פסטיבל קולנוע איטלקי: פריחה

(שם הסרט במקור: Fiore)

יצור מוזר קצת, הסרט הזה. מצד אחד, יש בו משהו אמיתי, ריאליסטי, נוגע ללב. מצד שני, יש בו גם משהו קולנועי מאוד, חלומי מעט, משהו שמתעלה מעל חיי היום יום המעיקים, ומביא אהבה מתוקה לחיים אפורים של נערה ונער.

מצד אחד, יש בסרט מצלמה שעושה דברים סוחפים רק בכוח התנועה, בריצה מרשימה בשוטים ארוכים ומתפתלים עם סטדי קאם אחרי נערה שרצה במחילות של תחנות רכבת, או בורחת משוטרים ברציפים, או ברגעים מסוימים בכלא עצמו. מצד שני, הסרט ממעט להשתמש במוסיקה, כלי קולנועי רגשי ראשון במעלה. בשלב מסוים בסרט הגיבורה מקבלת לידיה נגן MP3. רק אז נשמע קטע המוסיקה הראשון בסרט. כי עד אז, במרדפים, או בקטעי דרמה אחרים, הכל שקט. כי אין מוסיקה ברגעים כאלו בחיים. זה רק בקולנוע. והסרט הזה מספר סיפור ריאליסטי של נערה שנמצאת במקום אפור, אבל מוצאת שם חלום של אהבה.

וסיפור האהבה הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: מהיר כמו הרוח

(שם הסרט במקור: Veloce Come il Vento)

לפני כמה ימים התקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו, פרסי האקדמיה שלהם (כתבתי עליו כאן). מבין כל הסרטים שהיו מועמדים, הכי סיקרן אותי הסרט הזה, "מהיר כמו הרוח". אמנם, על פניו, מדובר בסרט מירוצי מכוניות פשטני, כי בסרטי "מהיר ועצבני" למינהו יש בעיקר שואו, רעש, אקשן, ומעט מאוד אנושיות. ושואו ריק לבדו לא מעניין אותי, ולמעשה דוחה אותי. אבל ב"מהיר כמו הרוח" יש הרבה יותר מזה. והוא אכן מקיים את ההבטחה. סרט מהנה, מרתק, מרגש, סוחף.

כי יש כאן, בתוך האדרנלין של מירוצי המכוניות, יש כאן להמשיך לקרוא

שקית של גולות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Sac de Billes)

כשראיתי את הטריילר, נאנחתי ונרתעתי. עוד סרט שואה. ועוד כזה שנראה מתנחמד מדי, מתקתק מדי. לא בשבילי. רק שבסוף הטריילר היה כתוב שמו של הבמאי: כריסטיאן דוגאיי. חשבתי: רגע, לפני כמה שנים ראיתי סרט של הבמאי הזה, ומאוד אהבתי אותו. רציתי לתת לסרט החדש של הבמאי הזה הזדמנות.

זה לא עובד. כמו הטריילר, הסרט עצמו גם הוא בעיקר מרתיע.

כריסטיאן דוגאיי הוא במאי מוכשר. אין לי ספק בכך. רואים את זה גם כאן, ב"שקית של גולות" הלא טוב. בביקורת שלי על "ז'אפלו", סרטו הקודם (והנהדר) של דוגאיי, כתבתי בין היתר ש להמשיך לקרוא

מחר הכל מתחיל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Demain Tout Commence)

החיים הם רכבת הרים של שמחות ורגעי עצב. אמנות החיים היא היכולת לשרוד את הנסיעה הזו, את המעברים הלפעמים חדים בין שחוק לעצב, את החיים. היכולת למצות את הרגש מהרגעים השקטים, ואת הכיף מהרגעים השמחים. לחיות. באומץ.

הפסקה הראשונה הזו אולי גדולה מדי על הסרט הזה, "מחר הכל מתחיל", אבל, מצד שני, אולי לא כל כך. כי, מצד אחד, צריך לעשות לסרט הזה הנחות. כי התסריט שלו מחורר ושרירותי בלא מעט רגעים, ויש בו מעברים חדים מדי בין רגעי שמחה גדולים לרגעים טראגיים מאוד. אבל, מצד שני, הבמאי הלא מוכר הזה, אמנם עושה דברים בצורה לא מאוד מקורית, אבל הוא כן מביים את "מחר הכל מתחיל" לפי הספר. ממש לפי הספר. ואת הספר הזה, אם הוא אכן נמצא איפשהו, מישהו הרי כתב על בסיס דברים שעובדים. והסרט הזה אכן עובד.

