הקדושים של ניוארק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Many Saints of Newark)

סצנת הפתיחה של הסרט משוטטת בין מצבות בבית קברות. ליד כל מצבה נשמע קול אחר, מן הסתם של האדם הטמון שם. רוחות רפאים. זה מה שהסרט הזה. סיאנס של רוחות הרפאים של משפחת סופרנו.

כן, גם אני אהבתי את "הסופרנוס". פעם, לפני 20 שנה. סדרה שהתחילה כשמאפיונר נכנס לטיפול פסיכולוגי. הסדרה הזאת, מבחינתי, נכנסה אל תוך קרביה של משפחת מאפיונרים, והראתה את כל הצדדים שלה. גם הטובים. יש גם כאלו, מסתבר. האנשים האלו יכולים להיות אכזריים, רצחניים, אבל גם אוהבים ומפנקים.

אז כמעט 15 שנים אחרי שהסדרה ההיא נגמרה (בסוף מדהים למדי), מגיע סרט שמנסה לחיות על אדי הדלק של הנוסטלגיה. אז מה הסיפור? האם אפשר לעשות סרט שיהיה המשך/ פריקוול/ איזשהו …קוול לסדרה ההיא ושיהיה לו ערך בפני עצמו? שתהיה לו סיבת קיום, רזון דטר, מבלי שכל הזמן נתייחס לסדרה ההיא?אני חושב שיוצרי הסרט החדש אולי ניסו לעשות משהו עם ערך, משהו שיהיה בו יותר מסתם מתנה למעריצים, אבל הם

לולה 2021: הזוכים

עכשיו שלוש בלילה. לפני כמה דקות הסתיים בגרמניה שידור טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנה זו. הטקס התקיים למעשה אתמול אחה"צ, והשידור ברשת ZDF היה שידור חי-דחוי. הטקס היה טקס לכל דבר – עם מנחה, מגישים מתחלפים, ריקודים, ושירים. שיר הפתיחה המלהיב למדי, למשל, מתחיל מישיבה על ספה (שנמצאת על במה) שמהר מאוד מתחלפת ברקדניות ונאמבר שלם תחת הכותרת Kino ist Geil (הקולנוע מגניב). הרעיון, כמובן, הוא לעודד את כולם ללכת לראות סרטים בקולנוע. הטקס עצמו היה מעניין, עם במה שקרובה מאוד לקהל (שהיה ללא מסכות. כמו לפני הדבר הזה, נו, קורונה…), מה שגרם לאווירה חמה ומפרגנת לכל אורך הטקס.

 את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מחודש. מאז חלק מהסרטים הוקרנו בפסטיבלים בחיפה ובירושלים, אבל אני פספסתי אותם. למזלי, הסרט שזכה אמש בפרס הגדול נרכש להפצה בישראל ע"י סרטי נחשון, וסביר להניח שנוכל לראות אותו בקולנוע בחודשים הקרובים. והזוכה הוא

אלת המזל: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Dea Fortuna)

יש לא מעט זוגות במשבר שמחליטים לא להיפרד "בגלל הילדים". אני חושב שזו טעות. ילדים הם יותר אינטליגנטים ממה שאנחנו נותנים להם קרדיט. אני חושב שעדיף שני הורים מאושרים בנפרד משניים אומללים ביחד. אבל הנה מגיע "אלת המזל" ומנסה להוכיח את ההיפך: שרצוי וכדאי להישאר בשביל הילדים. אבל אולי הוא מוכיח דווקא את ההיפך, כי, כמו שנאמר בהתחלה וגם בסוף, כדי להשאיר את בן הזוג, צריך את עזרת אלת המזל. ואם יש צורך בכישוף, באלמנט על טבעי, אז אולי בכל זאת עדיף להיפרד.

פרזן אוזפטק בן ה-62 הוא במאי איטלקי ממוצא טורקי. במאי ותיק ומוכר מאוד באיטליה, שהיה מועמד להרבה פרסים וגם זכה בלא מעט, סרטיו הוקרנו בכל העולם (וגם בפסטיבלים בישראל), אבל אני הצלחתי לפספס את ההקרנות של כל סרטיו עד היום. "אלת המזל" הוא סרטו הראשון המופץ בישראל, אז הלכתי לבדוק את הבמאי הזה.לפי "אלת המזל", אוזפטק, כצפוי, הוא במאי מיומן, שבעיקר יודע לצלם את הסצנות מאוד יפה, עם אור חם, ועיצוב אמנותי הצבוע בצבעים חומים-צהובים חמים. הוא יודע להדריך שחקנים ולהוציא מהם הצגות משחק נהדרות, בעיקר בכל המדובר ביצירת הרגשה של אחווה בין חברים.

