טייסת משנה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Die Frau des Piloten)

לפני כמה שנים ראיתי סרט ששבר לי את הלב לרסיסים. "24 שבועות" היה סרט שנשאר איתי הרבה מאוד זמן אחרי שראיתי אותו. זה היה סיפור על אישה שנכנסת להריון, ומגלה בבדיקה שגרתית שהילד שייוולד יסבול מתסמונת דאון. והשאלה היא להפיל או לא להפיל. אן זוהרה ברשד היה השם של הבמאית. אז כמובן שכשראיתי שסרט חדש של הבמאית ההיא מגיע לארץ, מיד קפצתי על ההזדמנות לראות אותו.

אז כמובן שהציפיות בשמיים. ציפיות מהסוג שלא ניתן לעמוד בהן. וכן, לא הכול עובד ב"טייסת משנה". אבל גם כאן יש לא מעט דברים להעריך, והבמאית הזאת מראה גם כאן רגישות יוצאת דופן, מחשבה נשית מרתקת על העולם, וגם דמיון מרגש בבימוי.

כי פעולות טרור, במיוחד הגדולות, הן אירועים גלובליים. הן מובילות מהדורות חדשות. מניעות פעולות פוליטיות. אבל מה על האנשים הקטנים? הנה סרט שמספר על פעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה מנקודת מבטה של האישה של. איך היא לא ידעה. איך היא חשדה, ולא עשתה כלום. איך האהבה עיוורה את עיניה.אן זוהרה ברשד נצמדת לנקודת מבטה של אישה גרמניה ממוצא טורקי המתאהבת במהגר לבנוני בגרמניה. אימא שלה אומרת לה מהתחלה: להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2023: מקבץ שני

בשבוע שעבר התחלתי לסקור את הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית. שמונה ימים עברו מאז המקבץ הראשון, והנה כבר התקבצו לרשימה עוד עשרה סרטים, וביחד עם עשרת הסרטים של המקבץ הראשון, כבר יש לנו 20 סרטים במירוץ. וזוהי רק ההתחלה. אלו הם הסרטים שהצטרפו למירוץ ב-8 הימים האחרונים (כמו תמיד, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

יפן: תכנית 75 (Plan 75) – צ'י האיאקאוואה

בעולם עתידני לא כל כך רחוק מכאן, מדינת יפן, שאחוז אוכלוסיית ה להמשיך לקרוא

אדמה בוערת: הביקורת

ל"אדמה בוערת" צריך לבוא מראש במצב רוח סלחני. מדובר בקולנוע מאוד ראשוני שלא עומד בסטנדרטים מקצועיים שאני רגיל לראות, ועם זאת, יש ל"אדמה בוערת" ערך, יש בו עניין, יש בו תעוזה תסריטאית, ואפילו יש בו רגש.

צריך לומר ביושר: הסרט הזה פשוט לא מבוים טוב. כל ההעמדות הכי בסיסיות של סצנות (מה שקרוי מיז-א-סן) פשוט לא עובדות. נדמה לי שלירן שטרית, הבמאי/מלהק/מפיק/תסריטאי של הפרויקט הזה היה כל כך עסוק בכל האספקטים של ההפקה עד שהעשייה הכי בסיסית של סרט, הדרכת השחקנים, נזנחה. וכך נדמה לי שהשחקנים עצמם קצת מרגישים נבוכים על הסט. הם מסורים לפרויקט הזה, אבל לא ממש יודעים איפה לעמוד, לאן ללכת, ומה בדיוק לעשות בכל רגע, וכך הסרט הזה, על כל כוונותיו הטובות, נראה לרגעים ארוכים קצת חובבני. מה גם שהסרט הזה מוצף בהרבה יותר מדי מוסיקה כדי להסביר את הרגש בכל רגע נתון. מיותר ומפריע מאוד.וזה חבל, כי בבסיס של הסרט יש כאן מבט לא קונבנציונלי על תופעה מאוד מחרידה בציבוריות הישראלית. וכבר המילה "מחרידה" היא שיפוטית, והסרט הזה דוחה שיפוטיות. למעשה, הסרט הזה מביא אותי אל תוך קרביה של הישות המתקראת להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2021: הזוכים

