האשמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Den Skyldige)

סרט מדנמרק. שמדבר דנית. סרט קטן. פצפון. סרט שמתרחש כולו רק בשני חדרים, ויש בו רק שחקן אחד, בעצם.

נכון, לא ממש מעורר תיאבון. אז הנה משהו קצת יותר מסקרן: מדובר באחד הסרטים הכי טובים שתראו השנה. הפתעה גדולה מאוד.וזה בעיקר בגלל הבימוי. יש כאן סיפור מתח. טלפן במרכז חירום המשטרה מקבל שיחת טלפון המתפתחת לאירוע חטיפה (זאת נקודת הפתיחה של הסיפור. יש כמה הסתעפויות לסיפור, כולל אחת שהופכת את כל מה שחשבנו. לא נפרט יותר), אבל הסרט נשאר כל הזמן בתוך שני החדרים שמהווים את מרכז החירום המשטרתי. הטלפן הוא האיש שלנו. איתו אנחנו הולכים. הוא מוביל אותנו בסיפור הזה, ואנחנו לעולם לא רואים מה קורה שם, מעבר לקו.

זאת נקודת זכות אחת גדולה מאוד של הסרט הזה. מדובר אמנם בסרט קולנוע, במימד ויזואלי, אבל כאן הדמיון עובד. והוא עובד מצוין. מספרים לנו סיפור, משחקים אותו, אבל לא מראים אותו. אני שומע את הקולות של המשתתפים, אני רואה את התגובות של הטלפן, אני מודרך רגשית, אני נדרך ונמתח, ואני נמצא כל הזמן בחרדה ל

מודעות פרסומת

חיפושית הזהב 2019: הזוכים

אמש התקיים בשבדיה טקס חלוקת פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע. את המועמדים לפרס סקרתי כאן בתחילת החודש. חשבתי שבסופו של דבר, "גבול" (Gräns), אחד הסרטים הכי מצוינים שראיתי בשנה שעברה, הוא יהיה הסרט שינצח בהפרש גדול. למעשה, צפייה בשידור החי של הטקס היתה כמעט סרט מתח.

בערך רבע שעה לפני סוף הטקס, נשארו רק שני פרסים לחלק: פרס השחקנית, ופרס הסרט הטוב. שני סרטים צברו פרסים לאורך הטקס: "גבול", ו"גוליית" (Goliat), דרמה חברתית מסקרנת. רבע שעה לפני הסוף המצב היה תיקו. ארבעה פרסים לכל סרט. אני לא

הספר הירוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Green Book)

יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל נתחיל מהשורה התחתונה: זה דווקא סרט חביב מאוד. נעים לעין וללב. הצרה איתו שהוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. אבל יוצרי הסרט בחרו את הדרך הקלה.

התחלת הסרט הזכירה לי את ההתחלה של "אבינו", הסרט המצוין של מני יעיש. איש שרירים במועדון מפעיל כוח. ב"אבינו" הכל הרגיש כל כך זורם, אותנטי. שומר הסף יודע את העבודה שלו, ונמצא במקום שהוא צריך להיות. ב"ספר הירוק", מישהו צריך לקרוא לגיבור הסרט כדי שיגיע. מעט אח"כ, המאפיונר מציע לגיבורנו עבודה. ב"אבינו" זה עובד יותר על מבטים. אלון דהן רק עומד שם, מסתכל, והפחד עובר לעמוד השדרה. ב"ספר הירוק" הדמויות צריכות ללבוש פוזה.

