וסבלנות כלפי הזולת ידעו להוציא את השני מהקונכיה שלו/ה, לעזור באהבה לתקן את הדרוש תיקון.

אז הסיפור הזה דורש זמן. והצרה של פורסטיה היא ש להמשיך לקרוא