דוקאביב 2023: בזמן שצפינו

(שם הסרט במקור: While We Watched)

ביקורת על הממשלה? בוגד! שידור של כתבות המטילות ספק בפעולות ראש הממשלה או השרים? חוצפה! צריך להעמיד אנשים כאלו למשפט! לתלות אותם! להרוג אותם!

"בזמן שצפינו" מתרחש בהודו, אבל אם מישהו היה מתרגם את הסרט לעברית, מבלי לשנות ולו מילה אחת, הוא היה מתאים התאמה מושלמת למציאות הישראלית. יש רק הבדל אחד: אני חי בישראל, ואני מכיר טוב מאוד את הנפשות הפועלות. אני יודע בדיוק מי נגד מי. אני לא חי בהודו, לא הייתי מעולם בהודו, ואין לי תכניות לבקר בהודו. מישהו צריך להסביר לי קצת את המציאות שם.והסרט הזה לא עושה את זה.

"בזמן שצפינו" הוא חזרה מעייפת על אותה מנטרה. שוב ושוב ושוב במשך 94 דקות: ד-מו-קר-טיה! אני מכיר את זה טוב מאוד מבלפור. אני לא יודע מה קורה בניו דלהי. הסרט הזה לא מסביר. לא מספר את הסיפור. גיבור הסרט חוזר ואומר (וחוזר וחוזר וחוזר) ש

דוקאביב 2023: הרף התחתון ביותר

כשמגדירים סרט כ"אקספרימנטלי", בדרך כלל מתכוונים שהוא לא ממש קומוניקטיבי. "הרף התחתון ביותר" הוא סרט ניסיוני אבל נגיש.  ניסיון מאוד מעניין בצורה מקורית של סרט, בערבוב ז'אנרים, אבל בקשר שבין התוכן לצורה יש יותר בעיות.

אני מניח שנור פיבק, הבמאית, מנסה לעבד כאן מקרה של הטרדה מינית שהיא עצמה חוותה בילדותה. היא התלוננה על המקרה שנים ארוכות לאחר מכן, והיה משפט. הסרט הזה הוא שחזור המשפט. אז קודם כל: הסרט הזה לא רק נודד בין דוקומנטרי לעלילתי, הוא לא ממש דוקומנטרי, ולא ממש עלילתי. רוב רובו של הסרט מתרחש בחדר חזרות. אין בנייה של סט. זה לא נראה כמו בית משפט. זאת בעצם קריאה ראשונית של תסריט. יושבים שחקנים  מסביב לשולחן, מנסים למצוא את הטון, את ההרגשה של הדמות שהם הולכים לשחק. בינתיים זאת רק התרשמות ראשונית.אבל

נדמה ששתי עורכות הדין כבר נמצאות לגמרי בתוך ה

דוקאביב 2023: בובי ויין הנשיא של כולם

(שם הסרט במקור: Bobi Wine The People's President)

על פניו, הסרט הזה נשמע כמו דרמה פוליטית. מסתבר שמדובר בתעודה מייאשת על כוחה הברוטלי של דיקטטורה.

כסרט קולנוע, "בובי ויין" היה אולי להיות צריך קצת קצר יותר (הוא אורך כשעתיים), אבל רוב זמן המסך שלו מרתק, והוא בהחלט אחד הסרטים היותר טובים שראיתי בחודשים האחרונים.

בחוכמה, הסרט לוקח את הזמן להכיר לי את בובי ויין. הקדמה יחסית ארוכה מתמקדת בהיכרות עם בת זוגו, בהצגת דמויותיהם של ילדיו, ובהצגת הפרופיל הציבורי של בובי ויין: זמר ראפ מצליח (שאגב, המילים לשיריו נעדרות כל סוג של תחכום. שירים, בד"כ, נכתבים עם מידה של פיוטיות. בובי ויין שר שירים ישירים, המעבירים מסר שגם פשוטי העם יבינו) שזוכה לאהבה נרחבת מהקהל, והאהבה הזו מדרבנת אותו לנסות לתקן את המדינה מהפרלמנט.

