פרסי דאג'ונג 2018: המועמדויות

עברו שנתיים מאז ראיתי את "רכבת לבוסאן". הסרט הדרום קוריאני האחרון שהעיף לי את המוח. מאז ראיתי עוד קוריאני אחד או שניים, אבל הם היו חלשים. הסרט הקוריאני היציג של השנה, "בערה" של לי צ'אנג דונג, אמור לצאת להקרנות מסחריות בישראל בקרוב, ואני כנראה אלך לראות אותו, אבל עם חשש לא קטן, כי "שירה", סרטו הקודם של אותו במאי, די שיעמם אותי. אומרים שהחדש, "בערה", יותר טוב, והביקורות די מתעלפות. "בערה" הוא גם נציג דרום קוריאה לאוסקר השנה, והוא סרט מאוד מדובר בעולם, עם סיכוי לא קטן באקדמיה האמריקאית.

בינתיים אני ממשיך לחפש סרטים קוריאנים מסקרנים. אז אני אסקור כאן את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה לקולנוע של קוריאה, פרס הדאג'ונג. המועמדויות פורסמו לפני כשבועיים, אבל אני הייתי עסוק בפסטיבלים של טורונטו ושל חיפה. עכשיו התפניתי להעיף מבט בסרטים המובילים בקוריאה של 2018. אז נתחיל עם מה ששמעתי עליו כבר: "בערה", של לי צ'אנג דונג, קיבל מהאקדמיה הקוריאנית 8 מועמדויות לפרס: הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, שחקן משנה, שחקנית מבטיחה, צילום, תאורה, ומוסיקה.

אבל "בערה" הוא לא הסרט המוביל במספר המועמדויות. יש עוד כמה סרטים שיתנו לו פייט הגון על הפרס. הבולטים שביניהם הם:

המרגל שעלה צפונה (The Spy Gone North) – יונג-בין יון

סרט שמצד אחד נראה סיפור מותח ומורט עצבים, ומצד שני, דרמה פוליטית יבשה. ואולי זאת דרמת תככים פוליטית מלאת יצרים, ואולי זה סרט ריגול ללא אקשן. ואולי הכל בבת אחת. מבוסס על סיפור אמיתי, "המרגל שעלה צפונה" מתרחש ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי סוּר 2017: הזוכים

זה כבר ממש לא ברור. משונה בצורה מאוד יוצאת דופן.

בנובמבר 2017, לפני כמעט שנה (!), התפרסמה בארגנטינה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם, פרס סוּר (Sur). כתבתי על זה כאן. טקס חלוקת הפרסים היה אמור להתקיים במרץ, אבל הוא נעלם ולא היה. מדי פעם נכנסתי לאתר האינטרנט של האקדמיה הארגנטינאית, אבל לא היה זכר לפרסים או לאיזשהו טקס. מסתבר שבשבוע שעבר, באותו אירוע שבו הוכרז שמו של הסרט שייצג את ארנגטינה באוסקר 2019 ("המלאך"), שם גם חולקו פרסי הסוּר של האקדמיה הארגנטינאית לשנת 2017.

ובסופו של דבר יש זוכה אחד ברור, והוא להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ שמיני

בזמן שפסטיבל חיפה חגג את חג הסרטים השנתי על הכרמל, המדינות השונות המשיכו לפרסם את בחירותיהן לאוסקר לסרט בשפה זרה. בשבעת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) פירטתי על 70 סרטים שונים שעומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית (כולל הישראלי, "האופה מברלין"). בינתיים הצטרפו לרשימה תשעה סרטים נוספים, והטוטאל כרגע עומד על 79 סרטים. אתמול היה הדד-ליין להגשת הסרטים, ואני מעריך שבימים הקרובים תפרסם האקדמיה האמריקאית את הרשימה הסופית, שכנראה תכלול תוספות, ואולי גם שינויים (כי כמעט תמיד יש פסילות בגלל סיבות שונות. גם אנחנו מכירים את זה). אז לפני שאני ארכז את המקבץ האחרון עם הסיכומים של האקדמיה האמריקאית, הנה סקירה של 9 הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

הונג קונג: מבצע הים האדום (红海行动) – דאנטה לאם

הונג קונג שולחת לאוסקר סרט שאני מניח שיכול ללכת טוב על המסכים המסחריים בכל מקום בעולם, כי הוא סרט אקשן עם הרבה פיצוצים ומעט מאוד עלילה. חבורת עילית של קומנדו נשלחת להציל בני ערובה לכודים בתימן של מלחמת האזרחים – זה הכל מבחינת העלילה. תראו את הטריילר. יכול להיות שהאקשן לא רע. אבל זה לא סרט איכות מעניין. ממש לא.