לפני כמה ימים התקיים בבואנוס איירס טקס חלוקת פרסי הסוּר של האקדמיה לקולנוע של ארגנטינה. באיחור קל גם אני צפיתי בטקס. התרשמתי שהטקס התקיים באולם קטן יחסית. כל כך קטן, עד שלאונרדו סבאראליה, אחד מהשחקנים הלטינים הטובים והמפורסמים בעולם (תחשבו, למשל, על מאהבו מהעבר של אנטוניו בנדרס ב"כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר. זאת הסצנה הכי יפה מהסרט ההוא), הוא היה חייב לשבת על המדרגותleonardo sbarglia premios surהאולם הלא גדול הזה אפשר גם יחס חם וקרוב של הקהל לזוכים ולמי שעמד על הבמה. תזמורת קטנה הצטופפה בצד הבמה, וניגנה הרבה יותר מדי, משטיחה מעט את האירוע, וגם הבימוי הטלוויזיוני לא מאוד עזר (מי לעזאזל החליט לצאת להפסקת פרסומות דווקא באמצע סגמנט "לזכרם"?). ומצד שני, מסתבר שבארגנטינה, תוקפו של חוק ממשלתי שמסדיר את התמיכה המוסדית בתרבות (בתיאטרון ובקולנוע, בין היתר) עומד לפוג בסוף השנה, וכמה מהאנשים שעלו על הבמה קראו בקול גדול לממשלה לחתום על הארכת תוקף החוק, ומכיוון שהאולם היה יחסית קטן, כזה שמקרב את כל הנוכחים אחד לשני, תרועות ההסכמה עם הנאמר נשמעו חזק מאוד.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי. צפייה בטקס הייתה כמו סרט מתח. מכיוון שצפיתי בטקס באיחור, נמנעתי מלמצוא את רשימת הזוכים באתרים השונים, וניסיתי, עד כמה שניתן, לחוות את השידור כאילו היה חי. וכך הטקס התחיל עם 3 זכיות רצופות של "קרנבל" (Karnawal), סיפורו של נער מתבגר המתאמן במסירות גדולה לתחרות ריקוד גורלית, עד שחזרתו של אביו מן הכלא משבשת את התוכניות. "קרנבל" זכה בפרס שחקנית המשנה, שחקן המשנה (לאלפרדו קסטרו הצ'יליאני, שלא הגיע לטקס, אבל שלח נאום תודה שהוקרא על הבמה ע"י שחקנית המשנה שזכתה בפרס כמה דקות לפני כן), ובפרס התסריט המקורי.

וכשהתחלתי לחשוב שהנה הולך להיות כאן סוויפ סוחף, סרט אחר התחיל לזכות ברצף של 3 פרסים. "השד שבפנים" (El Prófugo), סיפורה של מדבבת סרטים שאיזשהו שד מתיישב על מיתרי הקול שלה בעוד היא מגיבה באופן מאוד לא יציב לטראומה שחוותה במהלך חופשה עם בן זוגה (או משהו כזה. התקציר של הסרט הזה מאוד מבלבל), הסרט הזה זכה בפרסים לתסריט מעובד, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

במצב של תיקו, שלושה פרסים לכל אחד, הטקס לקח הפסקה, וחילק גם פרסי הוקרה, ואז פרס לשחקנית המבטיחה לסרט שנקרא "לב תועה" (Errante Corazón).

