דוקאביב 2017: דיבוק צא

(שם הסרט במקור: Liberami)

טקסי גירוש שדים. אקסורסיזם. אני מכיר את זה מסרטי אימה למינהו. אז הנה הגרסה הדוקומנטרית של זה. ו…כלום.

כי כן, רוב קטעי גירוש השדים (ובשעה וחצי של סרט יש די הרבה מאלו) הם קטעים מרשימים למדי. הכומר קורא פסוקים קדושים, מגרש את השטן בשם האל, ובנו ישו, ובשם השילוש הקדוש, ומניח את ידו האוהבת על מצח האדם הסובל, והוא סובל, מאוד סובל, ומקלל, והקרב בין האל לרוח הרעה בשיאו…והצילום, בד"כ מהגב, או כזה שמשתדל להימנע מגלוריפיקציה של הסובל, מעוויות פנים וגוף, מנסה להיות נאמן לדבר עצמו…

וזהו. יש בזה משהו מרגש ומרתק. בפעם הראשונה. ובשניה. אח"כ זה כבר חוזר על עצמו. שוב. ושוב.

מה גם ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: איש המזרנים

(שם הסרט במקור: Mattress Men)

החיים קשים. קשה לחיות בלי כסף. זה לא נעים להיות חייב כסף לאנשים שלווית מהם. יש מתח בבית כשהמצב הכספי לחוץ. קשה לחיות עם אשה וילדים כשהמצב הכלכלי לא משופר. ולא נעים ללכת לעבודה במשרה חלקית, לא לקבל את ההערכה הראויה, ועוד לקבל לא מספיק כסף כדי להתקיים. החיים קשים. אין כסף. לא נעים לחיות ככה. קשה. בעיה. אין כסף…

וכיוב', וכיוב', במשך שעה וחצי. "איש המזרנים" הוא סרט של שעה וחצי, אבל היה אפשר לקצר אותו בלפחות חצי. וגם לערוך אותו אחרת. ואולי גם להחליף במאי. להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: שיר לילי

(שם הסרט במקור: Canción en la Noche)

זה היה אמור להיות סרט מרגש על אדם שמאוד מתגעגע לאהובתו, אז הוא כותב לה יומן.

זה לא.

כי הסרט הזה כל כך מתרכז בפרטנציות אמנותיות, עד שהוא שוכח את האנשים.

רוב הסרט בנוי מקטעי מכתבים שגיבור הסרט כותב, כתובים בכתב יד. אין קריינות. קולו של הגיבור כמעט ולא נשמע במשך כל הסרט. פניו לא נראים במשך כמעט כל הסרט. פסקול הסרט בנוי בעיקר מרעשי סביבה (גשם, ציפורים), או שקט סביבה (מה שנקרא בעגה מקצועית Room tone), וללא מוסיקה בכלל, כך שכבר מלכתחילה הסרט הזה יותר שכלתני מאשר רגשי.

ואחרי קטעי המכתבים, בד"כ רואים את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: ההבטחה רצח מאהבה

(שם הסרט במקור: The Promise)

כשפסטיבל דוקאביב הכריז על התכניה שלו לפני כחודש, שמחתי לראות שיש שם מסגרת מיוחדת שנקראת "פשע אמיתי". קבוצה קטנה של סרטים שמתחקים אחרי תעלומות פשע. סיפורים מלאי יצרים, מסתורין, תפניות, שאלות מוסריות, דרמה, רגש. מה צריך יותר מסיפור טוב?

מסתבר שצריך. דגמתי שניים מתוך ארבעת הסרטים המוצגים במסגרת "פשע אמיתי" בדוקאביב השנה (את "צל של אמת" ראיתי בגרסת הסדרה. מרתק ומעורר מחשבה. אני מקווה שהצליחו לשמור על המתח והעניין גם בגרסה הערוכה מחדש לסרט שמוצגת השנה בפסטיבל). שני הסרטים שדגמתי היו ההיפך ממה שציפיתי: עייפים, חוזרים על עצמם, נטולי עניין, או מתח, מתסכלים. כך היה "אמא נרצחה לי", וכך הוא גם "ההבטחה רצח מאהבה".

כי יש כאן סיפור על רצח של שני אנשים מבוגרים. סיפור על 2 סטודנטים מאוהבים שמואשמים ברצח הוריה של הבחורה. הרקע הוא אולי ההתעללות שעברה הבחורה מידי אמא שלה במשך זמן ארוך, אולי הסמים והאלכוהול הרבים שנכנסו למערכת של הצעירה, ואולי גם התנגדות ההורים לקשר הרומנטי שלה עם בחור זר. והוא עזר לה, או שלא, הרג אותם בעצמו, או שלא, השתתף איתה במעשי פשע כאלו ואחרים, ואולי גם ברצח. או שלא. סיפור אהבה יצרי של בחור שנסחף אחרי בחורה כריזמטית, יפהפיה, ומסתבר שהיא גם כזאת שאף פעם לא באמת אפשר לדעת מתי היא אומרת את האמת, אם בכלל היא עושה את זה.

