פרסי איריס 2018: הזוכים

תפנו לעצמכם שתי דקות. תלחצו Play.

זאת סצינה מתוך סרט שנקרא "המורעבים" (Les Affamês). סרט להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המקום: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Place)

כמה דברים שצריך לדעת על "המקום" לפני שרואים אותו:

– כל הסרט, אבל ממש כל הסרט כולו, 100 אחוז מזמן המסך של הסרט – הכל מתרחש בתוך בית קפה שנקרא "המקום".

ב"מקום" הזה יושב אדם, שלא ממש ברור מי הוא או מה הוא, או אפילו איך קוראים לו. הוא מגשים משאלות, אבל הוא נותן לאנשים שמבקשים את המשאלות האלו משימות. אם הם יעמדו במשימות – הם יקבלו את מבוקשם. והמשימות הן תמיד קשות, שטניות, רעות לב. להרוג מישהו. לאנוס מישהי. להרביץ למישהו. לפוצץ פצצה במקום פומבי. אז יש כאן בסיס לדיון מעניין בטבע האדם – האם הוא יהיה מוכן להשיל כל שמץ אנושיות כדי להגשים את משאחת הלב הכי כמוסה שלו?

אבל מכיוון שכל הסרט כולו מתרחש בבית הקפה הזה, ב"מקום", אנחנו לא באמת רואים את המעשים האלו שהם עושים או לא עושים. כל הסרט כולו, אבל ממש כולו, בנוי משיחות של שני אנשים – מבקש המשאלה ומטיל המשימות/ מגשים המשאלות. הכל בדיבורים, לא במעשים. אז קודם כל, זה מכביד מאוד על האוזן. הסרט הזה עמוס דיאלוגים ללא כמעט רגע של שקט (אה, והעבודה של פאולו ג'נובזה הבמאי עם מוסיקה היא פשוט איומה, כזאת שבאה לפרש את הרגע שאנו רואים ממש עכשיו, ובכך רק הופכת אותו למגוחך יותר).

– ומכיוון שהכל כאן בדיבורים, לא במעשים, אני לא ממש עובר תהליך רגשי. השיחות עצמן הן קצרות, בקצב מהיר, ללא להמשיך לקרוא

מעשה פלאים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonderstruck)

טוד היינס הוא במאי שאוהב לשחק לפעמים בשפה הקולנועית. מצד אחד יש לו את הרגישות ליצור סיפורי אהבה וקולנוע מפעים (סרטו הלפני אחרון, "קרול", היה אחד הסרטים היפים שראיתי בשנים האחרונות), ומצד שני הוא נוטה לפעמים לקולנוע אקספרימנטלי, אולי אפילו אוונגארדי. לצערי, "מעשה פלאים" נוטה יותר לסוג השני, ולמרות שבגדול הוא מספר סיפור יפה ומעניין, הנטיה לסגנון יתר אמנותי נדמית לי יותר כגחמנות, ולא כמשהו שבאמת נובע מהתסריט.

כי נכון, בבסיס הסיפור(ים) כאן יש אולי רעיון פשוט שמבקש דווקא ללכת נגד הקונבנציה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". "מעשה פלאים" מבקש דווקא להוריד טונים. להגביל אותנו, לגרום לנו לאבד תמונה וסאונד, לאבד יכולת שמיעה וראיה, ודווקא במצב חצי נכה למצות את היכולת היצירתית המתעוררת באופן טבעי כשמשהו שאנחנו משתמשים בו ביום יום פתאום נעלם לנו. אנחנו מתייחסים לחוש השמיעה ולחוש הראיה כמשהו טריוואילי. "מעשה פלאים" מבקש לברר את היצירתיות האנושית הטבעית שתתעורר אם פתאום נעשה לחירשים (שני הילדים במרכז הסרט לא שומעים) או לעיוורים (הסרט מסתיים בלילה בו היתה הפסקת החשמל המפורסמת בניו יורק ב-1977).

אז טוד היינס מספר סיפור על שני ילדים שלא שומעים. אחת (מיליסנט סימונדס, שחקנית חירשת גם בחיים. נהדרת. אפשר לצפות בה גם ב"מקום שקט") עוזבת את הבית דווקא אחרי שמכריחים אותה ללמוד שפת סימנים (היא רוצה לתקשר עם העולם בדרך משלה, לא בדרך שנכפית עליה מלמעלה), כשהיא מחפשת שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחפשת רעיונות יצירתיים יותר לחיות. אחר, ילד שבעקבות פגיעת ברק מאבד את יכולת השמיעה, מחפש את אבא שלו, אחרי שאמא שלו מתה בתאונה. שני הסיפורים מתרחשים בהפרש של להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2018: סיכום שלב א'

אתמול הסתיים השלב הראשון של הקרנות האקדמיה לשנה זו. ואנחנו בבעיה.