ואז שני הסרטים היריבים חזרו למרוץ. "קרנבל" זכה בשני פרסים נוספים – לסרט הביכורים, ולשחקן המבטיח (כאמור, השחקן הצעיר משחק נער שמתאמן לקראת תחרות ריקוד חשובה. אז אחרי נאום התודה הוא רקד על הבמה).martin lopez lacci premio sur"השד שבפנים" לא נשאר חייב, וזכה בפרסים לסאונד ולעריכה. "קרנבל" זכה בפרס המוסיקה, ו"השד שבפנים" זכה בפרס השחקנית (לאריקה ריבאס, "סיפורים פרועים"), וגם בפרס הצילום.

פרס האיפור הלך לסרט שנקרא "הקשר" (El Apego). פרס השחקן הראשי הקים את לאונרדו סבאראליה מהמדרגות ושלח אותו אל הבמה, על תפקידו ב"לב תועה" (הוא היה מועמד 5 פעמים בעבר. זאת הפעם הראשונה שהוא זוכה).

ואז, לפני פרס הבימוי ופרס הסרט הטוב ביותר, מצב העניינים היה: 7 פרסים ל"השד שבפנים", 6 ל"קרנבל". והזוכה הגדול של האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע לשנה זו הוא להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2023: מקבץ ראשון

אז הנה הגיע הזמן הזה בשנה שבו כל מדינה שולחת סרט אחד שיהיה הנציג הלאומי שלה לאוסקר באמריקה. גם אנחנו עושים את זה, אבל אנחנו רק מדינה אחת, וכמות ההגשות בכל שנה מגיעה לכ-90, כך שהסיכוי להגיע למועמדות או אפילו לזכות הוא קטן.

מבחינת תאריכים, הדד-ליין להגשה הוא ה-3 באוקטובר (עוד קצת יותר מחודש), והסרטים הנבחרים אמורים להיות מופצים מסחרית בבתי הקולנוע עד ה-30 בנובמבר.

ולמרות שיש עוד יותר מחודש, 10 מדינות כבר הגישו את הסרטים הייצוגיים שלהן, ומכיוון שאני מעדיף לסקור כל הסרטים הבינלאומיים שרוצים אוסקר, אני מעדיף לעשות את זה במקבצים כדי לא להכביד (בכל זאת, בכל שנה יש כתשעים סרטים. פוסט אחד שיסקור את כולם יכול להיות כבד מדי). אז הנה המקבץ הראשון של הסרטים שרוצים אוסקר מבין אלו שלא מדברים אנגלית (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

שווייץ: שלושה חורפים (Drii Winter) – מיכאל קוך

(הסרט ידוע בעולם גם בשם Piece of Sky, חתיכת שמיים).

מרקו הוא פועל פשוט. הוא לא מקומי, אבל הוא הגיע לשדות של הכפר שבו מתרחש הסרט כדי לעבוד. הוא איש שקט, שבא לעבוד ולא להתערבב. איכשהו, למרות אופיו המכונס בעצמו, הוא מושך את ליבה של אנה. לה כבר יש ילדה קטנה ממערכת יחסים קודמת. הם מתחתנים, והאהבה פורחת. עד ש להמשיך לקרוא

הוט קוטור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Haute Couture)

זה סרט יפה. שמשאיר טעם לוואי מאוד לא נעים בפה.

כי זה הסיפור על האישה העשירה שעוזרת לענייה.

האישה האירופית, אשכנזיה, שגואלת את המזרחית.

האישה היהודיה, שמראה את הדרך הנכונה לחיים לערבייה.

והסרט הזה כל כך סטריאוטיפי עד שזה מעליב. המזרחים הם עלובים, מתפרנסים מגניבות קטנות, שורצים במקומות מוזנחים, חיים מן היד אל הפה, ללא חינוך, עם טמפרמנט אנרגטי, חמים, אוהבים מאוד ומתעצבנים בקלות, ללא מקצוע, ללא עתיד.

האירופים הם המחונכים, עשירים, מתעסקים באמנות גבוהה (ואפילו מסבירים שיש לזה ערך בפני עצמו), מנומסים, מתנשאים, קרים, מנוכרים, מרוחקים, שקטים.