ועם זאת, "אלת המזל" הוא סרט קצת ארוך מדי, קצת מחופף אפילו בגזרת סיפורי המשנה. שלושת גיבורי הסיפור, שני הגברים והאימא של הילדים, מגולמים כאן ע"י שלושה שחקנים שיוצרים תא אוהב ומתוק. התסריט היפה יוצר כאן סיטואציה לא רגילה המפילה בחיקם של זוג הגברים הזה את הילדים של האימא בגלל אילוץ, והאהבה הגדולה שיש כאן בין שלוש הדמויות האלו מאוד מחממת את הלב שלי באולם. יסמין טרינקה (זוכת פרס האקדמיה האיטלקית על משחקה בסרט זה. בצדק) היא האישה בין שני הגברים האלו, אבל האהבה בין שלושתם היא אפלטונית, ובמידה מסוימת, היא-היא האהבה הגדולה ביותר. סטפנו אקורסי (כל כך שונה מאיך שהוא נראה ב"מהירה כמו הרוח") ואדוארדו לאו הם זוג הגברים ושניהם מרגשים מאוד בתיאור העליות והירידות במערכת היחסים שלהם.

אבל כל מה שמסביב להם מתואר בהרבה פחות

עוד סיפור אחד: הביקורת

וכשהבחור בא להגיד לבחורה שהוא אוהב אותה, יושבות להן שתי במאיות בכיסא הקונטרול ומחליטות איזו מוסיקת רקע לשים. והן כמובן טועות, ומיד מתקנות: כמה עמוקה אהבתך של הבי-ג'יז. גם קומדיה וגם מלאכותיות בחבילה אחת.

לכאורה קומדיה רומנטית. הז'אנר הכי טוב לב שיש. בחור אוהב בחורה, בחורה אוהבת בחור, אבל יש מכשולים בדרך. מתגברים על אחד, מגיע אחר. ובסוף הכל מסתדר. וכולם שמחים. מה רע?אז זהו, שרע. ואפילו מעצבן למדי. הרי כבר לא מעט שנים מקוננים כאן ובלא מעט מקומות אחרים על

אריאל 2021: הזוכים

במוצ"ש האחרון, בעוד אני רואה סרטים בפסטיבל חיפה, התקיים במקסיקו טקס חלוקת פרסי האריאל של האקדמיה המקסיקאית לקולנוע. בעצם, לא היה ממש טקס. זה יותר היה דומה יותר למעין תוכנית טלויזיה אינפורמטיבית. בלי קהל, בלי אולם, בלי תלבושות, בלי זמרים ובלי ריקודים, בלי שטיח אדום, ובלי נאומי זכיה. למעשה, היחידים שהגיעו ממש לאולפן לקבל את פרס האקדמיה היו שני הזוכים בפרס מפעל חיים, או כפי שהוא נקרא "אריאל הזהב".

חלוקת הפרסים היתה בעצם הקרנת קליפים מהסרטים, כשקול של מנחה אומר: "והמועמדים לפרס האריאל בקטגוריה X הם…והזוכה הוא". אפילו לא היתה התלהבות בהכרזה על הזוכים. הכל התחפש לחגיגי, עם הלוגו של האקדמיה, והכאילו זוהר, אבל בעצם, השעה ועשרים הזאת (סך הכל שעה ועשרים) היתה די עצובה, כי מקסיקו, כנראה, נמצאת עדיין עמוק בתוך משבר הקורונה.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מחודש. סרט אחד הלך הביתה עם רוב הפרסים, והוא

פסטיבל חיפה 2021: אינטרגלדה

(שם הסרט במקור: Întregalde)

זה מאוד קל להיות נחמד. לתרום לחברה. לעשות מעשה טוב. לעזור לאנשים. לעזור לנזקקים. זה מאוד קל לשים כמה שקלים בצד לעניים. אולי אפילו לבוא ולהתנדב יום או יומיים בשבוע במקום שמחלק אוכל למעוטי יכולת. אם כבר יש לך זמן פנוי, למה לא לעזור? מה כבר יש לך לעשות?