איטליה: דוג-מן (Dogman) – מתיאו גארונה

הסרט הזה כבר עלה וירד (די מהר) מהמסכים המסחריים בישראל. אני דילגתי עליו, כי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: נשים מתות מהלכות

(שם הסרט במקור: Dead Women Walking)

עם סיום פסטיבל חיפה אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על אחד הסרטים שזכה בפרס בפסטיבל (פרס הסרט הבינלאומי), סרטה האמריקאי של הישראלית הגר בן-אשר, "נשים מתות מהלכות", שהיה חווית צפיה מאוד מעניינת. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל שבן-אשר הלכה לאמריקה. והנה מגיע משם פרויקט שהוא לא רק פרי עטה, אלא שהסרט הזה יש לו הרגשה אחרת לגמרי מסרטיה הישראלים של בן-אשר.

חשבתי:

מזל טוב. הגר בן-אשר הגיעה לאמריקה. בדרך כלל אני מחשיב את זה לקללה, כי המכונה האמריקאית, על פי רוב, שואבת את הנשמה מנפשו של האמן, אבל הפרויקט הראשון של הגר בן-אשר בארה"ב שונה מהסיפורים שאני בדרך כלל שומע על אנשי קולנוע שמגיעים לאמריקה. יש משהו מרענן (עד כמה שסרט על נידונות למוות יכול להיות מרענן) בבימוי של בן-אשר בפרויקט הזה. משהו זז יותר מהר. משהו מתקשר בבהירות יותר צלולה. ואני דווקא אהבתי את מה שבן-אשר עשתה ב"נותנת" (ופחות ב"פורצת"), רק שבן-אשר מראה סימנים של שינוי. של התפתחות אמנותית. אולי בגלל מבנה התסריט האפיזודיאלי, אולי בגלל הסביבה האחרת שבה היא פועלת, כבר מהתחלה הרגשתי שבן-אשר עובדת אחרת משיטת העבודה שלה בישראל.

אבל בואו נדבר רגע בצורה יותר פרטנית על הפרויקט הזה. מדובר באוסף של סיפורים קצרים שלא קשורים אחד לשני. במרכז כולם דמויות שעומדות לפני הוצאה להורג בעוון פשע (או דמויות שקשורות אל אותן נידונות למוות). כולן נשים. וזה כל הקשר ביניהן. אז כבר מהתחלה יש לי רתיעה מהפרויקט הזה: במקרה של פשע, רצח, הסימפטיה שלי היא אוטומטית עם הקורבנות, ולא עם הרוצחות. מה גם שהסיפור הראשון באוסף הזה מציב במרכזו דמות די אנטיפטית, שאני לא יכול לתקשר איתה.

אבל בהדרגה מצליחה בן-אשר ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: הכנסיה החדשה

(שם הסרט במקור: First Reformed)

סוף הסרט די מהמם. הדרך אליו קשה. ויה דולורוזה.דת היא לא רק ספר קדוש. היא ספר הדרכה לחיים. האור שמוביל את האנשים. אבל אם הדת תהיה רק דיון תיאולוגי, אז אין בה טעם. ו"הכנסיה החדשה" היא, ברובו, סרט שהוא דיון על דת, מבלי להראות איך היא משפיעה על החיים. מבלי לתת לי להרגיש את החיים עצמם, את האנשים עצמם.

כי הסרט כולו הוא בעצם קריינות של יומן. הכומר כותב יומן, ומלווה את כל הסרט בוויס-אובר. מפרשן את הסרט. את עצמו. הצילום של הסרט כולו סטטי. סצינות ארוכות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: צעד אחד מאחורי השרף

(שם הסרט במקור: Un pas în urma serafimilor)

אני מאוד אוהב סרטים כאלו. סרטים שיש בהם כאילו מן הצפוי, אבל יש בהם גם הפתעה, חשיבה עמוקה, ומיומנות קולנועית שמותאמת לנושא.

"צעד אחד מאחורי השרף" היה הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית השנה (דיווחתי על זה כאן), ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מבין למה. מצד אחד, יש כאן סרט כמעט מתסיס: סיפור שחושף את השחיתות ופשיטת הרגל המוסרית של מוסד הכמורה והממסד הדתי כולו ברומניה. מצד שני, יש שם משהו, בכל זאת, בלב הזה, שעדיין פועם. משהו שעדיין לא נשכח, ובכל זאת המקור הטהור, האמונה, אהבת האל והרצון לעבוד רק אותו – הניצוץ הזה עדיין קיים איפשהו שם, עמוק בפנים, מתחת לשכבות עבות מאוד של חטא מעשי מאוד.

לתפקיד הכומר הראשי, השליט הקשוח המתעמר בכולם, נבחרה הבחירה הצפויה לכאורה: ולאד איבאנוב, שחקן שמתמחה בגילום דמויות שטניות, עוד מאז היה הרופא חסר הרחמים שמבצע הפלות ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים". אבל גם איבאנוב (בהדרכתו של דניאל סאנדו הבמאי) עושה כאן את הלא צפוי: כן, הדמות שלו מושחתת וחסרת רחמים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם הכומר הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא