לולה 2020: הזוכים

עכשיו שתיים וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים בגרמניה טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020.

המשפט הזה מצריך הסבר.

ובכן, בזמן שכל העולם עצר מלכת, בגרמניה החליטו לתת את הכבוד שמגיע ליוצרי הקולנוע בכל זאת ולמרות הכל. בדרום קוריאה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודשיים. הוא נדחה למועד בלתי ידוע. ברומניה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודש. גם הוא נדחה למועד בלתי ידוע. באיטליה הטקס היה אמור להתקיים בתחילת אפריל. הוא נדחה לתחילת מאי. בגרמניה לא דוחים שום דבר. בגרמניה הכל בזמן. למרות הכל.

כי בגרמניה החליטו לצאת בקריאה: הקולנוע עדיין חי. עדיין כאן. אל תשכחו אותנו. אל תשכחו את התיאטרון, את הופעות המוסיקאים, את גלריות האמנות, את האמנים בכלל. זה היה הנאום של מי שהגיש את פרס הסרט הטוב ביותר.

אבל איך עושים טקס חלוקת פרסים כשצריך לשמור על ריחוק?

או, אז ככה:

במה ריקה. מנחה אחד. על הבמה סידרו חמישה מסכים בצורה שתוחמת מעגל. הרי אין קהל, אז זה לא משנה שמסתירים. המנחה, עדן חסנוביץ', מטייל, נע, שר, רוקד, ומנסה ככל יכולתו ליצור תוכנית בידור זורמת. וגם אם אני לא ממש מבין גרמנית, לרוב זה עבד. המצלמה נעה כל הזמן בתנועה חלקה, מזרימה אנרגיה לסיטואציה סטאטית. על המסכים מתחלפים מדי פעם פרטי המידע הרלוונטיים: שמות המועמדים, שם הקטגוריה, וחשוב מכך – הקשר הישיר עם המועמדים עצמם. הם, הרי, לא הגיעו לאירוע, אבל הם כולם נמצאים בבית (כל אחד בביתו הפרטי), מול המחשב האישי, מול מצלמת המחשב, וכל הזוכים נשאו כך את נאומי התודה שלהם. המנחה מזמין מדי פעם אורחים כדי להעניק את הפרסים – חלק מהם מגיע לבמה (ומקפידים לשמור מרחק אחד מהשני), וחלק אחר מדברים על ואל המועמדים מהבית, על אחד המסכים (מה שהוביל לאחת הבדיחות בטקס – אחד המגישים שעלה על המסך פתח ואמר: "וינה דוז פואה").

ללא פרסומות, וללא עיכובים שנגרמים בטקס רגיל (עד שהזוכה עולה לבמה תמיד לוקח זמן), הטקס נמשך קצת פחות משעתיים וחצי. סקירה על המועמדים העיקריים פרסמתי כאן לפני חודש וחצי. ויש זוכה אחד עיקרי, והוא להמשיך לקרוא

הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של להמשיך לקרוא

הולוגרמה למלך: הביקורת

הקדמה: בימים של קורונה, בתי הקולנוע סגורים, אז גם אני לא כותב בבלוג שלי. אני ממלא את הזמן שלי בבינג' של סדרות. טלויזיה אני בדרך כלל מזניח, כי אין לי זמן. עכשיו יש לי, אבל אני מעדיף לא לכתוב על כל סדרה שאני רואה (מלבד הערות קצרות בטוויטר), אז בינתיים שקט פה.

במקרה הבחנתי שהיום (שלישי, 7.4.2020) בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הולוגרמה למלך". הסרט הזה נרכש להפצה בישראל לפני כמה שנים, וראיתי אותו באיזושהי הקרנת טרום בכורה, ואז הוא נגנז, ומעולם לא הופץ. לא הפסד גדול, כי מדובר בסרט בינוני למדי, ובכל זאת, אם אין לכם מה לעשות, אולי שווה לבדוק את הסרט הזה, יותר כחלון הצצה לעבודתו של במאי מעניין.