כשקורה משהו קיצוני אתה פתאום מבין כמה נקשרת לדמות הראשית. כאן זה קורה כאשר בובי ויין נעצר על ידי השלטונות. התגובה האמוציונלית של הציבור (בשילוב הצילום האנרגטי והצבעוני) סוחפת גם אותי באולם. פתאום הבנתי כמה זה היה חשוב לבנות אקספוזיציה נרחבת (שכוללת גם היא דרמה מרתקת בדמות הצבעה גורלית על חוקת אוגנדה) – כשהגיע הרגע הזה הבנתי כמה אני קשור לדמות הזאת רגשית."בובי ויין" הוא סרט מתוסרט היטב, עם לא מעט פיתולי סיפור שלוקחים את הדמויות במסע מסוכן, והבמאים כאן נשארים כל הזמן קרוב מאוד לבובי ויין ולבת זוגו, כך שאני גם מרגיש את הסכנה ברמה מוחשית למשך רוב זמן הסרט. הסרט לא חוסך במראות קשים (אזרחים מוכים

דוקאביב 2023: המדרשיה

צריך לומר ביושר: כסרט קולנוע, "המדרשיה" מספק חוויה לא יציבה, מספקת רק בחלקה, אבל הוא מרתק, ובבסיס היצירה הזו יש הנחת יסוד לא קונבנציונלית שמגרה את המחשבה.

"המדרשיה" מכניס אותי בצורה מאוד מוחשית לעולם מאוד מובחן, מאוד שונה ממה שאני מכיר, אחר ומרוחק מאוד ממני, אבל גם כזה שנמצא בערך חצי שעה נסיעה מהמקום בו אני גר. עולם של פנימייה. עולם של גאוות יחידה יוצאת דופן. של קבוצה מגובשת. של יחידה כמעט צבאית, מלוכדת.

עולם של משובת נעורים חסרת גבולות. אבל ממש חסרת גבולות. הסרט הזה מעביר את העולם הזה בצורה סוחפת ומרתקת. אלו הם חלקיו טובים של "המדרשיה". הסרט הזה חוגג את הנעורים, ההשתוללויות, ומעשי הקונדס. הבעיה היא שבהתחלה אלו הם באמת סתם מעשי קונדס. מהר מאוד זה מתדרדר לאלימות סתמית חסרת הסבר. לא צריך הסבר. זה נוער, אלו הם גברים צעירים, אז הם רועשים מאוד, אנרגטיים מאוד, ואלימים. מאוד. ומהר מאוד זה מתחיל לחזור על עצמו. סתם, אלימות, וסתם, ונדליזם, ולשבור, ולהרוס. סתם. כי ככה הם נערים.מספרים לנו ש

דוקאביב 2023: לגבור על הנמר

(שם הסרט במקור: To Kill a Tiger)

כשעברתי על התכנייה של פסטיבל דוקאביב השנה, זה הסרט שתפס את עיניי. הסרט שהכי סיקרן אותי. סיפור מאבקו של גבר הודי בדעות קדומות המושרשות עמוק בחברה שהוא חלק ממנה על רקע תקיפה מינית קשה שביתו עברה. נשמע לי מסקרן ומעורר השראה.

אחרי הצפייה (ובעצם כבר במהלכה) מצאתי שזאת כנראה האכזבה הגדולה ביותר שלי מהפסטיבל השנה. ושהסרט הזה לא רק שלא עומד בציפיות, במידה מסוימת הוא מקומם אותי.

כבר בסצנה השנייה מגיע לכפר איש זר מהעיר. אדם שמייצג איזושהי עמותה הנלחמת לשנות את התפיסה הרווחות בהודו בנוגע ליחסי גברים-נשים. העמותה הזאת כנראה התבייתה על הסיפור הזה, ומשתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה. זה הסרט הזה, בעצם: "לגבור על הנמר" הוא סרט מגויס, סרט הסברה של העמותה לגבי ה"נכון" וה"לא נכון" (עם מרכאות או בלי) ביחסי גברים נשים. מה שהעמותה הזאת (ויוצרי הסרט הזה) לא מבינים הוא שאם אדם מגיע מהעיר הגדולה, אדם צעיר, יפה, לבוש אלגנט, מדבר בנימוס, עם רכב פאר – אם איש כזה מגיע לכפר נחשל, כמעט בלי כבישים, שבו אנשים לבושים בלבוש מסורתי, וכל מיני עזים וחיות אחרות מסתובבות חופשי – אדם כזה מיד יבלוט בשטח. הוא ה"זר". הוא לא משלנו. הוא לא מבין אותנו. לא מבין את דרך המחשבה שלנו. אז אדם כזה יגיד לאנשי הכפר איך צריך להתנהג? למה מי אתה חושב שאתה?לצד הסיפור האונס (שלא באמת מסופר), הסרט הזה מתרכז בעיקר ב

דוקאביב 2023: פטריק והלוויתנית

(שם הסרט במקור: Patrick and the Whale)

הדיסקליימר הרגיל: אני לא מאוד נמשך לסרטי טבע. פחות מעניינים אותי סרטי נשיונל ג'אוגרפיק על ממלכת החיות. אני כן מתעניין בסוג אחד של חיה, בן האדם, ויחסי הגומלין שלו עם חיות אחרות (אנשים אחרים, או כלבים, חתולים, וכיוב'). ולכן ניגשתי מראש בחשש ל"פטריק והלוויתנית".

