פרסי דאג'ונג 2020: הזוכה

עכשיו ארבע אחה"צ שעון ישראל. הערב התקיים טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע בסיאול (השעון בסיאול הוא 6 שעות קדימה ביחס לישראל). צפיתי בטקס בשידור ישיר בסטרימינג. כמובן שאני לא מבין מילה בקוריאנית, ובניגוד לטקסים בשפות אחרות, הרבה יותר קשה לעקוב אחרי המתרחש (ניסיתי לעקוב במקביל בטוויטר, בהצלחה חלקית בלבד), אבל היו כמה דברים שהבנתי על המקום:

"פרזיטים", מן הסתם, היה המועמד המוביל לזכיה. הטקס הזה לא ממש חגג את "פרזיטים", ומבלי להבין הרבה, ראיתי את "פרזיטים" מפסיד הרבה פרסים.

הטקס עצמו היה מאובן וחסר התלהבות באופן קיצוני.

הטקס התקיים באולם, והיו הופעות של זמרים (בהתחלה היתה הופעה של זמרת קוריאנית תואמת בריטני ספירס למינהו, עם להקת רקדניות, ופלייבק, ותאורה משתוללת. כל מה שצריך). באמצע גם הגיעה זמרת אחרת שהשתדלה להלהיב בקול גדול עם שיר יותר רגוע. וגם בסוף היה זמר אחד.

היתה מוסיקה גרנדיוזית, ותלבושות מרשימות, ושטיח אדום לפני הטקס. כל מה שאתה מצפה מטקס שכזה.

וכל פעם שהיו צריכות להגיע מחיאות כפיים, נשמעו כמה בודדות שכאלו. ככה, בשקט.

גם המנחים עצמם היו רציניים כאלו. הרי בדרך כלל, בטקסים כאלו, המנחים מספרים בדיחות, משתדלים להשרות אוירה בידורית. כאן היו גבר אחד ואשה (יפה. וצעירה) אחת שעמדו אל מול פודיום, אמרו כמה מילים רציניות כאלו, ואז הזמינו אל הבמה את מגישי הפרסים, שגם הם היו רציניים כאלו. וגם אם הם חייכו, או הגניבו צחקוק, זה היה מאולץ ודי מביך.

הקהל ישב סביב לשולחנות. היה מעט קהל (שהורכב ברובו מהמועמדים), ולא כל המועמדים הגיעו (כי היו הגבלות על מספר האנשים בקהל. קורונה וזה). אפילו בונג ג'ון הו, המועמד המוביל, לא כיבד את האירוע בנוכחותו. אז מעט הקהל שהיה מחא מעט כפיים למנחים רציניים ומאובנים בטקס שהיה אמור להיות חגיגה של הקולנוע, אבל הוא היה הכל חוץ מחגיגה.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כמה חודשים. המועמד המוביל, כאמור, היה "פרזיטים". הוא היה מועמד ל-11 פרסים. בסופו של הערב, הוא זכה ב להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2020: הזוכים

אמש (במהלך הלילה לפי שעון ישראל) חולקו בקנדה פרסי האקדמיה לקולנוע. למעשה, מכיוון שהאקדמיה בקנדה אמונה גם על פעילות הטלויזיה, חלוקת הפרסים בקטגוריות השונות והמאוד מרובות התפרסה על פני ארבעת הימים האחרונים. אבל, בגלל שיש קורונה, לא היה טקס. למעשה, היה מעין שידור טלויזיוני עם קריינות, הודעות חסות, "והמועמדים הם", "והזוכה הוא/ היא/ הם". השידור עצמו נמשך כ-40 דקות. זה הכל. במהלכו, כיתובית קטנה על המסך הפנתה את הזוכים להודות על הזכיות ב…טוויטר.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מ-3 חודשים. רשימת הזוכים היתה צפויה למדי, אבל עם הפתעה אחת בכל זאת.

"שיר השמות" (The Song of Names), הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר, עוד הספיק לעלות להקרנות מסחריות בישראל כשבועיים לפני שהקורונה סגרה את הכל. סרט שואה מוסיקלי שקיבל ביקורות סבירות (לא ראיתי), היה מועמד ל-9 פרסים, וזכה ב-5 מתוכם: פרס המוסיקה ופרס השיר המקורי (שניהם להאוורד שור הותיק), סאונד ועריכת סאונד, ופרס לאיפור.

