פרסי רוברט 2023: המועמדויות

היום התפרסמו בדנמרק המועמדויות לפרס הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע לשנה זו. כצפוי, "עכביש קדוש" (Holy Spider), נציג דנמרק לאוסקר, הוא המוביל את רשימת המועמדויות. מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש באיראן בשנות ה-80, "עכביש קדוש" הוא תיאור מעשיו של רוצח סדרתי שהתמקד בזונות מתוך כוונה לנקות את העיר מטומאה מוסרית, כאשר עיתונאית חוקרת את הפרשה כנגד חוסר רצון בולט של המשטרה והשלטונות לעצור את הרוצח מתוך אמונה שהוא עושה את העבודה הקדושה הזאת עבורם. הסרט המרשים הזה, שמהווה חלק מהשורטליסט לאוסקר (ויש סיכוי לא קטן שיהיה אחד מחמשת הפינאליסטים), הוקרן בפסטיבל ירושלים, ויעלה בקרוב להקרנות מסחריות בישראל (הטריילר מוקרן בבתי הקולנוע בישראל בימים אלו)."עכביש קדוש" מועמד ל-16 פרסי רוברט: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מקורי, שחקן, שחקנית, שחקן משנה, 2 שחקניות משנה, עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, איפור, עריכה, סאונד, מוסיקה, ואפקטים.

עוד סרט שכבר הוקרן בישראל ומקבל כבוד גדול מהאקדמיה הדנית הוא "ארץ האלוהים" (Vanskabte Land) של הבמאי האיסלנדי הלינור פלמאסון. אני מודה שלא כל כך הבנתי על מה הסרט כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ולכן גם דילגתי עליו. מהתרשמותי מהתגובות של האנשים בסביבת הסינמטק החיפאי בזמן הפסטיבל, "ארץ האלוהים" הוא אחד מאותם סרטים שמבקרי קולנוע נשפכים מהם, והשאר לא מבינים מה הסרט הזה רוצה מהם לעזאזל. לפי התקציר, "ארץ אלוהים" מלווה כומר דני צעיר הנשלח לאיסלנד של המאה ה-19 כדי לבנות שם כנסיה. לפי הטריילר, הסרט יעקוב אחרי התמודדותו של הכומר עם איתני הטבע, עם התנהלות הטבע שאותו ברא האלוהים כנגד אמונתו של אותו כומר באותו אלוהים, או משהו כזה. יותר דרמה פנימית מאשר משהו עם קונפליקטים ברורים, או לפחות כך זה נראה."ארץ האלוהים" קיבל מהאקדמיה הדנית 10 מועמדויות לפרס הרוברט: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מקורי, שחקן, שחקנית, שחקן משנה, צילום, תלבושות, איפור, ועריכה.

סרטים בולטים נוספים ברשימת המועמדויות: להמשיך לקרוא

מבט מבפנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: R.M.N)

כריסטיאן מונג'יו. מי שעוקב אחרי מה שאני כותב בבלוג הזה שלי כבר יודע שאני מעריץ קולנוע רומני. אני ראיתי ואוהב לא מעט סרטים של בימאים רומנים (בעיקר ראדו ז'ודה, אבל גם לא מעט אחרים), ועם זאת, לכריסטיאן מונג'יו יש מעמד מיוחד. מונג'יו לא עושה הרבה סרטים, אבל כל סרט פיגוז. מ"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים" חודר הקרביים, דרך "מעבר לגבעות" המחריד והמטלטל, ועד "בגרות" היפה והמפויס יותר, מונג'יו הוא כמו רמה אחרת בשטח הקולנוע הרומני.

אז כשהגיע סרטו האחרון, "מבט מבפנים", לפסטיבל קאן בשנה שעברה, מיד התמלאתי ציפייה. ועכשיו הגיע הסרט הזה לישראל להקרנות מסחריות, ו…נדמה לי שזהו הסרט החלש ביותר של מונג'יו בכל הקריירה.נתחיל מזה שמונג'יו דווקא טוב מאוד ב"מבט מבפנים" בתיאור ההווי הכפרי של המקום הזה. יש תחושה חזקה מאוד של מקום, ומהר מאוד אני מכיר את הכפר הזה, המוזנח והנשכח הזה, את מזג האוויר הלא מאוד מזמין, הקר והקפוא הזה, את תקופת הזמן הספציפית שבה מתרחש הסרט (כריסטמס) וכל מה שקשור בזה, ובעיקר את ההווי האנושי של הכפר, שמדבר בשלוש שפות (הונגרית, רומנית, וגרמנית. בהקרנה שבה הייתי בקולנוע "לב", כל שפה מקבלת צבע שונה של כתוביות תרגום. החלטה אסתטית ופרקטית יפה), וכולם מבינים את כולם.

