סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו ש להמשיך לקרוא

קדימה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Onward)

האמת היא שיש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל אני צריך לומר כבר מהתחלה: למרות הכל, אני בעדו. זאת בסך הכל חוויית צפייה ממש נחמדה. לא משהו שלא ראיתי קודם, וממש לא משהו מיוחד או חשוב או אפילו כזה שאני אזכור לטווח מאוד ארוך, או אפילו קצר, ובכל זאת, ברגע הצפייה, למרות כל ההסתייגויות, יש בסרט הזה משהו נעים.

הטענה העיקרית שיש לי לסרט הזה היא הנוסחתיות הדי בולטת שלו. נדמה לי שהכל משורטט כאן בלי הרבה מחשבה, בלי עידון, ללא יכולת לבנות דמויות שאני יכול ללכת איתן. הנער גיבור הסרט – חנון מדי. אחיו – גיימר גיקי מדי. אין לו משפט אחד בסרט שלא קשור לסלנג של משחקים. כולם בסרט יותר מדי נוטים לאפיון שלהם, ופחות מדי…אנושיים. התסריט מעניק לכל דמות כאן תכונה אחת, ועליה הוא משחק כל הזמן. אין כאן שום מימד שמאפשר לי להבין את הדמות מעבר לאפיון השטחי שלה.וכך נמנעת ממני המעורבות הרגשית בנעשה. וזה ממש חבל, כי אחרי אקספוזיציה (קצת ארוכה ומעייפת מדי) מתחיל בעצם הסרט: מסע ארוך ומלא הרפתקאות. יש משהו בסרט הזה שהזכיר לי קצת סרט מלא הרפתקאות מילדותי – את להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: הזוכים

אתמול התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. אמנם, בהתחשב במצב, הטקס התקיים במתכונת מצומצמת ועם סיקור תקשורתי מינימלי, ועדיין יש בו עניין. גם מי שראה רק מעט סרטים מיפן ו/או מדרום-קוריאה מבין שמערכת היחסים בין שתי המדינות האלו היא, אם לומר בעדינות, מורכבת מאוד. והנה, אתמול, זכתה שחקנית בשם שים יון-קיונג בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "העיתונאית" (新聞記者). שים יון-קיונג היא השחקנית הקוריאנית הראשונה בכל 43 שנות קיום הטקס הזה שזוכה בכבוד של פרס האקדמיה ביפן. זה הלינק מיו-טיוב. מומלץ לקפוץ 4 דקות וחצי קדימה בלינק, ולראות מה זה שחקנית שבאמת מופתעת ומתרגשת.

"העיתונאית" (טריילר), שעוקב אחרי חקירה של פרשת שחיתות ממשלתית ביפן, זכה ב-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הטוב ביותר, פרס השחקנית, ופרס השחקן (3 פרסים בסך הכל).

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג עם פרסום המועמדויות לפני כחודש וחצי. שאר הפרסים ה להמשיך לקרוא

בלתי נראה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Invisible Man)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "משודרג". מהיוצרים של "המסור". המשפט הראשון הריץ אותי לקולנוע. מהשני לא אכפת לי. השני יביא את רוב אלו שילכו לראות את הסרט הזה, כי את "משודרג" ראו מעט מאוד, מדי, אבל דווקא הוא היה אחת ההפתעות הגדולות שלי בקולנוע בשנים האחרוות. את "המסור" על שלוחותיו לא ראיתי, ולא אכפת לי ממנו.

אז "בלתי נראה" הוא לא "המסור". אבל הוא גם רחוק מאוד מ"משודרג".

לי וואנל. זה השם של הבמאי-תסריטאי. הרעיון כאן מעניין – מבט על משחקי כוח בין גבר לאשה, משחקי שליטה עם נטייה לפסיכוזה רצינית. אבל המכניקה של הסיפור הפעם לוקה בחסר.

הסיפור מתחיל מהאמצע. אם אני צריך לנסות להבין את שגעון השליטה של הגבר הזה באשה, לא נכון להתחיל דווקא מרגע הבריחה של האשה מהגבר (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). הרי בהתחלה אני לא ממש מבין למה להמשיך לקרוא

סזאר 2020: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. אלו זמנים מתוחים בצרפת. את האש הצית הסרט "קצין ומרגל", שהבמאי שלו, רומן פולנסקי, מואשם באונס ובמעשים מגונים אחרים. הגלגל המשיך להתגלגל, ובשבוע שעבר התפטרו כל חברי הועד המנהל של האקדמיה הצרפתית במחאה על דרך הניהול של הגוף הזה. פולנסקי עצמו הודיע שהוא לא יגיע לטקס כדי לא ללבות את האש, למרות שהסרט שלו, "קצין ומרגל", היה המוביל במספר המועמדויות, ואף זוכה להצלחה נאה.

כבר בהתחלה, פלורנס פורסטי, המנחה האנרגטית והכריזמטית הכריזה: ברוכים הבאים לטקס האחרו…ה-45 של הסזאר. אחרי פתיחה מלהיבה, שכללה ציטוט/ הומאז' ל"ג'וקר", היא פתחה במונולוג שכלל גם הצגה הומוריסטית של המועמדים העיקריים. כשהגיעה ל"בחסדי האל" של פראנסואה אוזון, שעוסק בהתעללות מינית של כומר בילדים, היא התייחסה לנושא הפדופיליה בכנסיה, וכשהגיעה ל"קצין ומרגל", היא התייחסה לפדופיליה בשנות ה-70.