השבוע התפרסם שפסטיבל ירושלים נדחה לסוף אוגוסט, ואמור להתקיים במתכונתו הרגילה. אני מקווה שהוא יביא גם את הסרטים הקנדים המסקרנים שזכו, כי על פניהם הם נראים מאוד מעניינים. ולטעמי, אני מסוקרן בעיקר מהסרט הזוכה המרכזי, והוא: להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2020: הזוכים

אז גם באיטליה הבינו שאי אפשר למשוך את זה עד אינסוף. את המועמדויות לפרס האקדמיה סקרתי כאן עם פרסומן באמצע פברואר. הטקס היה מיועד לתחילת אפריל. הוא נדחה בחודש, והתקיים אמש. הבעייה היא שלגרמנים יש כנראה יותר חוש הומור מאשר לאיטלקים. הטקס שהתקיים בגרמניה לפני שבועיים היה תכנית בידור לכל דבר, עם מנחה שרקד, ושר, וסיפר בדיחות. הטקס האיטלקי שהתקיים אמש היה מאובן ומשונה למדי.

מנחה אחד עומד על במה ריקה עם מסכים גדולים. כמובן שאין קהל, ואין אורחים. כל מי שמגיע לקבל פרס, עושה את זה מ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2020: המועמדים

בבלוג הזה שלי אני משתדל לעקוב אחרי טקסי פרסים של אקדמיות שונות ברחבי העולם. לפעמים יש שם סרטים מעניינים שכבר ראיתי, או כאלו שניתן יהיה לצפות בהם גם בישראל מתישהו ואיכשהו. אבל העולם נמצא עדיין במצב סטטי. בתי קולנוע סגורים כמעט בכל מקום. וגם טקסי האקדמיות למינהו מחפשים דרך להתקיים, אבל במגבלות הדרושות.

הגרמנים הם היחידים שקבעו תאריך לקיום טקס, ואכן עמדו במשימה בזמן ללא דיחוי (כתבתי על זה כאן).

בדרום קוריאה טקס חלוקת הפרסים התקיים במשך שנים בנובמבר. בשנה שעברה האקדמיה הקוריאנית החליטה להעביר את הטקס באופן קבוע לפברואר. כבר כתבתי כאן על המועמדים לשנה הנוכחית. ואז נדחה הטקס למועד בלתי ידוע. ורק לפני כמה ימים הודיעה האקדמיה בקוריאה על תאריך חדש – בתחילת יוני.

מקסיקו – באופן מסורתי, הטקס מתקיים באמצע שנה. בדרך כלל, בסוף אפריל כבר מתפרסמות המועמדויות. באתר של האקדמיה המקסיקנית מופיע ניסוח כללי שאומר משהו כמו: ברגע שמצב הקורונה ייפתר, נודיע על תאריך חדש.

רומניה – בסוף פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס הגופו שלהם. הטקס היה מתוכנן להתקיים בסוף מרץ. נדחה, כמובן. עדיין אין תאריך חדש.

איטליה – באמצע פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס דוד די דונטלו האיטלקי. הטקס היה מתוכנן להתקיים בתחילת אפריל. נדחה לתחילת מאי (בשבוע הבא).

קנדה – באמצע פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס האקדמיה של קנדה. בסוף מרץ היה מתוכנן בקנדה שבוע הקולנוע הקנדי, כשבשיאו – טקס חלוקת פרסי האקדמיה. כל אירועי שבוע הקולנוע שם בוטלו. הם עדיין חושבים איך ומתי לחלק את הפרסים.

קנדה – יש בקנדה אקדמיה נוספת לקולנוע, המאירה את הישגי החלק דובר הצרפתית של הארץ הזאת, האקדמיה של קוויבק. במשך שנים אני עוקב גם אחרי הפרסים של האקדמיה הזאת. ובשבוע שעבר הם פרסמו את רשימת המועמדים שלהם. עדיין אין תאריך לטקס חלוקת הפרסים, אבל הם מבטיחים באתר שלהם שהם עובדים על דרך שבה הם יוכלו לכבד את ההישגים של הקולנוע שלהם בפרסים גם השנה.

