פסטיבל ירושלים 2017: חיים חדשים

(שם הסרט במקור: Réparer les Vivants)

"שלום. קוראים לי קאטל קילוורה. אני במאית קולנוע מצרפת. הסרט השלישי שביימתי, "חיים חדשים" (תרגום לא הכי מדויק של הישראלים. התרגום המילולי המדויק יותר הוא "לתקן את החיים") מוקרן בפסטיבל ירושלים השבוע. אני אשמח אם תבואו לראות".

"חיים חדשים" בשבילי הוא מפגש עם במאית שארצה לראות דברים נוספים שלה בעתיד. ורק אחרי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מוטלים בספק

איפשהו באמצע הסרט יש סצינה אחת לכאורה קטנה וחסרת חשיבות, אבל גם כזו שמבהירה בצורה מרוכזת למה אני חושב שהסרט הזה, למרות כוונותיו הראויות והכשרון הלא מבוטל שהושקע כאן, למה אני חושב שהוא מפוספס ולא עובד: בסצינה הזו הולך הנער הצעיר שהגיע מהעיירה הדפוקה לתל אביב הגדולה להקשיב לנגן רחוב. כזה שגיבור הסרט התלאביבי חלף על פניו לפני כמה סצינות ולא שם ליבו בכלל אליו. הנער ניגש אליו, ולא רק נותן לו כסף, אלא גם ממש מקשיב לנגינה שלו, ואף רוקד לצלילי המוסיקה שלו.

ר"ל: אנחנו, התל אביבים, לא מודעים בכלל לאוטנתיות של בני העיירות הדפוקות והזרוקות, לחיים שלהם, לאמת שלהם, אבל הם צריכים אותנו, התל אביבים, שיראו להם את הדרך אל האור, או משהו כזה. הו, איזו מסקנה מתנשאת.

כי הסרט הזה, לכאורה, דווקא עושה את הדבר הנכון: הוא הולך ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אבודה בפריז

(שם הסרט במקור: Paris Pieds Nus)

בתכניה כתוב שמדובר בסרט שקד קידה לקומדיות הקלאסיות של באסטר קיטון ושל ז'אק טאטי. יש בזה משהו. אבל רק משהו. קידה קטנה.

לפני כמעט עשור ראיתי בפסטיבל חיפה סרט קודם של הצמד שביים גם את "אבודה בפריז". הם במאים מבריקים עם לא מעט רעיונות ויזואלים מקוריים והומור מצחיק מאוד. הם באמת שואבים מהקולנוע העתיק, המתוחכם של גאוני הקולנוע האילם. אנשים תמימים שקורים להם דברים מצחיקים מאוד והם שומרים על ארשת רצינית, קלולסית שכזו. יש בדיחה כזו גם בתחילת הסרט הזה. מה שגורם לבחורה הזו להיות באמת אבודה בפריס. סצינה מצחיקה ומפתיעה (ואם לומר את האמת, עוד לפני כן יש סצינת הקדמה שהיא כמו הצהרה על סוג הקומדיה שהולכת להיות כאן. וגם זו הצהרה מצחיקה מאוד). או.קיי. ואחרי התחלה מוצלחת שכזו מגיע סרט שהוא…ככה ככה. מאוד בינוני.

כי ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: געגוע

ברוך שובך, שבי גביזון. נעדרת לנו יותר מדי זמן. ואולי זה בעצם טוב. טוב שהלכת להרבה זמן, וטוב שחזרת. טוב שלקחת לך את הזמן הארוך הזה, כדי לחזור עם סרט שהוא, מצד אחד, אוסף של אלמנטים שבי-גביזונים, כמו שאנחנו כבר מכירים וכל כך אוהבים, אבל, מצד שני, הביצוע הפעם מפתיע ויפהפה, שונה ואחר ממה שהכרנו, בוגר יותר, עדין יותר, ולא פחות, ואולי אף יותר, אפקטיבי.

כי גם כאן, כמו בסרטים הקודמים שלו, ובעיקר ב"אסונות של נינה" הנפלא, שבי גביזון עובר ביד אמן מצחוק לבכי. מרגעים מאוד משעשעים לרגעים מאוד מרגשים. נדמה לי שבזמן שעבר מאז אותו סרט נפלא, "נינה", שבי גביזון עבר תהליך של התבגרות. תהליך של הבנה והפנמה שיש לו את היכולת הזו, הסגנון הכל כך מדויק ומוכר שלו, והוא לא צריך להתאמץ ולהוכיח את עצמו. ב"געגוע" שבי גביזון לא לוחץ. הדברים כאילו מגיעים מעצמם. השחוק נמהל אל תוך הבכי בצורה כמעט טבעית, נטורליסטית, אורגנית לגמרי לחיים של הדמויות כאן, ועדיין זהו דיוק מופלא בשליטה בטון של הסרט.

מתוך "געגוע". צילום: איתן ריקליס

וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים של גביזון, יש סצינות סו להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מערבון

(שם הסרט במקור: Western)

גבריות. מאצ'ואיזם. גבר עדין או גבר גס. גזענות מול הבנה כלפי האחר. קבלת האחר. המצב הכלכלי המשתנה באירופה העכשווית.

נושאים בוערים. נושאים חשובים. נושאים מעניינים. והסרט הזה מנסה לדבר עליהם. מנסה. הבעיה היא שהוא רק מרפרף עליהם. מביט עליהם בסוג של השתוממות. מאיר אותם, אבל לא מעיר עליהם.

כי יש דמות מרכזית. מרשימה. אניגמטית. אבל מתחילת הסרט ועד סופו אני לא ממש יודע עליו משהו. הוא לא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מועדון גלישה עזה

(שם הסרט במקור: Gaza Surf Club)

בעיה, הסרט הזה.

סיפורן של כמה דמויות המנסות, כנגד כל הסיכויים והקשיים, לקיים מועדון גלישה בעיר עזה. נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. אבל הסרט הזה נשאר ברמת הרעיון.

כי אלו קשיים יש בעזה? הפסקות חשמל תכופות, הפצצות מזדמנות, בעיות באספקת מים, קשיים במעבר למדינות אחרות, ועוד כהנה וכהנה. את כל אלו אנחנו יודעים מהחדשות. אני באתי לסרט הזה כדי ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: האופה מברלין

אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.

כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.

מצד אחד, אני יכול לומר ש להמשיך לקרוא