הבעיה היא שבסרטיו האחרים, כל ה להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2022 בקולנוע

קשה לדבר על קולנוע בשנת 2022. נדמה שהקורונה הכתה קשה בשטח הקולנוע, וכמות האנשים שמבקרת באולמות הקולנוע פחתה משמעותית בהשוואה לזמנים שלפני המגיפה. שנת 2022 הראתה שיפור מסוים לעומת שנת 2021 בשטח הזה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהבילוי הכול כך מקובל שלפני 2020. ומצד שני, כמות הסרטים הטובים עד מצוינים ששטפה את מסכי הקולנוע השנה הייתה גדולה מאוד, לפחות לטעמי. אולי בגלל שבמחסנים עדיין יש כמות של סרטים שמחכים לחשיפה מזמן הקורונה, אולי בגלל שהמפיצים עדיין מתלבטים בינם לבין עצמם איך להחזיר את הקהל לאולמות, ואולי בגלל שהיוצרים עצמם קיבלו בסוג של מתנה זמן כדי לחשוב ולהרהר במהות היצירה של כל אחד ואחת – השנה היה בבתי הקולנוע צבר יחסית גדול של סרטים שהרחיבו לי את הלב וגירו את המחשבה. יש לפעמים סרטים טובים שהקהל הרגיש שאין ביכולתו לאמץ במצב הקיים (למשל, אני מאמין שלאנשים אין ממש כוח לפוליטיקה במדינה שהולכת לבחירות תדירות, אז הם לא רצו לראות סרט על מועמד לראשות הממשלה שנקרא "השתיקה"), ומצד שני, יש לפעמים מפיצים שיש להם יותר סבלנות בהשוואה לזמנים שלפני הקורונה, וכך גם סרטים קטנים זוכים לכמה שבועות של חסד, ולרגעים הופכים ממש לדיבור בשטח הקולנוע, וכשאתה מזכיר לאנשים בקופות הקולנוע שם של סרט מסוים, הם יגידו: "אה, כן, שמעתי שזה סרט טוב, אולי באמת נלך לזה?". הטריק הוא להביא את האנשים לקופות, וזאת חידה שעדיין מחפשת פתרון.

אני עדיין מאמין בכוחו של הקולנוע, בכוחה של החוויה הקולנועית, ואני מסרב לראות סרטים בסטרימינג (אין לי נטפליקס, או אפל פלוס, או דיסני מינוס). אני המשכתי ללכת לקולנוע בכל זמן שהתאפשר לי, וראיתי את כמות הסרטים הרגילה שלי (לפי הרשימות שלי, 274 סרטים הופצו מסחרית בישראל ב-2022. מתוכם ראיתי 100), חיפשתי ומצאתי את רוב מה שסיקרן אותי, וגם השנה, כמו כל שנה, אני אפרוס כאן שתי רשימות של סרטים שאהבתי השנה בקולנוע. אחת של הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע, והשנייה של סרטים שראיתי בהזדמנויות שונות בקולנוע (הקרנות סינמטקיות או בפסטיבלים שונים), אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות רגילות.

אז אלו הם 10 הסרטים שהכי אהבתי מבין אלו שהופצו מסחרית לקהל הרחב: להמשיך לקרוא

אחרי השמש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Aftersun)

וברגע השיא, לקראת סוף הסרט…לא רואים כמעט כלום. רק הבזקים של אור.כי זה הסרט הזה, "אחרי השמש". יותר הבזקים של זיכרון, פחות סיפור דרמטי.

"אחרי השמש" נהנה בחודשים האחרונים מהילה ביקורתית יוצאת דופן. הוא נחשב לסרט הבריטי הטוב ביותר זה שנים ארוכות, בוודאי לבכורת הבימוי הבריטית הטובה ביותר זה זמן רב. לפי כל מה שקראתי על "אחרי השמש" לפני שהלכתי לראות אותו, ציפיתי לפצצת רגש מכוונת היטב ללב. משהו שיגרום לי לבכות. אז אחרי הצפייה – לא התחברתי בכלל לסרט הזה. לא התרגשתי, לא דמעתי. מצד שני – מדובר בסרט חביב למדי, וזה די ברור לי ששרלוט וולס, בימאית ותסריטאית הסרט, הולכת להגיע רחוק מאוד. "אחרי השמש" הוא כרטיס הכניסה שלה לעולם של הגדולים. היא עוד לא שם, אבל יש ניצוצות של כשרון.

