פסטיבל חיפה 2019: המגדלור

(שם הסרט במקור: The Lighthouse)

זה אחד הסרטים המדוברים של השנה. ואחרי שראיתי את הסרט הזה אני גם מבין למה. אבל אני עומד קצת מהצד, לא מצטרף לשיירת המתלהבים.

אני לא ראיתי את סרטו הקודם והמהולל של רוברט אגרס, "המכשפה", אבל למראה הסרט החדש של הבמאי הזה אני מבין למה אנשים מתלהבים ממנו. אני רק חושב שיש קו שמבדיל בין במאים מוכשרים שיודעים להראות את הכשרון שלהם בסרט קולנוע, לבין במאים שמביימים כדי להראות את הכשרון שלהם, וזה בא על חשבון הדמויות, העלילה, ושאר ירקות. ברוב חלקי "המגדלור", הרגשתי שמדובר בסוג השני.כי רוברט אגרס מביים. הו, כמה שהוא מביים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא יחס המסך הריבועי, שתמיד מעצבן אותי. על מסך קולנועי גדול אני צופה בסרט שמצולם בפרופורציות מסך בינוניות. אני לא בטוח שיש לבחירה הזאת הסבר מניח את הדעת, מלבד רצון הבמאי לעשות משהו מתוחכם אמנותית. והסרט גם בשחור לבן, ודווקא בסרט פסיכי שכזה, הבחירה הזאת נדמה לי קצת הולכת נגד הז'אנר.

ואז אני שם לב גם לכך שהבמאי להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2019: לכוכבים

(שם הסרט במקור: To the Stars)

איזו פנינה של סרט. בשחור לבן, מתרחש בשנות ה-60, קטן, צנוע, סיפור התבגרות יפהפה ומרגש.

סרט על נערה צעירה, ברווזונית לא כל כך יפה, ונערה אחרת, פתוחה יותר, החדשה בשכונה. הידידות ביניהם תהפוך את הברווזונית לפרח.אבל זה לא בנאלי כמו שזה נשמע. זה יותר חכם מזה. הרבה פעמים בסרטים כאלו הידידות בין שתי הדמויות הראשיות מתפתחת מהר מדי, וההשפעה ההדדית ניכרת בצורה קיצונית מדי, כמעט לא מציאותית. ב"לכוכבים", הבמאית מרתה סטיבנס מוצאת קצב איטי יותר, מדוד יותר,  מפתחת את הנראטיב בצורה הגיונית שמזמינה אותי לתוך ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: היו ימים בטרובצ'בסק

(שם הסרט במקור: Однажды в Трубчевске)

הסצינה הראשונה של הסרט מראה איש אחד דג דגים.

הסצינה האחרונה של הסרט מראה חבורה של נערות שאנחנו לא מכירים מסתודדות. לא שומעים מה הן אומרות.

אני גם לא מכיר את האיש הזה שדג דגים. לא הוא ולא הנערות נראים במהלך הסרט, מלבד בסצינות האלו.

אז הסרט הזה לא ממש מתעניין באנשים. לאריסה סאדילובה הבמאית כנראה מתעניינת באוירה של המקום הזה שנקרא טרובצ'בסק. במזג האויר. במוסיקה שנשמעת מהרדיו שם. בכבישים ובעיצוב הסביבה. בהכל, חוץ מהאנשים שכל המקום הזה עוצב בשבילם.

כי הנה, במרכז הסרט יש דווקא סיפור. אמנם לא מאוד מסובך, אמנם לא מאוד מקורי, אבל אנושי. מסיפור דומה הרומנים, למשל, עשו סרט נהדר שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". הבמאית הרוסיה הזאת מספרת על אשה אחת שבוגדת בבעלה עם השכן (גם הוא נשוי). החלקים הראשונים של הסרט מתעדים די בפירוט את המכניקה של הבגידה. איפה הם נפגשים, לאיפה הם נוסעים, ומתי הם חוזרים.

אבל היא מדלגת על הרבה פרטים בסיפור הזה. הסקס לא קיים בסרט הזה (הוא קיים, אבל לא רואים). אבל עוד לפני זה – אין כמעט מערכת יחסים כאן. הם כמעט ולא מדברים. ובחלקים לא מעטים בהם יש כאן שיחות בין אנשים, סאדילובה מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בוכרא פי אל מישמיש

איזה פספוס.

מסתבר שפעם, לפני כמעט 80 שנה, נולדה במצרים דמות אנימציה מפורסמת מאוד. פוליטיקה ומריבות בינאישיות קברו את הדמות הזאת, וכמעט העלימו אותה מהזכרון ההסטורי. הסרט הזה בא לעשות צדק עם האנשים שיצרו את מישמיש אפנדי, סוג של מיקי מאוס בערבית.