וזאת רק ההתחלה של "הספר הירוק". יש משהו קל מדי, שטחי מאוד, מדי, בדרך ש

הגולם: הביקורת

והשוטים אוהבים את הכוח

מאמינים ועוזרים לו לצמוח

מי יציל אתכם כשתבינו פתאום

מאוחר! הוא לא עוצר באדום

(שלום חנוך, "לא עוצר באדום", מתוך "מחכים למשיח", 1985)

קצת חבל שהסרט הזה נדחק בכוח לאיזושהי פינה. היוצרים שלו, האחים פז, ביימו את הסרט באנגלית, אני מניח מסיבות מסחריות, והם מכניסים בכוח לסרט אלמנטים מוגזמים ובובמסטים כדי לנסות למכור את הסרט, אבל, מסתבר, שהחיבה המובנית שלי לאחים פז ("פובדיליה", סדרת הטלויזיה "מתים לרגע") היא לא בלי בסיס. בלא מעט רגעים, "הגולם" מתגלה כסרט עמוק וחכם, ששואל לא מעט שאלות פילוסופיות.

אז כן, האחים פז מכניסים לסרט הזה הרבה מוסיקה בומבסטית מדי, לוחצת מדי, ולא מעט שפריצים של דם, ובכמה סצינות זה פשוט מגוחך, מה גם שהשפה האנגלית לא מתאימה לסביבה שבה מתרחש הסרט – כפר יהודי במזרח אירופה שבמאה ה-17, אז למרות שתנאי הפתיחה מנתקים אותי רגשית מהמתרחש על המסך, יש ל"גולם" כמה אלמנטים חשובים שמצליחים לרגש אותי ולגרום לי לחשוב. ראשית, התסריט: סיפורה של אשה שעברה

סזאר 2019: המועמדויות

הבוקר התקיימה בצרפת מסיבת עיתונאים קצת מנומנמת וקצת מבולבלת שבה התפרסמה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע, הסזאר. בתפריט: סרטים שכבר הוקרנו בארץ, סרטים שיעלו על המסכים בישראל ממש בקרוב, וסרטים שאולי, במקרה, בטעות, יגיעו גם לכאן.

אז נתחיל עם אלו שאנחנו כבר מכירים:

לא מזמן הוקרן כאן בישראל הסרט "משמורת" (Jusqu'à La Garde) של קסאויה לגראן. הדרמה הזאת, שלטעמי לא תמיד עובדת אבל יש לה מערכה אחרונה מצוינת, מספרת על זוג במלחמה קשה מאוד על המשמורת על הילד המשותף שלהם, כשברקע אלימות במשפחה. זהו סרטו הראשון של לגראן, והוא אכן קצת בוסרי, אבל יחסית לסרט ראשון מדובר בהישג מרשים. מאז בכורתו של הסרט בפסטיבל ונציה 2017, שם זכה בפרס הבימוי, הסרט עשה סיבוב עולמי נרחב למדי, והיום הוא הגיע להישג נוסף – "משמורת" הוא הסרט המוביל במספר המועמדויות לסזאר, והאקדמיה הצרפתית ציינה אותו ב-10 קטגוריות: מועמדות לפרס הסרט הטוב, בימוי, שחקנית, שחקן, שחקן מבטיח, תסריט מקורי, צילום, עריכה, סאונד, ופרס סרט הביכורים.

עוד סרט שהוקרן כאן לא מזמן וזכה להכרה נרחבת מהאקדמיה הצרפתית הוא "האחים סיסטרז" של ז'אק אודיאר. הבמאי הצרפתי הנהדר הזה נדד הפעם לארה"ב, וצילם בה את מה שלטעמי הוא סרטו החלש ביותר בקריירה. אמנם אודיאר לא יכול לעשות סרט רע באמת, ואכן, הסטאר-פאואר האמריקאי (ג'ון סי ריילי וחואקין פיניקס בתפקיד האחים סיסטרז, וג'ייק ג'ילנהול בתפקיד משנה) בכל זאת נותן משהו להישען עליו, אבל עלי הסרט הזה לא עבד. ועם זאת, האקדמיה הצרפתית נתנה ל"אחים סיסטרז" 9 מועמדויות לסזאר: לפרס הסרט, בימוי, תסריט מעובד, עיצוב אמנותי, תלבושות, צילום, עריכה, סאונד, ומוסיקה.