בחודש וחצי האחרונים צפיתי בכל 21 הסרטים העלילתיים בתחרות (25 סרטים עמדו על קו הזינוק. 4 פרשו בדרך). רק שניים הופצו לפני כן לקהל הקחב, ועוד 4 הוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם. הרוב המוחלט של הסרטים בתחרות הם אלמוניים. וכך ראיתי סרט אחר סרט, מחפש את הניצוץ, את הסרט שידהים אותי. ואין.

צריך לומר מהתחלה: "האופה מברלין", הסרט היפהפה שכבר הופץ, וזכה באהבת המבקרים והקהל, הסרט הזה הוא ברמה אחת לפחות מעל כולם. השאלה היא האם לחברי האקדמיה יהיה האומץ לעשות את הדבר הנכון, והוא לתת את הפרס לסרט היפה ביותר של השנה, או ששיקולים זרים יכנסו למיקס. שיקולים כמו איזה סרט יכול לייצג את ישראל באוסקר (את "האופה מברלין" ראיתי פעמיים. ההתרשמות שלי היתה שיש הרבה אנגלית בסרט, והוא לא כשיר להיות נציג ישראל לאוסקר הזר. אנשי "האופה מברלין" הזדרזו לעדכן בשבוע שעבר את כל מי שצריך שהם עשו ספירת מילים, ואחוז האנגלית בסרט הוא פחות משליש. מצד שני, כבר שמעתי מישהו שאמר לי שבאקדמיה האמריקאית לא סופרים מילים אלא זמנים. לפי סטופר. אותי זה בעיקר הצחיק, כי כל זה היה מיותר אם הבחירה היתה מראש בסרט הטוב ביותר, ולא בסרט שמתאים אולי, במקרה, בטעות, לאוסקר), או איזה סרט פרס האופיר יכול לקדם מסחרית בקופות ("האופה מברלין" כבר עשה סיבוב מסחרי יפה בארץ, ובערך 130 אלף ישראלים כבר ראו אותו. חברי האקדמיה הישראלית אוהבים לרשום לזכותם קידום סרטים באמצעות פרס האקדמיה).

ומצד שני, זה לא שהקולנוע הישראלי ייצר רק סרטים רעים השנה. אולי פשוט התפנקנו מדי, וזכינו ללא מעט סרטים מופלאים בעשור האחרון, סרטים אדירים בקנה מידה עולמי (אין לנו השנה "גט", או "עג'מי", וגם לא "פוקסטרוט", שבחלקו לפחות השפיע עלי ממש פיסית). השנה יש לא מעט סרטים יפים, חביבים, נחמדים, לא רעים, אבל גם סרטים שרחוקים מאוד מהיצירות שהדהימו אותי בשנים שעברו.

מכיוון שכמעט כל הסרטים לא נחשפו לקהל הרחב, וראיתי אותם רק בהקרנות סגורות, אני די מנוע מלכתוב עליהם, ומצד שני, אני כן רוצה לנסות לנסח התרשמות מהקרנות האקדמיה, לנסות להכיר את הסרטים למי שמתעניין ומגיע לבלוג הקטן שלי לקולנוע, אז אני כן אשחק במשחק הרגיל שלי של "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…", אבל לפני כן, אני אכתוב מילים בודדות על כל סרט בתחרות, כדי לתת מושג קלוש על מה שיש לנו השנה בקולנוע הישראלי. אלו הם 21 הסרטים שבתחרות, על קצה-קצהו של המזלג:

האופה מברלין – סרט יפהפה ומאוד מרגש. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

מונטנה – סרט יפה. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

המלחינה – סרט איום

ליידי טיטי – סרט נורא

הסוסיתא של הרצל – כשלימור לבנת היתה שרת התרבות, היא ניסתה לקדם יצירת סרטים ציוניים. והנה באה מירי רגב ומשלימה את מה שלבנת התחילה. כשרגב תשתלט סופית על התרבות במדינת ישראל, כל הסרטים יראו ככה. לא טוב.

ליצנים בצללים – מיצג אמנותי, אקספרימנט – היצירה הזו היא כל מיני דברים, אבל היא לא סרט.

סדקים – זה לא סרט. זה טיוטה לסרט. סינופסיס. הצעת עבודה. זה היה צריך לעבור פיתוח משמעותי לפני שהתחיל את שלב הצילומים. לדרמה על נושא הטרדה מינית מגיע טיפול הרבה יותר רציני. הלאה.

קריאה לחלומות – אקספרימנט קולנועי עם רעיון מעניין, אבל עם ביצוע לא מוצלח.

מראות שבורות – נסיון מכובד לדבר על חינוך קשוח. נסיון מכובד, אבל לא מוצלח.