"אחרי השמש" הוא יותר כמו יומן זיכרונות. לא מאוד מגובש, יומן שיותר מחפש את הרגש החמקמק בזמן מסוים, ופחות מתרכז בדברים שממש קרו. במקומות רבים בסרט הסצנות נחתכות לפני שהן מגיעות ל להמשיך לקרוא

למצוא את ריצ'רד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Lost King)

שקר, אם תספר אותו מספיק פעמים, אם תחזור עליו, תפרסם את השקר הזה בכל המדיות, בכל הרשתות החברתיות, בכל אמצעי התקשורת, אם תחדיר את השקר הזה בשיטתיות אל התודעה הכללית, אז השקר הזה יהפוך לאמת (וזה, בווריאציה מסוימת, ממש נאמר בסרט).מה לי ולסרט על ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה במאה ה-15? מה לי ולגיבור מחזה של שייקספיר?

עם כל האהבה שלי לבריטים, החלק הזה ב-DNA הבריטי זר לי. אבל, מסתבר, הסיפור של "למצוא את ריצ'רד", מתחיל, בכלל, ב להמשיך לקרוא

לקראת 2023 בקולנוע הישראלי: סקירה

אז עכשיו אין לי הרבה מה לעשות בבתי הקולנוע. יש איזה סרט קטן שנקרא "אוואטאר", אבל אני לא ראיתי, ולא ממש מעניין אותי לראות (לא ראיתי גם את הראשון). בסופ"ש הקרוב יוצאים רק 2 סרטים (אחד מהם ראיתי. חביב. השני לא מעניין אותי). אז בינתיים אני מתפנה לעשות את מה שאני בדרך כלל עושה לקראת סוף שנה – פותח חלון להסתכל על הסרטים הישראלים שמחכים לנו בשנה הבאה. הנה סקירה של 8 סרטים שאמורים להגיע למסכים ב-2023:

צ'קאאוט – יונתן דקלבסקירה הזאת אני מחפש את הסרטים שנמצאים בחדר עריכה ויראו אור מקרנה בקרוב, אבל, אם אני לא טועה, "צ'קאאוט" כבר הוקרן בכמה מקומות סודיים יותר או פחות. אני לא בטוח מה לחשוב על הסרט הזה, כי להמשיך לקרוא

חיפושית הזהב 2023: המועמדויות

היום התפרסמו בשבדיה המועמדויות לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית לקולנוע. שני סרטים עיקריים מתחרים על הפרס הגדול. אחד מוקרן בימים אלו בישראל, ואחר יעלה בקרוב. שניהם היו בפסטיבל קאן האחרון, אחד יצא משם עם הפרס הגדול של הפסטיבל, אחר יצא עם פרס התסריט. אחד מבוים על ידי אחד הבמאים הכי נחשבים בעולם היום, אבל אני באופן אישי לא מאוד מתלהב ממנו, אחר מבוים על ידי במאי שאני מאוד מעריך, וזה כבר סרט שלישי שלו אני רואה, אבל אני חושב שמדובר אמנם בסרט מרשים, אבל פחות טוב מסרטיו הקודמים. אחד מדבר אנגלית, אחר ערבית, ושניהם הפקות שבדיות.

"משולש העצבות" של רובן אוסטלונד, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, מביא לאולמות הקולנוע בישראל קהל בטפטופים עקשניים, כך שגם אם יש לי לא מעט הסתייגויות מהסרט הזה, הוא כן מצליח לעשות רושם. סיפורם של דוגמנים וטיפוסים אקסצנטריים אחרים העולים על ספינת תענוגות ומגיעים לאי מבודד, וכל מחול השדים המלווה אותם. יש אנשים שחושבים שזה מבריק. אני פחות מתלהב. אבל אני במיעוט.Triangle of Sadness 1"משולש העצבות" (Triangle of Sadness) הוא גם המוביל את רשימת המועמדויות של האקדמיה השוודית, עם 9: מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, וגם לבימוי, שחקנית משנה, שחקן משנה, תסריט, תלבושות, איפור, עיצוב אמנותי, ואפקטים.  