אז זה מתחיל עם צאצאי האחים פרנקל, יוצרי המישמיש הזה. הם מבקשים לשחזר גלגלי פילם ישנים. ולתוך מכתב המגולל את סיפורם ערוכים מפגשים משפחתיים, העלאת זכרונות, ראיונות עם חוקרי תרבות ערבית וחוקרי הסטוריית האנימציה בפרט, ואנימציה בעולם הערבי בכלל.

והכל משובץ באינספור רגעים של סרטי מישמיש אפנדי משוחזרים. וזאת הבעיה שלי עם הסרט. הרי כששומעים "סרטים מצוירים", הקונוטציה היא בדרך כלל סרטי ילדים. משהו חמוד ומשעשע. מצחיק. אבל הסרט הזה בא לספר סיפור רציני, והוא נכנע פעם אחר פעם ל"איזה חמוווד".כי הנה, יש שלושה אחים שיוצרים בשלושים אצבעות ידיהם סרטי אנימציה במצרים של שנות ה-30. הם לאט לאט זוכים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: באקוראו

(שם הסרט במקור: Bacurau)

הסרט היה היה השנה בפסטיבל קאן. ולא סתם, בתחרות הראשית של הפסטיבל החשוב הזה. ולא סתם, הוא אפילו זכה בפרס חבר השופטים.

אז הציפיה היא שיהיה כאן סרט איכות ממדרגה ראשונה.

תשכחו מזה.

זה לא סרט רע, ה"באקוראו" הזה, אבל מכל בחינה, זה בעצם בי-מובי שכאילו הגיע לכאן במנהרת זמן משנות ה-50 או ה-60.זה מתחיל כבר מכותרות הפתיחה. כל שחקן, והדמות שהוא מגלם, ובין שמו של השחקן לבין שם הדמות – שורה של נקודות. כמו שהיו עושים פעם, עוד בזמנו של צ'רלי צ'פלין. זה ממשיך באלימות הקיצונית, שמצולמת בהגזמה מכוונת, במעברים בין סצינות שנראים כאילו הסרט עבר בחדר עריכה של סרטי חתונה ישנים, תוספות הבזקים של שוטים שמוכנסים בצורה לא מאוד אלגנטית אל הסרט, בתוספת לא מעט עירום וסקס לא מאוד נחוץ שנערך אל תוך הסרט בצורה כמעט פרובוקטיבית מכוונת, ובטראשיות בולטת, בדמות צלחת מעופפת.

לא, זה לא סרט מדע בדיוני. אבל המצאותה של הצלחת מעופפת פתאום בפריים מעוררת ג להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: אפריקה

מעט מאוד ידעתי על הסרט הזה לפני שראיתי אותו. מבחינתי הוא הגיע כמעט משום מקום. לא מזמן דיווחו שיש כמה סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו היוקרתי. כמה ששמעתי עליהם (וראיתי אותם), שהתחרו וגם זכו בפרסי אופיר, וכאלו שכבר הופצו בישראל, וגם אחד שלא שמעתי על הבמאי שלו, ולא ידעתי בכלל שיש סרט כזה. סיפרו שבסרט הזה הבמאי מלהק את אבא ואמא שלו לתפקידים הראשיים, מה שנשמע קצת חשוד, כי זה עושה רושם של סרט מאוד מאוד עני. וכל מה שידעתי על הסיפור של הסרט היה שהאיש המבוגר במרכז הסיפור מקבל בתחילת הסרט הודעה על כך שאת האחריות על הטקס השנתי, אחריות שהוא לקח על עצמו במשך עשרות שנים, העבירו אותה לאנשים צעירים יותר במסגרת רענון השורות. והאיש מתחיל להרגיש חסר חשיבות. זה כל מה שידעתי על הסרט, מה שהפך אותו בעיניי לקצת חשוד, כי זה נראה לי סרט קטן מדי שאולי גם אין לו באמת ערך קולנועי סביר בכלל. ומצד שני, הוא היה כבר בטורונטו, אז אולי יש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.

אז אחרי שראיתי את הסרט, התשובה לתהיה היא סוג של שילוב בין השתיים: "אפריקה" הוא לטעמי הרבה יותר טוב ממה שאני חשבתי שהוא יהיה, אבל הוא גם רחוק מאוד מסרט שבאמת יזיז לי משהו בלב.כי מצד אחד, אכן יש כאן דמות ראשית שמחזיקה מסך. בקול שלו, בפאוזות שהוא לוקח בין המילים, בהליכה שלו – מאיר גרנר הוא אולי לא שחקן מקצועי, אבל הוא שחקן לכל דבר, שמחזיק את העניין שלי בגורל הדמות שלו, בגורל הסרט כולו בעצם, בכל רגע ורגע שבו הוא נמצא על המסך (שזה כמעט כל הסרט). גם ה להמשיך לקרוא