המופע של רייגן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Reagan Show)

          המטרה: להראות שנשיא ארה"ב בשנות ה-80 היה שחקן קולנוע גם כשהוא היה נשיא, והוא ניהל את המדינה מהטלויזיה, התרכז באיך הדברים נראים, ופחות במהות.

          האמצעים: שימוש בלעדי בחומרים ארכיונים, בעיקר אלו שצולמו בבית הלבן בעת כהונתו של רייגן, ולוותר על כלים דוקומנטרים אחרים כגון ראיונות עם דמויות מפתח או שחזורים.

          השיטה: להתרכז באספקט אחד של נשיאותו של רייגן, והוא מירוץ החימוש העולמי והמלחמה הקרה בין ארצות הברית של אמריקה לבין ברית המועצות הגדולה. הרעיון שהנחה את בוני הנראטיב של הסרט הזה בחדר העריכה הוא להראות שהנשיא רייגן היה אולי חלש מול החוכמה והעוצמה הסובייטית כתוצאה מהתרכזותו בטפל, באיך שהדברים נראים, אבל לקראת הסוף, עם התרגשותה של המערכה השלישית והמכרעת של התסריט, של הנשיאות (דבר שנאמר בסרט באופן מפורש), אז בא הזמן שבו הנשיא יעשה את המעשה הנכון והחשוב, וינצח, כנגד כוחות מבחוץ ומבפנים. כמו הכוכב ההוליוודי שהוא היה.

התוצאה: ככה ככה.

          פסטיבל דוקאביב פותח ביוזמה מבורכת שמטרתה להנגיש קולנוע דוקומנטרי פופולרי לקהל הרחב לא רק בימי הפסטיבל השנתי, אלא במהלך כל השנה. סרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא "המופע של רייגן",שיוקרן במהלך החודש כמה פעמים בסינמטק תל אביב. חבל רק שסרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא לא סרט יותר טוב.

כי אכן, יש כאן ש

מודעות פרסומת

אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שלישי

רק שלושה ימים עברו מאז פרסמתי את המקבץ הקודם. בסוף הפוסט ההוא כתבתי: אני מקווה שככל שהדד-ליין יתקרב הקצב יגבר. והוא אכן גבר. בשלושת הימים נוספו עוד 10 סרטים למרוץ אחרי האוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית. 10 סרטים בשלושה ימים. וביחד עם עשרים הסרטים אותם הזכרתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני) יש לנו כבר 30 סרטים במירוץ. ועוד כשלושה שבועות לדד-ליין. הנה פירוט של עשרת הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי): 

געגוע: הביקורת

מוות. אבל. אהבה נכזבת. דרך ספירלית במורד לשגעון. נשמע כמו סרט שמח.

וזה באמת סרט שמח. בלי ציניות.

שבי גביזון הוא בדיוק האדם לביים סרט כזה. והוא חוזר עכשיו, אחרי יותר מעשור, ומגע ידו קל מתמיד. לגביזון תמיד היתה נטייה לסוריאליזם, ויכולת לשלב שחוק ודמע בצורה מדויקת מאוד. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את "האסונות של נינה", סרט שהוא ביים ב-2003. גם האהבה המטורפת של ויקטור ב"חולה אהבה בשיכון ג'" הובילה אותו למוסד הסגור (ושם הוא פגש את "אוולין, אל תלכי…". זוכרים?). כזה הוא גביזון, וכאן הוא חוזר אל החומרים שתמיד העסיקו אותו, אבל היופי המיוחד של "געגוע" הוא המגע הקל של גביזון. אם בסרטיו הקודמים גביזון ביים בתנופה ובאנרגיה, ב"געגוע" גביזון לא לוחץ. הפעם גביזון בא ממקום בוגר יותר, בעל נסיון, והדברים כאילו מתרחשים מעצמם. הבטחון של גביזון ביכולות שלו כל כך יפה, והוא מוביל אותי בין שחוק לדמע ממש כמו שהוא עשה ב"נינה", רק ששם אני כל הזמן חשבתי: איך לעזאזל הוא עושה את זה, את הקסם הזה? ב"געגוע" אני אפילו לא הרגשתי שהוא עושה את הקסם הזה, שהוא מביים. הדברים פשוט קורים בצורה כל כך טבעית, עד שכשמגיע החלק המסיים של "געגוע", ובו מדובר בסוג של חתונת רפאים, משהו מיסטי, שמתבסס על מסורת מזרח אסיאתית כלשהי, משהו מופרך ולכאורה מגוחך, אבל בגלל מגע היד של גביזון והדרך הכמעט בלתי נראית שבה הוא מוביל את הסרט הזה, גם החלק האחרון והלכאורה מופרך מרגיש אמיתי ואורגני לגמרי בעולם של הסרט, בעולם שלי.