"ילד מגן עדן" (ولد من الجنة) הוא סרטו של טאריק סאלח. לפני 5 שנים הוא זכה בפרס הגדול של האקדמיה השבדית על סרטו הנהדר "רצח במלון הילטון על הנילוס". השנה ראינו בישראל את סרטו האמריקאי המפתיע לטובה "חוזה מסוכן", ומתישהו בקרוב יעלה סרטו האחרון המתרחש שוב, כמו הסרט ההוא על הנילוס, במצרים, ומדבר ערבית. הפעם יש גם שחקנים ישראלים. ראיתי את הסרט בטרום בכורה, ומאוד התרשמתי מהסיפור ומהביקורת החדה של סאלח על הממסד הדתי המושחת (כמו גם על זה המתנגד לממסד הדתי – גם הוא מושחת), אבל סאלח, הידוע בקצב האיטי של סרטיו, הפעם ממהר מדי, והאפקט הדרמטי קצת נפגם.

boy from heavenועדיין זהו סרט יפה בעיניי (טריילר), והאקדמיה השבדית העניקה לו 7 מועמדויות לפרס חיפושית הזהב: לסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן (תאופיק ברהום הישראלי), שחקן משנה (פארס פארס, שהולך עם סאלח כבר סרט שלישי ברציפות), תסריט, עריכה, ותלבושות. 

סרטים בולטים נוספים ברשימת המועמדויות:

מלכת הקומדיה (Comedy Queen) – סאנה לנקן

סרט שיש לו את הפוטנציאל להיות להמשיך לקרוא

הבן שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nowhere Special)

לא נעים. ממש לא נעים לבוא לבלוג קולנוע ולכתוב דברים לא הכי טובים על סרט שכזה, שניכר שיש בו כנות והרבה אנושיות חמה. יש ב"בן שלי" שני שחקנים טובים, אחד מהם ילד קטן עם אינטליגנציה רגשית לא שכיחה מול המצלמה, ויש סיטואציה בסיסית מאוד נוגעת ללב.

וזהו. זה מה שיש בסרט הזה. יש שיגידו שזה מספיק. אני לא חושב ככה. זה יפה מאוד כנקודת פתיחה. ומשם צריך להתחיל להזיז את הגלגלים. שמשהו יקרה. שמישהו יבין משהו על מישהו. על משהו. ושום דבר.עם כל הסימפטיה שהייתי רוצה להרגיש כלפי "הבן שלי", הוא בסך הכול סרט די ר להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2022: הזוכים

היום התקיים בדרום קוריאה טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה הקוריאנית לקולנוע. את רשימת המועמדויות סקרתי כאן לפני כחודש. וצריך לומר שהכול כאילו צפוי. כאילו. כי יש סרט דרום קוריאני אחד שיצר באז גדול בסצנת הפסטיבלים העולמית השנה. הוא נציג קוריאה לאוסקר השנה, וההנחה הרווחת היא שדי בטוח שהוא יקבל מועמדות. הבמאי של הסרט הזה הוא מהמובילים בעולם, הסרט הזה הרי אמור לקחת את פרס האקדמיה בביתו שלו בהליכה.

אז זהו שלא. כלומר כן, אבל גם לא כל כך.

"החלטה לעזוב" (헤어질 결심) של פארק צ'אן ווק ש להמשיך לקרוא

ליידי עמר: הביקורת

"ליידי עמר" היה חלק מתחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 2021, אבל רק עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות (סוג של) בסינמטק תל אביב. וזה לא סתם. מדובר בסרט עם סיטואציה בסיסית מרתקת, ואפילו עם מחשבה מרתקת מאחוריו, אבל הבעיה היא שהמחשבה היא לא מאחוריו, אלא ממש מולך, ישר בפנים.

אז אישה נחטפת ברחוב. החוטף מביא אותה אליו הביתה באיזשהו מושב מרוחק. הוא אומר לה: את אימא שלי. היא אומרת לו: לא אני לא. ומכאן נפרסת מלחמת מוחות הנמשכת סרט שלם. בנוסף, חוץ מהסצנה הראשונה והסצנה האחרונה, כל הסרט מתרחש בלוקיישן אחד, ביתו של החוטף. הסרט הזה מוצא פתרונות יפים ויצירתיים כדי להפוך את הסרט הזה לקולנועי. סיטואציה בסיסית מסקרנת עם כיסוי קולנועי מניח את הדעת. הכול מוכן לחוויה מותחת ומעניינת. הבעיה היא ש"ליידי עמר" עוזב מהר מאוד את להמשיך לקרוא