ואני צריך לומר: הסרט הזה הוא הפתעה נעימה. וגם לא כל כך.

כי יש כאן גישה מעניינת לחיה אחת מאוד ספציפית, ללוויתן. יש כאן כמעט סרט של וולט דיסני: האנשה של חיה, הענקת תכונות אנושיות ליצור שהוא לא אנושי. סצנת הסיום של הסרט הזה, למשל, נפלאה בעיניי. מעין ריקוד בין אדם לחיה. יש לא מעט רגעים בסרט שהלוויתנית מקבלת תכונות של אהבת של אם לבנה, של חיים בקהילה של לוויתנים עם צורך להגנה. יש כאן סצנה של בייביסיטר. ממש כאילו אנחנו מבקשים מהשכן שישמור רגע על הילד בזמן שאנחנו הולכים למכולת. והכל דוקומנטרי, לא מצויר. ממש מתרחש מול עינינו.אבל יש גם שיטה של בימוי שבה כל זה מתווך אלינו שמעצבנת ומתסכלת אותי. ברגעים רבים לא מדובר בסרט, אלא בתכנית ריאליטי. כזאת שבה ה

לולה 2023: הזוכים

לפני כחצי שעה הסתיים בברלין טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. זאת היתה אמורה להיות נסיעה חלקה. זה היה אמור להיות סוויפ ללא מתחרים. הרי גרמניה זכתה באוסקר ממש לא מזמן. זה הרי ברור שהסרט הגרמני שזכה באוסקר יזכה גם בכל הפרסים של האקדמיה הגרמנית, לא?

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי. לא ציפיתי להפתעות, אבל כן ציפיתי לטקס שמח שחוגג את הקולנוע הגרמני.

ואז התחיל הטקס. נוצץ ויפה לעין, כצפוי. עם בדיחות שלא עבדו כל כך טוב על הקהל, אבל עם כמה רגעים יפים בכל זאת. המנחה התלוצצה של"במערב אין כל חדש" יש הרבה מועמדויות, והרבה פרסים, אבל אין מועמדויות בקטגוריית המשחק הנשי. אה, כי אין נשים במלחמה, היא הוסיפה. הקולנוע הגרמני לא מת, אמר אחד המנחים. אנחנו לא אלק בולדווין (התייחסות לתקרית הירי על הסט של הסרט האחרון שבו בולדווין משתתף, תקרית שגרמה למוות של צלמת הסרט). הבדיחה הזו גרמה למבוכה בקהל, ואותו אחד שהתבדח אמר: אה Too Soon?

והיו פרסים.

בפרס שחקן המשנה זכה הסרט "במערב אין כל חדש".

בפרס הסאונד זכה "במערב אין כל חדש"

בפרס האיפור זכה "במערב אין כל חדש"

בפרס הצילום זכה "במערב אין כל חדש"

לפרס התסריט סרט המלחמה הזה לא היה מועמד, אז הפרס הלך לסרט שנקרא "חדר מורים"

בפרס המוסיקה זכה "במערב אין כל חדש"

בפרס התלבושות זכה "סיסי ואני". הפסד ראשון לסרט המלחמתי, אבל בגלל ש"סיסי ואני" הוא סרט תקופתי, חשבתי: נו, בסדר. זה דווקא הגיוני.

בפרס העיצוב האמנותי זכה "במערב אין כל חדש".

בפרס העריכה זכה…"חדר מורים". הופה. כאן כבר התחיל הספק להתגנב. האם מעמדו של "במערב אין כל חדש" לא כזה חזק כמו שחשבתי?

פרס השחקנית היה מסקרן במיוחד. זאר אמיר אברהימי מ"עכביש קדוש" מול סנדרה הולר ששיחקה את הקיסרית סיסי ב"סיסי ואני" מול לאוני בנש מ"חדר מורים". אם בנש לוקחת, אז "חדר מורים" מתחיל לצבור מומנטום, וסרט המלחמה אולי הולך להפסיד?