ואישה אשכנזייה אחת כזאת, לפני פרישה לגמלאות, נתקלת במקרה באישה צעירה מזרחית, ומחליטה לקחת אותה כפרויקט. היא מראה לה מטרה בחיים. מחברת אותה לתשוקה מסוימת (במקרה של הסרט הזה – לתפירה של שמלות) – והתשוקה הזאת למשהו בחיים היא זאת שתוציא אותך מהמקום חסר המטרה, חסר העתיד, ותביא לך את ההצלחה, הטעם לחיים.

אז הסרט הזה מראה איך אישה אחת מהמעמד ה"נכון" מראה את האור לאישה אחרת מהמעמד ה"נחות". מעליב, ולא נעים. אבל לסרט הזה יש שתי מעלות גדולות שעומדות לזכותו בכל זאת: נטלי באי ולינה חודרי.נטלי באי היא מהוותיקות בשחקניות צרפת. בת 74, בטוחה בעצמה, יודעת להפוך את הקרטון בדמות אישה שכתוב בתסריט לאדם בשר ודם. באי נמנעת ממניירות, וגם אם להמשיך לקרוא

יום האם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mothering Sunday)

לפני קצת יותר מעשור הוקרן בישראל סרט רומני מצוין שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". בסצנת הפתיחה שלו שוכבים גבר ואישה עירומים במיטה אחרי מעשה האהבה ומדברים. הצילום בסצנה הזו, כמו ברוב הסרט הוא סטטי. השוט הוא ארוך, הסצנה ארוכה, והשחקנים פשוט משחקים. הפיכת הסיטואציה לנטורליסטית כל כך בעזרת צילום פשוט ומשחק מעולה של השחקנים שפשוט נמצאים בתוך הדמויות, בתוך הסיטואציה, נעלמים אל תוך הרגע – הם אלו שמאפשרים לי להיכנס כל כולי אל תוך חייהן של הדמויות, להתרגש איתן, לצחוק איתן, ולהישבר איתן כשהכאב הגדול מגיע.

"יום האם", בחלק גדול מהזמן שלו, הוא זוג אוהב, לפני, תוך כדי, ואחרי מעשה האהבה. והוא כאילו תמונת רנטגן הפוכה של כל מה שהסרט הרומני ההוא היה. כל מה שראדו מונטאן, הבמאי הרומני הנהדר, עשה כל כך טוב בסרט ההוא, אווה הסון, הבמאית של "יום האם", עושה הפוך.

כי הסון חותרת תחת כל מה שיכול להפוך את הסיטואציות בסרט הזה לממשיות, ובכך היא רק מנכרת אותי מהנעשה על המסך. הסון משתמשת באינספור התחכמויות קולנועיות כדי להעניק לסרט שלה מראה "פיוטי", אבל כל זה נותן הרגשה מנייריסטית להחריד, ורק מרחיק אותי מהדמויות. הסרט זז תדירות קדימה ואחורה בזמן ללא צורך, מבלי באמת להסביר לי למה. לכאורה, הוא מנסה לתת רקע להיכרות המוקדמת בין הדמויות, אבל סצנה וחצי שיש כאן לא באמת מספיקה למלא את החלל. הסרט מצולם מבעד לווילונות מתנפנפים, עם מוסיקת כינורות וכלי נשיפה שמלווה את האוהבים, עם הילוך איטי לעיתים, עם דיאלוגים מגוחכים שיותר מתיימרים להיות פילוסופים, והם כל דבר חוץ משיחה נטורליסטית בין שני אוהבים. יש לפעמים אינסרטים של מילים הנכתבות על נייר. ככה סתם. אה, וכולם מעשנים כל הזמן, כשגם עשן הסיגריות הופך להיות סוג של פרופ קולנועי "פיוטי".וכך, אחרי כשעה וחצי (מתוך בערך שעתיים של סרט), מגיעה ה להמשיך לקרוא

פרסי אמנדה 2022: הזוכים

אמש התקיים בנורבגיה טקס חלוקת פרסי אמנדה, פרסי הקולנוע החשובים ביותר במדינה הנורדית. הטקס התקיים באולם יחסית קטן, והבמה הייתה קרובה לקהל, מה שעזר לאווירה החמה והמחויכת שעטפה את הטקס (וגם מבלי להבין נורבגית, ישבתי וראיתי בסטרימינג את הטקס וחייכתי רוב הזמן).