כמה שאר רוח ורצון לעזור ישארו לכם אם תמצאו את עצמכם תקועים עם איש זקן, חולה, מעצבן, וסנילי, באמצע שום מקום, בלי קליטה בפלאפון, בלילה, בחושך, בקור של דצמבר (והקור של אירופה הוא לא הקור של ישראל. קור חודר עצמות). הרי כל מה שתרצו הוא למצוא את הדרך חזרה הביתה. אבל אי אפשר להשאיר את הזקן והחולה לבד. הוא ימות מקור (באופן הכי מילולי שיש). והאיש הזה סנילי. מבלבל במוח בלי סוף שטויות. על מקומות ואנשים שכבר אינם. מצד אחד רחמים על הבנאדם. מצד שני – גם אתם במצוקה. כמה רצון לעזור יישאר לכם אז?ראדו מונטאן הוא במאי עירוני. גיבוריו הם אנשים אורבנים, בני מעמד הביניים, והם חיים את הקצב של העיר. עד שהחיים נופלים עליהם. סרטו הטוב ביותר, "יום שלישי אחרי החגים", היה דרמה דחוסה ואפקטיבית מאוד על בגידות בחיי נישואין. והנה הוא מביא לסרטו החדש את

פסטיבל חיפה 2021: מיקאדו

(שם הסרט במקור: Marocco)

כסף קונה נוחות. כסף קונה אוכל. מוצרי יופי. מתנות.

כסף קונה כוח. שליטה.

כסף קונה אנשים. מנקה את המצפון. מסדר עניינים בבית משפט. תשלם סכום כסף קטן (בעצם גדול, אבל לעשירים הוא נחשב קטן) – והופ, התביעה נעלמה. וגם אם יש הרגשת אשמה כלשהי, פוף, הכסף מנקז אותה לביוב. גם אם היתה לרגע הרגשה שכזאת, היא מתפוגגת.

ומה קורה כשהכסף פתאום מאבד את כוחות הקסם שלו? מה קורה כשהשליטה ניטלת פתאום מהעשירים? כשקורים דברים שגם כסף לא מתקן?

על זה הסרט הזה, "מיקאדו" (בשמו המקורי "מרוקו", שני השמות מתארים משחק בו פעולה אחת בצד אחד מגלגלת תגובת שרשרת המשפיעה גם על פריטים בצד השני).גבר עשיר. פילנטרופ. תורם כסף לבית חולים. אבל גם דורש דברים לא פשוטים בעבור אותו כסף. מאיים על אנשים מסוימים, דורש במפגיע שאחת האחיות תפוטר, או שהמימון לאגף החדש בבית החולים יתבטל.

הגבר הזה גם חולה שליטה. הוא מנטר מאוד מקרוב את צעדיה של ביתו בת העשרה. כל הזמן שואל איפה היא היתה, מה עשתה, ומתי היא חוזרת הביתה.

ואז החיים מתערבים.

בתסריט מצוין, שמתאר שרשרת אירועים שמתחילה במשהו מאוד קטן, שרשרת שניתנה במתנה, מכאן מתחילים האירועים להתגלגל במהירות וזה אפילו עולה בחיי אדם. בסבלנות, אבל מבלי ל

פסטיבל חיפה 2021: ירח כחול

(שם הסרט במקור: Crai Nou)

"ירח כחול" הוא סרט הבכורה של הבמאית אלינה גריגורה. אני אוהב קולנוע רומני, ומעניין אותי לדעת מה קורה בשטח הקולנוע שם, אז הלכתי לראות אם יש לנו מה לצפות משם חדש בשטח הקולנוע שם, ברומניה.

התשובה היא: יש. ועוד איך יש. ומצד שני, "ירח כחול" הוא סרט עם לא מעט בעיות.