והזוכה בפרס המשחק היא…

טורי ולוקיטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tori et Lokita)

הסרט האחרון של האחים דארדן. כל מי שמכיר קצת את עולם הקולנוע יודע כבר למה לצפות. האחים הבלגים האלו עושים סרטים יותר מ-30 שנה, וכל הסרטים שלהם החל משנת 1996 הופצו בישראל. הם בענייני דרמות מוסר. דרמות חברתיות. סיפורים על אנשים משולי החברה הנמחצים תחת מגף המציאות הקשה, קורבנות של ניצול של אנשים עם כוח רב. גיבורי הסיפורים שלהם הם אנשים רחוקים משלמות, אנשים שגונבים, משקרים, מנצלים בעצמם, אבל הם תמיד עושים את זה בגלל שהם בעצמם קורבנות של כוחות חזקים מהם.הטריק בסרטים כאלו הוא לגרום לנו להזדהות עם גיבורים שכאלו למרות שהם בעצמם פגומים. "טורי ולוקיטה" מצליח בזה, אבל רק במידה חלקית. לוקח לסרט הזה הרבה זמן להיכנס להילוך. כי במרכז הסיפור כאן שתי דמויות: אישה צעירה, אולי אפילו נערה, ו

דוד די דונטלו 2023: הזוכים

בעוד שמדינה קטנה במזרח התיכון נמצאת בחרדה, וטילים וחיסולים והרוגים ופצועים בשמחה ובששון, באיטליה אמש היה יום חג של שמחה וששון אמיתיים – יום חג של תעשיית הקולנוע האיטלקי. אמש התקיים טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. הטקס היה ענייני, פשוט, בלי שירים וריקודים ושואו. שני מנחים שמחלקים פרסים, ונאומים שברובם לא מוגבלים בזמן. שעתיים וחצי של טקס (זמן שנחשב קצר יחסית), ולמרות שלא היה טקס מלהיב, הייתה הפתעה לא קטנה בסופו.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן עם פרסום רשימת המועמדויות לפני קצת יותר מחודש. אמש, ממש לפני תחילת הטקס, ערוץ Rai1 ששידר את הטקס פרסם שבסוף השבוע הקרוב הם ישדרו בשני חלקים את סדרת הטלוויזיה "חוץ, לילה" של מרקו בלוקיו. הסדרה הזאת הוקרנה בבתי הקולנוע באיטליה, והיתה המועמד המוביל לזכייה בפרסי הקולנוע באיטליה השנה. אבל ככל שהטקס התקדם, "חוץ, לילה" הפסיד עוד פרס ועוד אחד. לרגע היה נדמה לי שהפרויקט הזה, שהיה מועמד ל-18 פרסים, הולך לצאת בידיים ריקות. אבל האקדמיה בכל זאת נתנה לו משהו, וכשמרקו בלוקיו עלה לקבל את פרס הבימוי, חשבתי שהסרט הזה בכל זאת יהיה הזוכה הגדול של הערב.

כשהגיע הרגע המכריע בסוף הטקס, הרגע בו מחולק הפרס הכי חשוב, פרס הסרט הטוב ביותר, שני סרטים היו בתיקו גמור:

"חוץ, לילה" (על פרשת אלדו מורו) זכה ב-4 פרסים: שחקן, עריכה, בימוי, ואיפור.

ו"זרות" (על לואיג'י פירנדלו, ועל אחורי הקלעים של כתיבת "שש נפשות מחפשות מחבר", סרט שראיתי בפסטיבל האיטלקי לפני כשבועיים, וחשבתי שהוא חביב אבל לא מלהיב) זכה גם הוא ב-4 פרסים: עיצוב אמנותי, תלבושות, תסריט מקורי, והפקה.

בכלל, הפרסים ה

הסנדקית: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Daronne)

לפעמים מקבלים בדיוק מה שמצפים.

הטריילר של הסרט מבטיח קומדיה בינונית עם רעיון טוב, ועם שחקנית אחת מצוינת.

אז כקומדיה – זה באמת סרט בינוני למדי. למרות שהרעיון די מדליק – אישה שעובדת עבור המשטרה הופכת בעצמה להיות סוחרת סמים גדולה – הקצב איטי, עייף. גם ברגעים שדורשים השתוללות, רגעים ש-הנה, כבר, עוד רגע, עוד שנייה מישהו עולה עליה, וממש עוד רגע המשטרה תופסת אותה – גם אז הסרט לא מקבל קצב. גם תהפוכות התסריט לא מאוד מפתיעות, והכל בסדר כזה, עם הרבה פוטנציאל, אבל עם במאי שכאילו מביא לשולחן את כל המרכיבים הנכונים, אבל איכשהו – התבשיל שיוצא לא מאוד מלהיב.ובכל זאת, יש לסרט הזה נכס – איזבל הופר. לטעמי – השחקנית הטובה ביותר בעולם היום (לחובבי טריוויה – בשלב מוקדם בסרט ניתן להבחין בחטף בפוסטר של "המורה לפסנתר", אחד הסרטים הכי מהוללים של הופר, מודבק על הקיר באחד החדרים בו היא עוברת). כאן, ב"סנדקית", הופר משחקת אישה ב