סרט נורבגי אחד הוקרן בישראל עד לאחרונה, ודי בהצלחה (ועדיין ניתן ומומלץ למצוא הקרנות ספורדיות שלו). "האדם הגרוע בעולם" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בישראל ב-2022. והוא גם היה המועמד המוביל לזכייה בפרס האמנדה. אבל בטקס השנה היה מתח מסוג מיוחד.

זה היה הסיפור של הטקס השנה. את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן  לפני כחודש וחצי. הקרב העיקרי והמסקרן ביותר היה בין יואכים טרייר, שביים וכתב את "האדם הגרוע בעולם", לבין אסקיל ווגט, שהיה שותפו של טרייר לכתיבת התסריט של "האדם הגרוע בעולם", אבל הוא גם ביים בעצמו סרט שנקרא "התמימים". לבסוף, הפרסים ה להמשיך לקרוא

חיים במנוסה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Flag Day)

מה עושים כשאין אפילו את הבסיס? איך מצליחים לחיות בכל זאת? איך מצליחים? כשאין מי שיכין סנדוויץ' לבית הספר? אין מי שישאל איך היה היום? אין מי שיעזור בשיעורים? אין מי שישאל למה את עצובה? אין מי שיזהיר אותך, שיכוון אותך? איך מצליחים להתבגר, למצוא את מקומך בחיים כשההורים פשוט לא נמצאים שם?

זה סיפורה (האמיתי, מסתבר) של אחת, ג'ניפר ווגל, שאימא שלה הייתה נוכחת-נפקדת (מכורה), ואבא שלה היה פושע קטן שהתגלגל ממזימה אחת לאחרת (ובדרך בילה גם כמה שנים בכלא). אז הילדה, אחר כך נערה, ובסוף אישה (ואחיה הקטן, שכמעט ולא נראה בסרט) נעזבו לנפשם, ללא כיוון או דאגה אמיתית. הנערה גדלה להיות אישה עם מקצוע מכובד, אבל הדרך לשם הייתה רצופה מכשולים שעליהם היא הייתה צריכה להתגבר לבד. והסרט הזה הוא סיפור ההתבגרות הזאת.או זה מה שהוא היה אמור להיות.

כי שון פן הוא אמנם שחקן מוכר ואהוב, אבל כאן הוא להמשיך לקרוא

אין מצב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nope)

שורה תחתונה: זה בידור משובח. אבל אני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

אז ג'ורדן פיל. אחרי סרט אחד מצוין, ואחד מרשים אבל פחות מצוין, מגיע הסרט השלישי של הבמאי המרתק הזה. הוא עדיין מסקרן, ועל פניו, מדובר בבידור אפקטיבי מאוד. האמת היא שבמהלך חלק גדול מהסרט ישבתי עם אגרופים קפוצים, מתוח, נבהל לרגעים, לגמרי מושקע רגשית במה שקורה על המסך. ג'ורדן פיל גם כאן הוא אמן של מתח, משלב מוסיקה ותמונה בצורה אפקטיבית מאוד, עריכה מדויקת שיודעת לחבר אז ועכשיו בלי להיות שקוף מדי (למרות שחילוק הסרט לפרקים הקרואים על שמות הדמויות או הסוסים היא מיותרת), ועם דמיון סוחף והומור מפתיע – זהו אכן סרט בידורי וקל לעיכול שמספק חוויה נהדרת בקולנוע.אבל ג'ורדן פיל מחפש יותר מזה. ואני לא כל כך הבנתי מה להמשיך לקרוא