עץ תאנה – מבחינת פרודקשן ווליו – סרט מאוד מרשים. תסריטאית, מבחינת פיתוח נראטיב ודמויות – הסרט מאוד לוקה בחסר.

פרא אציל – אני מאוד אוהב את העבודה של מרקו כרמל ("אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", סדרת הטלויזיה "הרמון"). כאן כרמל לא מצליח לסחוף אותי. סרט מפוספס.

הד – עמיקם קובנר עמד לפני כמה שנים מאחורי הסרט הבינוני "עיר מקלט". "הד" הוא שיפור ניכר, ועדיין גם כאן יש חסרונות בולטים למדי.

עירום – הסרט שהוציא אותי הכי לא החלטי. מצד אחד זה סרט מאוד מבולגן ובעייתי. מצד שני, בכל זאת יש לו אפקט מצטבר שנשאר אחרי הצפיה.

התשיעית של אסי – סרט מאוד מצחיק ומבדר, אבל גם כזה שמכוון בעיקר לאנשי התעשיה ולברנז'ה. כל השאר, אני חושש, ישארו מחוץ לחגיגה. וגם מתוך הקבר, אסי דיין ז"ל מצליח להוציא מעצמו הופעה נהדרת.

אין בתולות בקריות – סרט חמוד, חביב, אבל בוסרי. מהסרטים הישראלים הבודדים עם נוכחות בפסטיבלים בינלאומיים השנה. ג'וי ריגר זכתה בפרס השחקנית בטרייבקה על משחקה בסרט זה. בצדק. גם יבגניה דודינה מצוינת.

הנשף – סרט יפה, מרשים, ועם זאת הרבה פחות טוב מסרטם הקודם של שרון מימון וטל גרניט, "מיתה טובה". כמו כן, הצמד מימון את גרניט אמנם לא אשמים, אבל אחרי שראיתי את  "אשה פנטסטית" פעמיים ומאוד אהבתי אותו, "הנשף" נדמה כמו חיקוי חיוור של זוכה האוסקר הצ'יליאני הנפלא לטעמי.

כאן ועכשיו – רומן שומונוב עושה סוג של הרחבה של הסרט הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון" של עצמו מלפני כמה שנים. הטרנספורמציה לפורמט עלילתי מרשימה למדי, ועדיין הדוקו היה יותר טוב.

אנתרקס – ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי השנה בהקרנות האקדמיה. סרט שהוקרן בפסטיבל אוטופיה בשנה שעברה, מוקיומנטרי שהסטילס מתוכו גרם לי לחשוב שמדובר בסרט אימה שהוא לא הסוגה המועדפת עלי – הסרט הזה התגלה כסרט מאוד מבדר, מותח, וחכם (וכזה שכנראה יעצבן את מירי רגב, אם מישהי מהעוזרות שלה תראה אותו. לא רגב בעצמה. מה פתאום).

ילדי הסתיו – גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל אוטופיה. אותו לא אהבתי.

שרוכים – ההפתעה היפה השניה שהיתה לי השנה. על פניו היה צריך להיות כאן סרט מלא יגון שדופק בראש עם פטישים כבדים של עצב. אז אמנם לא מדובר כאן בקומדיה, אבל ינקול גולדווסר הותיק עושה כאן עבודה יפהפיה וחמה, ויוצר סרט נעים ואנושי. ודב'לה גליקמן מצוין.

פרה אדומה – שני סיפורים יש לסרט הזה – סיפור אהבה יפה ומאוד מרגש (ומאוד חושני), וסיפור על קיצוניות ימנית-דתית. סיפור האהבה קנה אותי מאוד. החלק השני עשוי פחות טוב לטעמי (אבל גל תורן נהדר). כבר הוקרן בברלין, וכנראה יסתובב בעוד פסטיבלים בעולם.

ועכשיו הגיע זמן המשחק ב"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…". כל מה שיהיה רשום להלן הוא לטעמי הפרטי בלבד, ואינו מחייב אדם, ועם זאת, אני מסוקרן לדעת עד כמה אני מסונכרן עם טעם האקדמיה בכלל, עם המגבלות של התקנון הבעייתי של התחרות.