בקרוב יגיע הפסטיבל הצרפתי השנתי. סרט הפתיחה שלו הוא…

Le Grand Bain

משהו כמו "הבריכה הגדולה" בתרגום מילולי. הסרט כנראה יצא להפצה בישראל מיד לאחר הפסטיבל, ויקרא שמו בישראל:

"לשחות או לא להיות"

אבל דאחקות הצידה, נראה כאילו מדובר בקראוד פליזר אפקטיבי ממדרגה ראשונה. הסיפור פשוט: חבורה של גברים במשבר אצמע החיים מוצאים את ישועתם כשהם מקימים קבוצה המתאמנת ומתעסקת בשחייה…צורנית. לכאורה מדובר בספורט המזוהה עם נשים, עם חן נשי, ועם מנהגים נשיים, אבל חבורת הגברים הזאת הולכת להגיע רחוק, ואפילו לייצג את צרפת בתחרות בינלאומית, ויותר חשוב, למצוא מטרה חדשה בחיים, שמחה חדשה בחיים, למצוא חיים חדשים בזמן שנדמה היה שהכל נכנס לשגרה אפורה ומדכאת. בסרט משתתפים טובי שחקני צרפת, וגם על כסא הבמאי יושב שחקן מוכר – ז'יל ללוש (הוא היה הזמר ב"סה לה וי" של טולדנו/ נקש). הטריילר, בכיכובם של בנואה פולוורדה ("קוקו לפני שאנל", "קומדיה אלוהית"), מתיה אמלריק ("הפרפר ופעמון הצלילה"), גיום קאנה (שחקן נהדר שאני זוכר בעיקר מסרט הסוסים המרגש "ז'אפלו". הוא גם בן זוגה בחיים של מריון קוטיאר), ז'אן-הוג אנגלאד (המוכר בארץ בעיקר מ"בטי בלו"), ולצידם השחקניות וירז'יני אפירה ("נפלאות החושים"), לילה בקטי ("לפני החורף"), ומרינה פויס ("פוליס") – כל השחקנים האלו הופכים את הצפיה בטריילר (ובתקווה גם בסרט עצמו) לתענוג:

"לשחות או לא להיות" מועמד ל-10 פרסי סזאר: פרס הסרט הטוב, בימוי (ללוש. ז'יל, לא קלוד), 2 שחקני משנה (אחד מהם ז'אן-הוג אנגלאד), 2 שחקניות משנה (בקטי ואפירה), תסריט מקורי, צילום, עריכה, וסאונד.

עוד סרט שמככב ברשימת המועמדויות לסזאר ועומד להגיע בקרוב לישראל הוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2019: המועמדויות

בבלוג הזה אני מנסה לבדוק את הדופק של הקולנוע העולמי, ואחת הדרכים שאני מסתייע בהן הוא לסקור את רשימות המועמדים והזוכים בפרסי האקדמיות הלאומיות השונות בעולם. טקסי פרסים שכאלו הם לא תמיד מדד לאיכות, אבל הם כן חלון ראווה לסרטים המשמעותיים של אותה שנה ממקום מסוים בעולם. וכך אני מנסה לסקור טקסי פרסים ממקומות שמהם מגיע קולנוע מעניין, כמו שוודיה או דנמרק, צרפת וגם קנדה, בין השאר. לא מזמן חשבתי: איך זה שלא נגעתי עד עכשיו בטקסי הפרסים של הקולנוע היפני, שהוא אחד מתעשיות הקולנוע המשפיעות ביותר בעולם? אז הנה, אני מנסה לתקן את הרושם. אמנם קשה לי יותר להשיג מידע על הקולנוע היפני (כי לא רק שאני לא מדבר את השפה, אני אפילו לא יכול לקרוא את האותיות), אבל איכשהו, דרך אתר שמסקר את הקולנוע היפני באנגלית, הצלחתי לרכז רשימה של המועמדויות לפרסי האקדמיה היפנית לשנת 2019, רשימה שהתפרסמה שלשום.