אלינה גריגורי מציגה ב"ירח כחול" תצוגת בימוי מאוד מרשימה. המצלמה כל הזמן ביד, קרובה מאוד לשחקנים ולשחקניות, בסצינות ארוכות מאוד, עם הרבה משתתפים, שצריכים להמשיך לשחק גם כשהם לא נראים בפריים, ועם עיצוב פס-קול מצוין, הסרט הזה הוא זבוב טורדני ומאוד מעצבן באוזן של הגיבורה שלו, אשה צעירה שסובלת קשות משליטת הגברים במשפחה. כל מה שהיא רוצה, וזה עובר יפה מאוד בזכות עבודת הבימוי, הוא

פסטיבל חיפה 2021: נקודת רתיחה

(שם הסרט במקור: Boiling point)

לפעמים יש גם הפתעות טובות. וזה אחרי שאני ציפיתי לסרט טוב, ואני אכן קיבלתי סרט טוב, ואפילו טוב מאוד, אבל לא מהכיוון שציפיתי.

כי לפי התקציר חשבתי שיהיה כאן סרט לחוץ מאוד. אנרגטי מאוד. אולי אפילו היסטרי. הרי מדובר בתיאור של יום לחוץ במיוחד בעבודה במסעדת יוקרה אנגלית. והכל מצולם בשוט אחד מתמשך. לכאורה, תצוגת תכלית של זיקוקי דינור קולנועיים, עם שחקן אחד בריטי מצוין עם רקורד מוכח (סטיבן גראהם, מוכר מדרמות טלויזיה בריטיות כמו Line of Duty, והוא כבר השתתף גם בהפקות הוליוודיות, למשל "האירי") – זה היה אמור להיות סרט עם ריצה בלתי פוסקת אחרי הצרה הבאה שנופלת עליך.אבל הסרט הזה מאוד הפתיע אותי ב

פסטיבל חיפה 2021: מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמיים

(שם הסרט במקור: რას ვხედავთ, როდესაც ცას ვუყურებთ)

וואי, זה היה קשה. שעתיים וחצי מאוד מאוד ארוכות, ומאוד מתסכלות.

התקציר של הסרט אומר משהו כמו: גבר ואשה נפגשים וקובעים לצאת לדייט. קללה שמוטלת עליהם גורמת להם לשנות את פניהם כך שהם לא יזהו אחת את השני. האם בכל זאת האהבה תמצא את הדרך?

נשמע כמו סרט קסום ואגדי. במידה מסוימת הוא אכן כזה, רק שלא בגלל הסיפור שבתקציר.

כי הסרט הזה עם השם הארוך לא באמת מתעניין בסיפור הזה שהוא מספר.

בסוף הסרט אומר המספר: ועכשיו ניפרד משני גיבורינו, שסיפוריהם מתערבבים בהרפתקאות המופלאות של כל בני המקום הזה.

ואני רציתי לבכות. הרי כל הסרט הזה הוא "הרפתקאותיהם המופלאות של בני המקום הזה"!.

יש בסרט הזה הרבה ילדים (בלי התמקדות באחד או בשניים), והרבה כדורגל (בשביל הצבע), והרבה טבע, והרבה נוף, והרבה מוסיקה, ומעט מאוד דיאלוגים. הרבה פעמים בסרט כל מיני דמויות מדברות עם כל מיני דמויות, ואנחנו לא שומעים מה הן אומרות. רק מוסיקה. סרט אילם. זה יכול לעבוד מצוין אם עושים את זה נכון (נגיד, "הארטיסט"). בסרט הגיאורגי הזה אין בכלל דמויות. יש מישהו שמספר משהו במרחקים מאוד גדולים, ובאמצע – כל דבר שאתם יכולים לתאר לעצמכם שייכנס תחת הכותרת "לא מעניין", והכל נמשך ונמשך בלי סוף.

נדמה לי שאם היו מתרגמים את הטקסט של המספר לעברית, ונותנים אותו, נגיד, ליוסי אלפי, היתה יכולה להיות לנו שעת סיפור יפהפיה. לא צריך את הסרט. אפשר רק להקשיב למספר. בטקסט הכתוב והמדובר יש מספיק צבע וסביבה (כולל הכלב חרהחורה. נשבע לכם). אבל הסרט? התמונות שאנחנו רואים? לא קשורות כמעט בכלל לסיפור.

דוגמא: הגבר והאשה נפגשים. מה רואים? את הרגליים שלהם. וזהו. אחר כך הם נפגשים בפעם השנייה (שוב רגליים), ובפעם השלישית, המפגש שלהם מ