אחרי שראיתי את הסרט באותה הקרנה, כתבתי עליו פוסט ביקורת, אבל בגלל שהוא מעולם לא הופץ, הפוסט נקבר בתיקיית הטיוטות שלי. הנה יש לי הזדמנות לאוורר אותו:

(שם הסרט במקור: Hologram for the King)

אוי, טום טיקוור, מה יהיה איתך?

טיקוור פרץ לחיינו בסוף שנות ה-90 עם סרט אנרגטי, סוחף, כיפי, חכם, ומרגש שנקרא Run לולה Run. מאז הוא עשה עוד הרבה דברים, אבל רק בסרט אחד הוא לטעמי הצליח להתקרב לחשיבה המסחררת שהניעה את סרט הפריצה שלו. זה היה סרט שנקרא "3", על משולש רומנטי בין בחורה ושני בחורים, וגם בין שני הבחורים עצמם.

טיקוור הוא מאסטר של עריכה ושל עבודה עם מוסיקה. הצרה היא שהרבה פעמים החומרים שהוא עובד איתם לא עומדים בסטנדרט הגבוה שהוא מציב לעצמו. טיקוור מייצר לונה פארק קולנועי, עם חיתוכי עריכה מהירים, אפקטים מפתיעים, שימוש מקורי במוסיקה, ותזוזה תמידית. והוא גם יודע מתי ואיך להוריד הילוך, להקשיב לכמה דקות להלמות הלב, לקחת פאוזה לפני שחוזרים להאיץ. התסריטים שלו לא תמיד עומדים בקצב. וזו הבעיה עם "הולוגרמה למלך"."זמן. יש לך זמן". אלו הן, פחות או יותר, המילים האחרונות הנאמרות בסרט הזה. והשימוש בזמן כאן הוא להמשיך לקרוא

מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים להמשיך לקרוא

לולה 2020: המועמדויות

ובגרמניה העסקים כרגיל. או לפחות עושים מאמץ להעמיד פנים שהכל כרגיל. היום, ב-12:13 בצהרים שעון גרמניה (ב-13 דקות איחור!) עלה לפייסבוק הרשמי של האקדמיה הגרמנית לקולנוע שידור ישיר בסטרימינג של הכרזת המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020. אז גם אני מנסה להתנהג רגיל, ולסקור גם השנה את הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של הגרמנים.

קןדם כל אני אסקור את המאוכזבים מהרשימה:

שני סרטים גרמנים אמורים להיות מופצים בישראל בקרוב, "תיק קוליני", ו"מאחורי הקלעים". שניהם לא קיבלו אפילו מועמדות אחת (במקרה של "תיק קוליני" – ראיתי כבר את הסרט. לא אהבתי אותו).

אחד הסרטים שהכי סיקרנו אותי השנה נכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין האחרון שהתקיים לפני פחות מחודש. "אונדינה" (Undine) של כריסטיאן פצולד, במאי שאני מאוד אוהב, וידוע במגע היד האלנגטי והאינטלגנטי שלו מבלי לוותר על הרגש (בין סרטיו: "ברברה", "טרנזיט", "ילה" ועוד). סרטו האחרון זכה לביקורות מעורבות, בעיקר, לדעתי, בגלל שסרטיו הקודמים יצרו ציפיות גבוהות שסרטו החדש לא עמד בהן (אני, כמובן, טרם ראיתי את הסרט, ואני עדיין מסוקרן ממנו). להבנתי, מדובר בסיפור אהבה חלומי שמתרחש בברלין של היום, אבל נשען על סיפור מיתולוגי על נימפת ים. הסרט, בכיכובם של פרנץ רוגובסקי ופאולה בר (שניהם שיחקו גם בסרטו הקודם והיפהפה של פצולד, "טרנזיט"), קיבל רק 2 מועמדויות מהאקדמיה הגרמנית: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולפרס הסאונד.