עם כמה רגעים ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: השמיים יחכו

(שם הסרט במקור: Le Ciel Attendra)

הי, הפסטיבל הצרפתי עדיין ממשיך בסינמטקים. היום עולים על המסכים בישראל סרט הפתיחה של הפסטיבל ("שקית של גולות". סרט לא טוב. הביקורת שלי עליו תעלה כאן בשבת) וסרט הנעילה של הפסטיבל ("מחר הכל מתחיל". סרט שמוציא מתסריט בעייתי סרט מאוד מהנה. הביקורת שלי עליו תעלה כאן מחר). ובינתיים, אני רוצה לדבר על סרט לא טוב שראיתי במהלך הפסטיבל הזה. "השמיים יחכו".

מצד אחד, שמעתי על הסרט הזה בעיקר דברים רעים. והיה גם את Made in France האיום, שניסה לדבר על אותו נושא. לא מחשבה מעודדת לפני שהלכתי לראות את הסרט הזה.

מצד שני, את סרטה הקודם של מארי קסטיל-מנסיון שער, Les Héritiers ("סיפור מהחיים" בעברית מפיצית מאוד גנרית) דווקא חיבבתי. גם הוא כלל עיסוק בנושאים שכבר ראינו לא מעט בסרטים אחרים, אבל היה בו את הלב במקום הנכון. וחוץ מזה, את העיסוק בנושא הסנסציוני של גיוס בני נוער תועים לשורות דאעש אפשר לעשות גם בטעם. סרט אחד יפה שראיתי בשנה שעברה התעסק בזה ("הדרך לאיסטנבול". לא סרט בלי חסרונות, אבל נוגע ללב ומעניין).

ומהצד השלישי, זה שבא אחרי הצפיה בסרט, המסקנה היא ש להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2016: הזוכים

כן, זו לא טעות. אתמול, ה-28/03/2017, חולקו בארגנטינה פרסי הסוּר של האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע לשנת 2016. את רשימת המועמדויות פרסמה האקדמיה לפני יותר מארבעה חודשים, כבר בתחילת דצמבר האחרון (הנה תזכורת לסרטים הבולטים ברשימה), ואתמול בערב (היום בבוקר שעון ישראל) נאותה האקדמיה, סוף סוף, לכבד את הסרטים בפרסים הנכספים.

מאז שפורסמה רשימת המועמדויות, הספקתי כבר לצפות באחד הסרטים המרכזיים ברשימה (ואף מאוד לחבב אותו). "ג'ילדה, לא מתחרטת על האהבה הזו", סיפורה האמיתי של ג'ילדה, זמרת עם ידועה בארגנטינה, שמצאה את מותה באופן טראגי בתאונת דרכים בגיל 34. "ג'ילדה" אכן זכה אתמול ב-5 פרסי סוּר לתלבושות, איפור, סאונד, מוסיקה, וחשוב מכל: פרס לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד הראשי, נטליה אוריירו בתפקיד ג'ילדה. כך זה נראה בספרדית:

הסרט הפייבוריט לזכיה היה להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2017: הזוכים

ובימים שבהם הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית בשנה שעברה הוא גם הסרט הכי מצליח בישראל בימים אלו, וממש כמה ימים לפני תחילתו של שבוע הקולנוע האיטלקי בסינמטקים, התקיים אמש באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לשנה זו (את המועמדים סקרתי כאן בבלוג עם פרסום הרשימה לפני כחודש). הטקס ארך כשעתיים ורבע, וניסה מאוד להיות קליל ומשעשע, אבל עם מעט מאוד הצלחה. עם זאת, הטקס זרם ללא הרבה הפרעות, וללא אירועים מיוחדים (וארך כשעתיים ורבע, שזה בערך שעה וחצי פחות מהאוסקרים). הרגע היפה ביותר בטקס היה הרגע בו הוענק פרס מפעל חיים לרוברטו בניני. בגיל 65 הוא נראה נמרץ ומלא אנרגיה כתמיד, ואולי האקדמיה, מעבר להוקרה על פועלו, מבקשת לרמוז לו לחזור לעשות סרטים, מכיוון שהסרט האחרון שלו היה ב-2005 (מאז ועד היום הוא זוכה להצלחה רבה באיטליה ומחוצה לה בהופעות על הבמה בהצגת יחיד המבוססת על הקומדיה האלוהית של דאנטה). בניני לא שכח להודות, בין היתר, גם לאשתו, ניקולטה בראסקי, ששיחקה בכל הסרטים שלו, כולל בסרט הגדול ביותר שלו, "החיים יפים" (גם היא נעלמה ממסך הקולנוע כבר למעלה מעשור אל בימת התיאטרון).

אז למרות שהטקס היה יבש למדי, עם התקדמות חלוקת הפרסים הוא התחיל להידמות לסרט מתח, מכיוון שהפרסים התחלקו פחות או יותר שווה בשווה בין שני סרטים, והשאלה היתה למי ילך הפרס הגדול. אז התשובה היא: להמשיך לקרוא