הטקס היה ארוך (שלוש שעות וחצי) ונוצץ, והוא שיקף את הצלחת הקולנוע הצרפתי בשנה האחרונה. היו הרבה סרטים צרפתים מצוינים השנה, והטקס חילק את הפרסים בין כמה וכמה מהם, ולא בכדי כותרת הפוסט הזה אומרת "הזוכים" ולא "הזוכה".

ובכל זאת, יש זוכה אחד עיקרי, והוא: להמשיך לקרוא

פרשת המים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dark Waters)

אז מה ההבדל בין הסרט הזה לבין "ארין ברוקוביץ'"?

טוב, זה קל. בשני הסרטים יש עורכ/ת דין במסע ארוך כנגד חברה אדירת כוח ועתירת מזומנים שמרעילה ביודעין את המים של התושבים. אבל בעוד ג'וליה רוברטס (שזכתה באוסקר מוצדק על התפקיד הזה) מגלמת את ברוקוביץ' כפלפלית חצופה אבל טובת לב שמנווטת את החיים שלה בין הקשיים הרגילים של אשה בעולמנו לבין הקריירה התובענית החדשה שנפלה עליה, ובין מחויבותה לילדיה ולבין מחויבותה למצפון, למוסר, ולמאות האנשים שנפגעו כתוצאה מפעולותיה של החברה שכנגדה היא עובדת, ב"פרשת המים", עורך הדין אמנם עובד לאור מצפונו, אבל זה כל מה שיש בסרט. אין כאן דמויות בכלל. אין חיים לסרט הזה מעבר לתיאור המאבק הצודק כנגד חברה שמרעילה ביודעין את התושבים, את החקלאות, ובעצם את העולם. המאבק הצודק – זה כל מה שיש כאן. אין כאן בכלל חיים. הטובים – טובים מדי. הרעים – רעים מדי. האיכר שמתחיל לגלגל את כל כדור השלג הזה (בגילומו של ביל קאמפ) – הוא עצבני מדי. והכי גרוע ומקומם – ה להמשיך לקרוא

גופו 2020: המועמדויות

באופן מקרי, באותו יום שבו התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה באיטליה וגם בקנדה, ממש באותו יום התפרסמו המועמדויות גם לפרסי האקדמיה ברומניה. ואני עוקב כבר הרבה שנים אחרי מה שקורה גם שם, ברומניה, אז הנה סקירה נוספת של סרטים שמועמדים לפרסים, הפעם ברומניה.

שני סרטים מובילים את הרשימה, את שניהם ראיתי, ואת שניהם לא אהבתי.

"השורקים" (La Gomera) של קורנליו פורומבויו הוקרן ממש לא מזמן מסחרית בישראל. מעין מהתלת פשע שבה כולם עובדים על כולם, בסרט שהיה אמור להיות חביב ומשעשע, רק שפורומבויו, כדרכו, אוהב לדבר על דברים שקשורים לעשיית הקולנוע עצמו, ופחות מתרכז בסיפור ובדמויות, וכך הסרט הזה הוא אולי הערה מעניינת של יוצר מוכשר על הקשר בין המכניקה של עשיית קולנוע (ובמקרה הזה – קולנוע הוליוודי פופולרי אל מול קולנוע קצת יותר עמוק) לבין הקהל הרחב.

לא כל כך אהבתי את הסרט הזה, אבל הוא היה נציג רומניה לאוסקר, והוא גם המוביל במספר המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לשנה זו עם 13 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית, 2 שחקניות משנה, שחקן משנה, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור/עיצוב שיער.

(שימו לב שוולאד איבאנוב, זה שבתמונה למעלה, שהוא השחקן הראשי ב"שורקים", ומגדולי שחקני רומניה היום, לא מועמד כאן).

הסרט השני שקיבל תשומת לב גדולה מהאקדמיה הרומנית השנה הוא הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין.

של לפני שנתיים.

"אל תיגע בי" (Touch me Not) של אידינה פינטילה הוא יצירה כל כך יוצאת דופן, אוואנגארדית, קשה לצפיה, קשה לעיכול, יצירה שכוללת הרבה עירום וסקס בוטים, סאונד מלא צרחות וצעקות, מוסיקה דיסהרמונית, ודיון דידקטי בייצוגי גוף גבריים ונשיים (וייצוגי גוף בכלל – חלק לא קטן מהסרט מתאר סשן טיפולי של אנשים מוגבלים פיסית) – הכל כאן כל כך קיצוני עד שלקח לסרט הזה הרבה זמן להגיע למסכים בהפצה לקהל הרומני, כך שאני מנחש שזו הסיבה שהסרט הזה מקבל את ההכרה שלו מהאקדמיה הרומנית רק עכשיו.היצירה הזאת, שלא אהבתי את חווית הצפיה בה, מועמדת ל-9 פרסי גופו: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית משנה, צילום, עריכה, סאונד, מוסיקה, איפור/עיצוב שיער, ופרס סרט הביכורים.

ולחדשות בהרחבה: יש עוד כמה וכמה סרטים שבולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הרומנית לקולנוע. עליהם בסקירה הזאת:

מפלצות (Monștri) – מריוס אולטאנו

סרט בשלושה פרקים

פרק 1: היא מגיעה בשעות הערב ל להמשיך לקרוא