המחברות של אליש: הביקורת

איך לקחת סיפור מצוין, ולפספס אותו.

בסינמטק תל אביב יוקרן לאורך החודש הקרוב הסרט הדוקומנטרי הישראלי "המחברות של אליש". לסרט יש נקודת מוצא מרתקת, אבל התוצאה, למרבה הצער, היא סרט מאוד בינוני.

היתה אשה שקראו לה אלישבע. אליש בקיצור. היו לה שבעה ילדים. עם לידת הילד הראשון היא החלה לכתוב יומנים בשמם של ילדיה. את היומנים היא כתבה בשם הילד, בגוף ראשון, מבלי ידיעתו. עם מותה של האם בשיבה טובה נחשפים היומנים האלו בעזבונה, וילדיה, עכשיו אנשים בוגרים, קוראים ביומנים האלו לראשונה בחייהם.

זה לא ספוילר, אגב. את כל המידע הזה אנו למדים בכיתוביות על המסך כבר בהתחלה. והנה, כבר, בעיה מספר אחת: למה אנחנו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2017: המועמדויות

בעוד כשבוע וחצי יתקיים במדבר פסטיבל סרטים בערבה. במסגרתו, בין היתר, תתקיים מחווה לקולנוע האוסטרלי. יוקרנו שם סרטים אוסטרלים קלאסיים (מומלצים במיוחד "פיקניק בצל ההר" של פיטר וויר מ-1975 ו"לנטנה" של ריי לורנס מ-2001), וסרט אחד חדש של וורוויק ת'ונרנטון, שביים לפני כמעט עשור סרט נפלא שנקרא "שמשון ודלילה", אבל מאז הוא היה הבטחה שלא מצליחה לקיים את עצמה. אולי סרטו החדש יקשור חוטים מלפני עשור. על כל מקרה, הסרט הזה לא יצא למסכים גם באוסטרליה, כך שאין לו עדיין נראות בתחרויות הפרסים המקומיות שם.

היום (בעצם אתמול לפי שעון אוסטרליה) התפרסמו שם המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. מספר מצומצם של סרטים ממלאים את רשימת המועמדויות, אחד מהם מוכר מאוד גם לקהל הישראלי, ועל השאר רק שמעתי פה ושם (להקרנה בפסטיבל ערבה בשנה הבאה?). אבל נתחיל עם זה המוכר:

הסרט המוביל עם מספר המועמדויות הגדול ביותר הוא להמשיך לקרוא

פאטי קייקס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Patti Cakes)

יש ל"פאטי קייקס" התחלה מלהיבה. משהו שיורד לעומק נשמתה של הדמות הראשית, שואב משם את הדרייב הכי בסיסי שלה, ומוציא את זה החוצה בצורה יצירתית ונהדרת (היא הולכת באויר וחולמת. ממש). אבל שאר הסרט מתעקש להניח לעומקים, ונשאר בתחום ה"חביב אבל זניח".

כי הסרט הזה הרי מבקש להבין את המקור ליצירה. את העלבון, הדוחק, המצב הכלכלי הלא מאוד משופר, הסטרס של החיים של אשה מהמעמד הנמוך בארה"ב, ולא סתם אשה, אלא אשה לבנה כבדת משקל שצריכה לעבוד קשה ולהגיד תודה על כל יום עבודה ועל כל דולר שנכנס לכיס – כל זה צריך לבוא לידי ביטוי בשירים שהיא שרה. כל תו, כל שורה בשיר שהיא שרה צריכים להגיע מתוך הנפש המיוסרת שלה.

ואז פוגשת פאטי, גיבורת הסרט, באחד ש להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2017: הזוכים

לפני שבוע בדיוק סקרתי כאן בבלוג את המועמדים לפרס הדאג'ונג של האקדמיה הדרום קוריאנית לקולנוע לשנת 2017. היום התקיים טקס חלוקת הפרסים. בשנים שעברו זוהרו של הטקס הועם בגלל שערוריות ניהול כאלו ואחרות. השנה לא קראתי דבר על בלגן כזה או אחר. מצד שני, לא רק שהאקדמיה הקוריאנית חילקה את הפרסים בין כמה סרטים, אלא שהטקס הקוריאני השנה הצטרף לאופנה משונה ודי נפוצה בטקסי פרסים ברחבי העולם בשנים האחרונות (כולל האוסקר והאופיר הישראלי), ונתנה מעט מאוד פרסים לסרט שאמור לקבל את הספוטליייט המרכזי, זה שזוכה בפרס הסרט הטוב.

השנה, הסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדרום קוריאה הוא להמשיך לקרוא

להעיר את המלכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Victoria & Abdul)

בביקורת שלי על "פילומנה", אחד מסרטיו האחרונים של סטיבן פרירס, כתבתי, בין היתר: נדמה שפרירס הוא פשוט במאי שעובד. חלק מצליח לו, וחלק לא. את "להעיר את המלכה" הלכתי לראות כשכבר ידעתי שהסרט הזה שייך לקבוצת ה"חלק לא". הביקורות לא בדיוק מלטפות, והסרט באמת לא ממש סוחב. אבל לא מדובר בסרט רע, לטעמי. לסטיבן פרירס יש מוניטין לא קטן, וקריירה של למעלה משלושים שנה, עם סרטים שבחלקם מצליחים ומוצלחים מאוד, ונדמה לי שבגלל זה, כשהוא מוציא סרט פחות טוב, אז האכזבה גדולה, והתגובה הביקורתית מוגזמת. כן, גם אני חושב ש"להעיר את המלכה" הוא סרט חלש יחסית לשאר סרטיו של פרירס, אבל ניתן לצפות בו בהנאה מסוימת, אם עושים לו הנחה מראש.

הסרט מספר על ידידות לא צפויה בין המלכה ויקטוריה לבין משרת הודי. התקופה היא סוף המאה ה-19-תחילת ה-20. שני השחקנים הממלאים את התפקידים הראשיים יוצמרים זיווג קולנועי מלא חן, כבוד אנושי, אפילו סוג של אהבה כנה בין שני אנשים (כמו אהבה של אם לבנה, או לבן שהיא היתה רוצה שיהיה לה). ג'ודי דנץ' נפלאה בתפקיד הראשי של אשה ש להמשיך לקרוא

אנשים ומקומות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Visages Village)

הסרט הזה זוכה לביקורות מצוינות בצורה יוצאת דופן. אז הלכתי לראות במה מדובר. ואני חושב שמדובר בסרט חביב, לרגעים אפילו מרגש, אבל גם בסרט שלמרות אורכו הקצר יחסית הוא מתחיל בשלב מסוים לחזור על עצמו, ואם נכנסים לסרט הזה מבלי להכיר את שם הבמאית, או מבלי לדעת מי זה ז'אן לוק גודאר, ומה זה כלב אנדלוסי – קשה באמת להתחבר אליו.

כי יש כאן זוג מוזר. במאית קולנוע ותיקה ומזדקנת בשם אנייס ורדה (את "קליאו מ-5 עד 7", סרט שהיא עשתה בשנת 1962, אני מאוד אוהב. לא ראיתי סרטים אחרים שלה), ואמן רחוב מוזר וצעיר בשם ז'י-אר. הקונספט שלו הוא לצלם אנשים במעין מעבדת צילום ניידת, ויש לו את הטכנולוגיה להוציא את הצילום בגודל עצום של שלט חוצות לפחות. ואת הצילום הענק הוא מדביק על קירות בגודל בניין.

הקונספט הזה מחזיק את ה להמשיך לקרוא

אליבי.קום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Alibi.com)

לפעמים אין הרבה מה להגיד על סרט. "אליבי.קום". סרט מצחיק. וזהו. ובקצת (אבל ממש קצת) יותר בפירוט:

קומדיה. מצחיקה. באמת. מבוימת בכשרון. בטיימינג טוב. משוחקת כמו שצריך. עם מחשבה מקורית. באמת אחלה סרט. מה רע?

לא רע. רק לא מספיק טוב.

כי היה כאן חומר ל להמשיך לקרוא