אז איך קרה שהסרט הזה כל כך…משעמם?

אוי, ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: הפטריוט

זה סרט שלא נעים להסתכל עליו. סרט על אדם שמאוד נהנה לעשות מתיחות מרושעות במיוחד. כאלו שבהן הוא מתקשר לאנשים כאלו ואחרים ואומר להם: מדברים מבית החולים. הבן שלכם נפצע בתאונה. סתאאאם! חחחח.

התירוץ של אותו אדם הוא: מגיע להם. הם אנטישמים שמדברים בגלוי נגד היהודים. אז אני, העם היהודי, נמאס לי לשבת ולספוג. אני, העם היהודי, מחזיר חזרה. אבל כמו שלא נעים להסתכל על האנטישמיות חסרת הבושה של הקומיקאי הצרפתי והשנוי במחלוקת דיידונה, כמו שממש לא נעים להסתכל על השיר המלגלג "שואהננס" (שואה+אננס), כך גם ממש לא נעים לראות את גיבור הסרט מותח את ההורים של החברים של דיידונה, או את ההורים של חבר פרלמנט בלגי אנטישמי.

מה גם שבגישה מוטעית לטעמי, דניאל סיון הבמאי כמעט לא משתמש ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: מוחי

מזמן לא ראיתי סרט כל כך מרגש. שבוכים בו כמעט 90 דקות נון סטופ.

מזמן לא ראיתי סרט שמתאר בצורה כל כך מדויקת את האבסורד הלא יאמן שבחיים שלנו כאן, ב-2 וחצי בלטות שנקראות ישראל, ובבלטה וחצי הנוספת שנקראת פלסטין/ רצועת עזה/ השטחים.

כי כן, יש מלחמה, ויש חמאס, ויש צה"ל, ויש מתנחלים, ויש פתאח, ויש פוליטיקה – ובאמצע יש מוחי. ילד קטן, בן 5, קטוע ידיים ורגליים. ילד עם כל הסיבות להיות עצוב, אבל הוא כל כך מלא חיים. אינטלגנטי. מלא אנרגיה. מלא רגש. מוכן לטרוף את העולם.

ואיפה אבא שלו? בעזה. רוצה להביא אותו לשם, אבל אין שם מספיק אפשרויות רפואיות לטפל בילד.

ואיפה אמא שלו? נודדת בין עזה, שם בן זוגה והילדים שלה, לבין תל השומר – אבל רק כשצה"ל, והחמאס, והפתאח, והבירוקרטיה של המלחמה הזו מתירה.

ואיפה סבא שלו? עם מוחי כל הזמן, אבל לא יכול לחזור לעזה (כי מבחינת החמאס הוא כבר שרוף. חי בישראל כל הזמן), ולא בטוח שיתנו לו לחזור חזרה. אבל גם מבחינת הישראלים הוא חשוד. אז הוא לא ממש יכול לזוז מבית החולים.

ואיפה החיים הנורמלים? אין. יש פרוצדורות, ויש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: אני לא הכושי שלכם

(שם הסרט במקור: I am Not Your Negro)

לפני הצפיה בסרט הזה ידעתי עליו רק שהוא היה מועמד לאוסקר, שהוא עוסק בזכויות השחורים בארה"ב דרך סיפורו של סופר ומשורר מפורסם (שאני לא שמעתי עליו מעולם), ושסמואל ל. ג'קסון הוא הקריין בחלק גדול מהסרט.

אחרי הצפיה בסרט אני יודע שסמואל ל. ג'קסון עושה בסרט הזה עבודה כל כך טובה, עד שקשה לי אפילו לחבר את הפנים הכל כך מוכרות שלו עם הקול השקט והלא רגיל הזה. אני יודע קצת יותר על ג'יימס בולדווין, הסופר שלא הכרתי. אבל אני לא ממש יודע מה אני חושב על הסרט הזה, ודי קשה לי לסכם את החוויה שעברתי.

אני חושב שאני לא ממש אוהב את הסרט, או שלא ממש התחברתי אליו. ומצד שני, יש בו בכל זאת משהו רגשי, לא ממש מוגדר, שבכל זאת עבר אלי. יש בסרט הזה משהו חשוב, אבל הוא לא בא על חשבון הקולנוע, או הדמות. ועם זאת, משהו בסרט הזה לא שלם.

ואני חושב גם שמדובר באיזושהי הצהרה של בולדווין (בקולו של ג'קסון) כבר בתחילת הסרט שחורצת את גורל היצירה הזו, לטוב ולרע. מספר ג'קסון (בולדווין) ש להמשיך לקרוא