לכאורה, שי אביבי עושה כאן תפקיד קצת

אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ שני

בגזרת האוסקר בשפה זרה העניינים מתקדמים בעצלתיים. עשרה ימים עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הראשון של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית. בעשרת הימים שעברו מאז נוספו עוד עשרה סרטים (כלומר, בממוצע סרט ליום, אבל זה לא עובד ככה. היו כמה ימים שלא זז כלום, והיו יום או יומיים שהוסיפו לרשימה כשלושה או ארבעה סרטים בבת אחת). בשנה שעברה המספר הסופי עמד על 85 סרטים. כרגע אנחנו עומדים רק על 20, אבל יש עוד כמעט חודש עד הדד-ליין. בינתיים, הנה סקירה של עשרת הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (בניגוד למקבץ הראשון, הפעם אין כאן תותחים כבדים, אבל כן יש כמה סרטים מסקרנים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סלאח פה זה ארץ ישראל: הביקורת

בשבועות האחרונים מוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה, ומסתבר בהצלחה (אני בעצמי הלכתי יום אחד לראות את הסרט, וחזרתי כלעומת שבאתי. לא היו כרטיסים. באתי ביום אחר). פספסתי את הסרט הזה בדוקאביב, ומאז אני שומע עליו הרבה דברים טובים מכל מיני כיוונים, ומצליח לפספס אותו בכל פעם מחדש. בסופו של דבר ראיתי אותו.

"סלאח פה זה ארץ ישראל" זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון בפרס התחקיר. וזה הפרס הנכון לסרט הזה. פרס ראוי. כי כן, "סלאח פה זה ארץ ישראל" הוא תחקיר אדיר, מהמם, על מה שקרה פה בשנים הראשונות של המדינה. זו תעודה מחרידה ומטלטלת. אבל כסרט קולנוע, משהו כאן לא כל כך עובד.

דוד דרעי, הבמאי, דווקא מתחיל טוב: התחלת הסיפור היא

אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ ראשון

וכמו כל שנה, הנה אני מתחיל לעקוב אחרי הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר. הדד-ליין הוא תחילת אוקטובר, אבל כבר עכשיו, לקראת סוף אוגוסט, הצטברו להם 10 סרטים ברשימה. והפעם נדמה כבר מהתחלה שמדובר בתותחים כבדים, והתחרות השנה תהיה קשה מאוד. הנה עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו המירוץ

פרנץ: הביקורת

(שם הסרט במקור: Frantz)

מאוד התרגשתי לקראת הצפיה ב"פרנץ", סרטו האחרון (או בעצם, לפני אחרון. בישראל דברים תמיד מגיעים באיחור) של פראנסואה אוזון, אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם. מ"8 נשים", דרך "הזמן שנשאר", "פוטיש", "5X2", ועד "צעירה ויפה", אלו הם רק חלק מהסרטים שלו שראיתי ואהבתי. והנה מגיע הסרט הזה, והוא נראה יפה ומרגש. והוא אכן יפה ומרגש. אבל לא ממש הבנתי אותו.

כלומר, כן, כמובן, אין כאן מסתורין, או משהו לא ברור בסיפור. אבל לא ממש הבנתי את הכוונה של אוזון הפעם. כי הטריילר והחומר שקראתי על הסרט מספרים על נקודת הפתיחה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחורה גרמניה שהיתה מאורסת לפרנץ משם הסרט מתאבלת על מותו במלחמה. בעודה הולכת להניח פרחים על קברו היא פוגשת בבחור צרפתי לא מוכר שגם הוא בא לכבד את זכרו של אותו פרנץ. מיהו, ומה היה הקשר שלו לאותו פרנץ – זו השאלה שמניעה את העלילה בחלקו הראשון של הסרט.

בהכירי את הפילמוגרפיה של פראנסואה אוזון, וביודעי שלא מעט מהסרטים שלו נגעו בשאלות של מיניות נזילה, הנחתי שמכאן יתפרס סיפור על הומוסקסואליות מודחקת של פרנץ, ומשולש אהבה כזה או אחר בין זכרונו של פרנץ, אהבתם של אנשים שונים לאותו פרנץ, ומכאן אהבתם של זה לזו.

זה לא מה שקורה כאן.

אז מצד אחד, הסרט הזה אכן מפתיע, והולך לכיוון לא צפוי, כזה שלא חשבתי עליו. אבל מצד שני