אלו הם הסרטים היפנים הבולטים לשנת 2019:

המוביל ברשימת המועמדויות הוא, כמובן, "המשפחה שלי" (万引き家族), סרטו של הירוקאזו קורה אדה, המוקרן גם בישראל בימים אלו בהצלחה. הבמאי הזה עובד נון סטופ, והמפיצים בארץ לא עומדים בקצב שלו, אבל אני ראיתי בעבר שלושה סרטים שלו, ולמרות שכולם זוכים להילולי הביקורת (זה האחרון אף זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון), אני מוצא את סרטיו משעממים, ולכן נמנעתי מלצפות בסרטו האחרון של קורה אדה. עם זאת, אני כנראה במיעוט, כי הבמאי הזה זוכה להערכה רבה ולהצלחה לא מעטה, וסרטו האחרון (שביפנית נקרא "משפחת הגנבים", בשמו הבינלאומי באנגלית Shoplifters, כלומר, הגנבים, ובישראל, "המשפחה שלי") הוא המוביל במספר המועמדויות לפרסי האקדמיה היפנית, 13 במספר: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקן, 2 שחקניות משנה, פסקול, סאונד, צילום, תאורה, עיצוב אמנותי, ועריכה.

אבל זה הסרט שאנחנו מכירים, או לפחות שמענו עליו. ברשימת המועמדים יש כמה סרטים מסקרנים שלא שמעתי עליהם, ואולי נוכל לראות כאן בהזדמנות. למשל:

סאקורה בצפון (北の桜守 ) – יוז'ירו טאקיטה

זה הסרט שאני הכי

סגן הנשיא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Vice)

קצת קשה לי להתמודד עם הסרט הזה. ברור לי שיש לסרט הזה פרטנציות להגיד משהו רציני, אבל הוא מכשיל את עצמו בכל שלב בדרך. ומצד שני, אני לא יכול להתכחש לעובדה שמדובר כאן בבידור עשוי היטב. בהתחכמויות אולי מוגזמות, אבל כאלו שמשרות אוירה נעימה על כל הסרט. ומצד שלישי, אולי העובדה שהסרט הזה מתנהג כמו קומדיה משעשעת מקהה מאוד את העוקץ. ואולי אין כאן ממש עוקץ. הרי הסרט הזה, כמו שהוא בעצמו מודה בסצינה האחרונה (כלומר, זאת שמגיעה אחרי כותרות הסיום) הוא מאוד חד צדדי. אתה הרי סרט ליברלי – אומר סתם איש. והוא צודק. אנשי הימין הרפוליקני יכולים להרגיש נעלבים, ובצדק – דיק צ'ייני, משרת ציבור רפוליבקני, מוצג כאן כאיש תאב כוח, שדואג בעיקר לעצמו ולמשפחתו, ושיזדיינו כל האמריקאים האחרים. הוא אנטי-דמוקרט, פוליטיקאי-על, אגואיסט, חריף מחשבה שיודע לנצל את התכונות האלו בעיקר בכל מה שנוגע לרווחתו, על חשבון חיי אדם אמריקאים או אחרים, בכל מקום אחר בעולם. אז מסרט חד צדדי שכזה, שמצהיר מראש על קלות ראש – אין לי דרך להתייחס ברצינות למה שהוא אומר.

ומצד רביעי, מי אמר שהוא לא צודק? מי אמר שדיק צ'ייני הוא לא יותר מאשר ממשיך דרכו של ניקסון, ושהוא ממש מצטט אותו באומרו: אם אני עושה את זה, אז זה לא יכול להיות לא חוקי – כלומר, מי אמר שהרפולבקנים (ובהשאלה: איזשהו ראש ממשלה במדינה קטנה במזרח התיכון) לא דוחפים בעצם לשלטון דיקטטורי, שבו לשליט מותר הכל?אדם מק'קיי הבמאי יורה כאן בתותחים גדולים, והוא עושה כאן דברים שנויים במחלוקת, אבל העובדה שלסרט יש