וכאן אני אתחיל לסקור את המועמדים העיקריים לפרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית (ויש גם מועמדים ישראלים!):

ראשית, הסרטים שכבר קיבלו מועמדויות מהאקדמיה האם של קנדה, והזכרתי אותם בסקירה של המועמדים לפרס ההוא:

"אנטיגונה", הגרסה המודרנית של הטרגדיה היוונית הידועה, הסרט שייצג את קנדה באוסקר האחרון, הסרט המסקרן הזה מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, תגלית השנה, ליהוק, עריכה, מוסיקה, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"המאה ה-20", סרט שאמור להיות סאטירה פוליטית, אבל נראה על פניו אקספרימנט קולנועי, הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי איריס: פרס הבימוי, סרט ביכורים, עיצוב אמנותי, סאונד, עריכה, מוסיקה, תלבושות, איפור, ועיצוב שיער.

ואני אזכיר גם את הבן יקיר להם קוויבק, קסאוייה דולאן. בשנה שעברה הוא הביא לפסטיבל קאן את "מתיאס ומקסים". אחרי שמעמדו של דולאן נשחק במשך כמה שנים, היה נדמה שהסרט הזה החזיר אותו לכושר. הביקורות, באופן כללי, ליטפו. אפילו אני, שראיתי שניים מסרטיו בעבר, ושנאתי את שניהם, אפילו אני חשבתי לנסות שוב את הדולאן הזה. הסרט הזה טרם הגיע לארץ, ולא ראיתי אותו. וגם האקדמיה הקווביקית קצת מתברברת עם הבן יקיר לה. "מתיאס ומקסים" מועמד ל-7 פרסי איריס, אבל לא לפרס הסרט או הבימוי. המועמדויות של הסרט של דולאן הן: לפרס שחקנית המשנה, שחקן המשנה, צילום, עריכה, מוסיקה, איפור, ופרס הסרט היציג של קוויבק (אן דורבל, ששיחקה ב-5 מסרטיו של דולאן, כולל זה האחרון, קיבלה מועמדות גם השנה, אבל על סרט אחר).

ועכשיו מגיע הזמן לסקור את הסרטים העיקריים האחרים ברשימת המועמדויות לפרס האיריס של האקדמיה הקווביקית:

גשם של ציפורים (Il pleuvait des Oiseaux) – לואיז ארשמבו

לואיז ארשמבו נחשבת לבמאית מיומנת. סרטה הקודם, "גבריאל", זכה ב להמשיך לקרוא

לולה 2020: הזוכים

עכשיו שתיים וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים בגרמניה טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020.

המשפט הזה מצריך הסבר.

ובכן, בזמן שכל העולם עצר מלכת, בגרמניה החליטו לתת את הכבוד שמגיע ליוצרי הקולנוע בכל זאת ולמרות הכל. בדרום קוריאה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודשיים. הוא נדחה למועד בלתי ידוע. ברומניה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודש. גם הוא נדחה למועד בלתי ידוע. באיטליה הטקס היה אמור להתקיים בתחילת אפריל. הוא נדחה לתחילת מאי. בגרמניה לא דוחים שום דבר. בגרמניה הכל בזמן. למרות הכל.

כי בגרמניה החליטו לצאת בקריאה: הקולנוע עדיין חי. עדיין כאן. אל תשכחו אותנו. אל תשכחו את התיאטרון, את הופעות המוסיקאים, את גלריות האמנות, את האמנים בכלל. זה היה הנאום של מי שהגיש את פרס הסרט הטוב ביותר.

אבל איך עושים טקס חלוקת פרסים כשצריך לשמור על ריחוק?