עוד סרט מאוכזב הוא "לארה" (Lara). סרטו החכם והמרגש של יאן אולה גרסטר שמספר על יום בחייה של אשה בת 60 שעוקבת מקרוב אחרי קונצרט חשוב של הבן שלה שהוא נגן פסנתר, ובדרך לומדת שיעור חשוב על חינוך קשוח, הסרט הזה קיבל רק מועמדות אחת מהאקדמיה הגרמנית – לפרס הסרט הטוב ביותר. אפילו קורינה הרפוך, שעשתה עבודה מעולה ומאוד מרשימה בתפקיד הראשי, אפילו היא לא קיבלה מועמדות.

מה שמשאיר את הבמה לתחרות העיקרית. שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות, ואחד מהם יהיה, כנראה, הזוכה הגדול:

האחד הוא סרט מצליח מאוד שהפתיע בשנה שעברה הרבה אנשים, ועשה סיבוב פסטיבלים נרחב בעולם (כולל בישראל). כשראיתי אותו סוף סוף, פחות התלהבתי מהשאר, אבל גם אני לא יכולתי להתנגד לכוח העצום של רגעים מסוימים בו.

"מחוץ למערכת" (Systemsprenger), שמספר על ילדה בת 9 עם בעיות התנהגות חריגות מאוד, ועל הנסיון הכושל של המערכת (ושל כולם בעצם) לעזור לה, הסרט הזה מועמד ל-10 פרסי לולה: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית (הלנה זנגל בת ה-11), שחקן, 2 שחקניות משנה, עריכה, סאונד, ומוסיקה.

יריבו העיקרי של "מחוץ למערכת" בקרב על הפרס הגדול הוא להמשיך לקרוא

סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו ש להמשיך לקרוא

קדימה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Onward)

האמת היא שיש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל אני צריך לומר כבר מהתחלה: למרות הכל, אני בעדו. זאת בסך הכל חוויית צפייה ממש נחמדה. לא משהו שלא ראיתי קודם, וממש לא משהו מיוחד או חשוב או אפילו כזה שאני אזכור לטווח מאוד ארוך, או אפילו קצר, ובכל זאת, ברגע הצפייה, למרות כל ההסתייגויות, יש בסרט הזה משהו נעים.

הטענה העיקרית שיש לי לסרט הזה היא הנוסחתיות הדי בולטת שלו. נדמה לי שהכל משורטט כאן בלי הרבה מחשבה, בלי עידון, ללא יכולת לבנות דמויות שאני יכול ללכת איתן. הנער גיבור הסרט – חנון מדי. אחיו – גיימר גיקי מדי. אין לו משפט אחד בסרט שלא קשור לסלנג של משחקים. כולם בסרט יותר מדי נוטים לאפיון שלהם, ופחות מדי…אנושיים. התסריט מעניק לכל דמות כאן תכונה אחת, ועליה הוא משחק כל הזמן. אין כאן שום מימד שמאפשר לי להבין את הדמות מעבר לאפיון השטחי שלה.וכך נמנעת ממני המעורבות הרגשית בנעשה. וזה ממש חבל, כי אחרי אקספוזיציה (קצת ארוכה ומעייפת מדי) מתחיל בעצם הסרט: מסע ארוך ומלא הרפתקאות. יש משהו בסרט הזה שהזכיר לי קצת סרט מלא הרפתקאות מילדותי – את להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: הזוכים

אתמול התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. אמנם, בהתחשב במצב, הטקס התקיים במתכונת מצומצמת ועם סיקור תקשורתי מינימלי, ועדיין יש בו עניין. גם מי שראה רק מעט סרטים מיפן ו/או מדרום-קוריאה מבין שמערכת היחסים בין שתי המדינות האלו היא, אם לומר בעדינות, מורכבת מאוד. והנה, אתמול, זכתה שחקנית בשם שים יון-קיונג בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "העיתונאית" (新聞記者). שים יון-קיונג היא השחקנית הקוריאנית הראשונה בכל 43 שנות קיום הטקס הזה שזוכה בכבוד של פרס האקדמיה ביפן. זה הלינק מיו-טיוב. מומלץ לקפוץ 4 דקות וחצי קדימה בלינק, ולראות מה זה שחקנית שבאמת מופתעת ומתרגשת.

"העיתונאית" (טריילר), שעוקב אחרי חקירה של פרשת שחיתות ממשלתית ביפן, זכה ב-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הטוב ביותר, פרס השחקנית, ופרס השחקן (3 פרסים בסך הכל).

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג עם פרסום המועמדויות לפני כחודש וחצי. שאר הפרסים ה להמשיך לקרוא

בלתי נראה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Invisible Man)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "משודרג". מהיוצרים של "המסור". המשפט הראשון הריץ אותי לקולנוע. מהשני לא אכפת לי. השני יביא את רוב אלו שילכו לראות את הסרט הזה, כי את "משודרג" ראו מעט מאוד, מדי, אבל דווקא הוא היה אחת ההפתעות הגדולות שלי בקולנוע בשנים האחרוות. את "המסור" על שלוחותיו לא ראיתי, ולא אכפת לי ממנו.

אז "בלתי נראה" הוא לא "המסור". אבל הוא גם רחוק מאוד מ"משודרג".

לי וואנל. זה השם של הבמאי-תסריטאי. הרעיון כאן מעניין – מבט על משחקי כוח בין גבר לאשה, משחקי שליטה עם נטייה לפסיכוזה רצינית. אבל המכניקה של הסיפור הפעם לוקה בחסר.

הסיפור מתחיל מהאמצע. אם אני צריך לנסות להבין את שגעון השליטה של הגבר הזה באשה, לא נכון להתחיל דווקא מרגע הבריחה של האשה מהגבר (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). הרי בהתחלה אני לא ממש מבין למה להמשיך לקרוא

סזאר 2020: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. אלו זמנים מתוחים בצרפת. את האש הצית הסרט "קצין ומרגל", שהבמאי שלו, רומן פולנסקי, מואשם באונס ובמעשים מגונים אחרים. הגלגל המשיך להתגלגל, ובשבוע שעבר התפטרו כל חברי הועד המנהל של האקדמיה הצרפתית במחאה על דרך הניהול של הגוף הזה. פולנסקי עצמו הודיע שהוא לא יגיע לטקס כדי לא ללבות את האש, למרות שהסרט שלו, "קצין ומרגל", היה המוביל במספר המועמדויות, ואף זוכה להצלחה נאה.

כבר בהתחלה, פלורנס פורסטי, המנחה האנרגטית והכריזמטית הכריזה: ברוכים הבאים לטקס האחרו…ה-45 של הסזאר. אחרי פתיחה מלהיבה, שכללה ציטוט/ הומאז' ל"ג'וקר", היא פתחה במונולוג שכלל גם הצגה הומוריסטית של המועמדים העיקריים. כשהגיעה ל"בחסדי האל" של פראנסואה אוזון, שעוסק בהתעללות מינית של כומר בילדים, היא התייחסה לנושא הפדופיליה בכנסיה, וכשהגיעה ל"קצין ומרגל", היא התייחסה לפדופיליה בשנות ה-70.

הטקס היה ארוך (שלוש שעות וחצי) ונוצץ, והוא שיקף את הצלחת הקולנוע הצרפתי בשנה האחרונה. היו הרבה סרטים צרפתים מצוינים השנה, והטקס חילק את הפרסים בין כמה וכמה מהם, ולא בכדי כותרת הפוסט הזה אומרת "הזוכים" ולא "הזוכה".

ובכל זאת, יש זוכה אחד עיקרי, והוא: להמשיך לקרוא