או, אז ככה:

במה ריקה. מנחה אחד. על הבמה סידרו חמישה מסכים בצורה שתוחמת מעגל. הרי אין קהל, אז זה לא משנה שמסתירים. המנחה, עדן חסנוביץ', מטייל, נע, שר, רוקד, ומנסה ככל יכולתו ליצור תוכנית בידור זורמת. וגם אם אני לא ממש מבין גרמנית, לרוב זה עבד. המצלמה נעה כל הזמן בתנועה חלקה, מזרימה אנרגיה לסיטואציה סטאטית. על המסכים מתחלפים מדי פעם פרטי המידע הרלוונטיים: שמות המועמדים, שם הקטגוריה, וחשוב מכך – הקשר הישיר עם המועמדים עצמם. הם, הרי, לא הגיעו לאירוע, אבל הם כולם נמצאים בבית (כל אחד בביתו הפרטי), מול המחשב האישי, מול מצלמת המחשב, וכל הזוכים נשאו כך את נאומי התודה שלהם. המנחה מזמין מדי פעם אורחים כדי להעניק את הפרסים – חלק מהם מגיע לבמה (ומקפידים לשמור מרחק אחד מהשני), וחלק אחר מדברים על ואל המועמדים מהבית, על אחד המסכים (מה שהוביל לאחת הבדיחות בטקס – אחד המגישים שעלה על המסך פתח ואמר: "וינה דוז פואה").

ללא פרסומות, וללא עיכובים שנגרמים בטקס רגיל (עד שהזוכה עולה לבמה תמיד לוקח זמן), הטקס נמשך קצת פחות משעתיים וחצי. סקירה על המועמדים העיקריים פרסמתי כאן לפני חודש וחצי. ויש זוכה אחד עיקרי, והוא להמשיך לקרוא

הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של להמשיך לקרוא

הולוגרמה למלך: הביקורת

הקדמה: בימים של קורונה, בתי הקולנוע סגורים, אז גם אני לא כותב בבלוג שלי. אני ממלא את הזמן שלי בבינג' של סדרות. טלויזיה אני בדרך כלל מזניח, כי אין לי זמן. עכשיו יש לי, אבל אני מעדיף לא לכתוב על כל סדרה שאני רואה (מלבד הערות קצרות בטוויטר), אז בינתיים שקט פה.

במקרה הבחנתי שהיום (שלישי, 7.4.2020) בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הולוגרמה למלך". הסרט הזה נרכש להפצה בישראל לפני כמה שנים, וראיתי אותו באיזושהי הקרנת טרום בכורה, ואז הוא נגנז, ומעולם לא הופץ. לא הפסד גדול, כי מדובר בסרט בינוני למדי, ובכל זאת, אם אין לכם מה לעשות, אולי שווה לבדוק את הסרט הזה, יותר כחלון הצצה לעבודתו של במאי מעניין.

אחרי שראיתי את הסרט באותה הקרנה, כתבתי עליו פוסט ביקורת, אבל בגלל שהוא מעולם לא הופץ, הפוסט נקבר בתיקיית הטיוטות שלי. הנה יש לי הזדמנות לאוורר אותו:

(שם הסרט במקור: Hologram for the King)

אוי, טום טיקוור, מה יהיה איתך?

טיקוור פרץ לחיינו בסוף שנות ה-90 עם סרט אנרגטי, סוחף, כיפי, חכם, ומרגש שנקרא Run לולה Run. מאז הוא עשה עוד הרבה דברים, אבל רק בסרט אחד הוא לטעמי הצליח להתקרב לחשיבה המסחררת שהניעה את סרט הפריצה שלו. זה היה סרט שנקרא "3", על משולש רומנטי בין בחורה ושני בחורים, וגם בין שני הבחורים עצמם.

טיקוור הוא מאסטר של עריכה ושל עבודה עם מוסיקה. הצרה היא שהרבה פעמים החומרים שהוא עובד איתם לא עומדים בסטנדרט הגבוה שהוא מציב לעצמו. טיקוור מייצר לונה פארק קולנועי, עם חיתוכי עריכה מהירים, אפקטים מפתיעים, שימוש מקורי במוסיקה, ותזוזה תמידית. והוא גם יודע מתי ואיך להוריד הילוך, להקשיב לכמה דקות להלמות הלב, לקחת פאוזה לפני שחוזרים להאיץ. התסריטים שלו לא תמיד עומדים בקצב. וזו הבעיה עם "הולוגרמה למלך"."זמן. יש לך זמן". אלו הן, פחות או יותר, המילים האחרונות הנאמרות בסרט הזה. והשימוש בזמן כאן הוא להמשיך לקרוא

מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים להמשיך לקרוא

לולה 2020: המועמדויות

ובגרמניה העסקים כרגיל. או לפחות עושים מאמץ להעמיד פנים שהכל כרגיל. היום, ב-12:13 בצהרים שעון גרמניה (ב-13 דקות איחור!) עלה לפייסבוק הרשמי של האקדמיה הגרמנית לקולנוע שידור ישיר בסטרימינג של הכרזת המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020. אז גם אני מנסה להתנהג רגיל, ולסקור גם השנה את הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של הגרמנים.

קןדם כל אני אסקור את המאוכזבים מהרשימה:

שני סרטים גרמנים אמורים להיות מופצים בישראל בקרוב, "תיק קוליני", ו"מאחורי הקלעים". שניהם לא קיבלו אפילו מועמדות אחת (במקרה של "תיק קוליני" – ראיתי כבר את הסרט. לא אהבתי אותו).

אחד הסרטים שהכי סיקרנו אותי השנה נכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין האחרון שהתקיים לפני פחות מחודש. "אונדינה" (Undine) של כריסטיאן פצולד, במאי שאני מאוד אוהב, וידוע במגע היד האלנגטי והאינטלגנטי שלו מבלי לוותר על הרגש (בין סרטיו: "ברברה", "טרנזיט", "ילה" ועוד). סרטו האחרון זכה לביקורות מעורבות, בעיקר, לדעתי, בגלל שסרטיו הקודמים יצרו ציפיות גבוהות שסרטו החדש לא עמד בהן (אני, כמובן, טרם ראיתי את הסרט, ואני עדיין מסוקרן ממנו). להבנתי, מדובר בסיפור אהבה חלומי שמתרחש בברלין של היום, אבל נשען על סיפור מיתולוגי על נימפת ים. הסרט, בכיכובם של פרנץ רוגובסקי ופאולה בר (שניהם שיחקו גם בסרטו הקודם והיפהפה של פצולד, "טרנזיט"), קיבל רק 2 מועמדויות מהאקדמיה הגרמנית: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולפרס הסאונד.

עוד סרט מאוכזב הוא "לארה" (Lara). סרטו החכם והמרגש של יאן אולה גרסטר שמספר על יום בחייה של אשה בת 60 שעוקבת מקרוב אחרי קונצרט חשוב של הבן שלה שהוא נגן פסנתר, ובדרך לומדת שיעור חשוב על חינוך קשוח, הסרט הזה קיבל רק מועמדות אחת מהאקדמיה הגרמנית – לפרס הסרט הטוב ביותר. אפילו קורינה הרפוך, שעשתה עבודה מעולה ומאוד מרשימה בתפקיד הראשי, אפילו היא לא קיבלה מועמדות.

מה שמשאיר את הבמה לתחרות העיקרית. שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות, ואחד מהם יהיה, כנראה, הזוכה הגדול:

האחד הוא סרט מצליח מאוד שהפתיע בשנה שעברה הרבה אנשים, ועשה סיבוב פסטיבלים נרחב בעולם (כולל בישראל). כשראיתי אותו סוף סוף, פחות התלהבתי מהשאר, אבל גם אני לא יכולתי להתנגד לכוח העצום של רגעים מסוימים בו.

"מחוץ למערכת" (Systemsprenger), שמספר על ילדה בת 9 עם בעיות התנהגות חריגות מאוד, ועל הנסיון הכושל של המערכת (ושל כולם בעצם) לעזור לה, הסרט הזה מועמד ל-10 פרסי לולה: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית (הלנה זנגל בת ה-11), שחקן, 2 שחקניות משנה, עריכה, סאונד, ומוסיקה.

יריבו העיקרי של "מחוץ למערכת" בקרב על הפרס הגדול הוא להמשיך לקרוא

סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו ש להמשיך לקרוא