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

הרוכב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Rider)

פסטיבל דוקאביב קצת עיכב אותי, אבל הגעתי אל הסרט הזה בסופו של דבר. העיכוב גרם לי להיות מודע לכמה דברים בקשר ל"רוכב", עוד לפני שצפיתי בו: ידעתי שלבמאית קוראים קלואי ז'או, שהתגלתה לפני כמה שנים בסרט שנקרא "שירים שלמדתי מאחי"; ידעתי שלסרט ההוא היו ביקורות יוצאות דופן, ואני ראיתי אותו עוד אז כשהוא הוקרן בישראל במסגרת איזשהו פסטיבל וחשבתי שהוא מעניין, אבל לא נסחפתי עם ההתלהבות הביקורתית העולמית; ידעתי גם שקלואי ז'או עשתה את הסרט השני הזה שלה עם אנשים שהם לא שחקנים, ושבעצם בסרט הם 'משחקים' את עצמם בסוג של שחזור לדברים שקרו להם באמת; ידעתי שגם לסרט הזה יש ביקורות טובות; וידעתי גם שהסרט הזה הוא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום'.

אז הציפיות שלי לא היו גבוהות. וכך גם התוצאה הסופית. כי גם אני מסכים שיש כאן כמה רגעים יפהפיים ומאוד מרגשים. אבל יש כאן גם סרט מאוד לא אחיד, עם דברים יפים, ודברים מביכים.

הקולנוע התחיל עם סוס.

זה, פחות או יותר, הדבר הראשון שלומדים בלימודי קולנוע (הסיפור של אדוארד מייברידג'). וזה הדבר הראשון שרואים בסרט הזה, ב"רוכב". סוס. קלואי ז'או היא קולנוענית אינטלגנטית שיודעת את זה, והיא יוצרת סרט שהדבר הכי יפה בו, הכי מרגש, הכי מפעים, הוא סוס. צילום של סוס. במהלך הסרט המצלמה יודעת לתפוס בעדשה שלה את עיניהם של הסוסים, את יופיים, את תנועתם האצילית. למעשה, בגלל שהסרט כולו לא מאוכלס בשחקנים, היה נדמה לי שהסוס פוזל למצלמה בכוונה, כאילו בסוג של טעות, כי מדובר בסרט עלילתי, שבו השחקן לא אמור להסתכל למצלמה. כאילו גם הסוס הוא נון-אקטור, כמו כל בני האדם המאכלסים את הסרט הזה. "הרוכב", בחלקיו היפים ביותר, מתרכז בסוסים. בשגרת חייהם של בוקרים. בטיפול בסוסים. באימון סוסים. באילוף סוסים. אלו הן הסצינות הכי יפות בסרט, סצינות שמראות אנשים מקצוענים בפעולה, ואת המקום הזה שבו מתרחש הסרט במלוא תפארתו, על הנופים המשכרים, ועל הסוסים והאנשים שמטפלים בהם. קולנוע שמוצא את היופי האמנותי דווקא בטבע של המקום, של האנשים, ושל הסוסים. כך יוצא שסצינות הפרידה מהסוסים הן הכי מרגשות ויפות בסרט הזה, כמו גם כל הרגעים של אינטראקציה בין אנשים לסוסים שיש כאן.

ואז מצטרף לסרט הזה גם תסריט. ובכל מקום ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אריק קלפטון, החיים ב-12 תיבות

(שם הסרט במקור: Eric Clapton: Life in 12 Bars)

אריק קלפטון. גדלתי בשנות ה-80. אני מכיר חלק (קטן) מגוף העבודה (העצום) של הגיטריסט והזמר המפורסם הזה. גם אני מכיר בכך שהוא נחשב לאחד הגדולים, ובצדק. אני גם מכיר קצת חלק מסיפור חייו. מה שקרה לבן הקטן שלו, למשל – שמעתי על זה כשיצא השיר Tears in Heaven. גם ידעתי במעומעם על סיפור האהבה שלו עם אשתו של ג'ורג' הריסון. אז לראות סרט על חייו של אריק קלפטון יכול היה להיות רעיון לא רע. מקסימום, חשבתי, אם הסרט יהיה לא משהו, לפחות המוסיקה תהיה מצוינת.

בסופו של דבר, יצאתי מהסרט בתחושות מעורבות. יותר מסרטים אחרים, דוקומנטריים ולא דוקומנטריים, "אריק קלפטון, החיים ב-12 תיבות" נסמך על עריכה. וזאת, לרגעים, מרתקת ומדביקה אותי למסך, וברגעים אחרים העריכה הופכת לתמוהה ואפילו למעצבנת.

יוצרי הסרט יצאו מתוך החלטה עקרונית: להשתמש אך ורק בחומרים ארכיוניים. לבד מהשוט הראשון של הסרט, אנחנו לא רואים את אריק קלפטון של היום יושב אל מול המצלמה ומדבר. עבודת העריכה, מהבחינה הזו, היא מהממת למדי. נבירה באינספור חומרי ארכיון, הום-מוביז, צילומי חדשות, פוטג' של הופעות, סטילסים, מניפולציות ויזואליות על סטילסים בהתאמה לקצב המוסיקה – הסרט הזה הוא חגיגה אודיו-ויזואלית משכרת. ועם המוסיקה של אריק קלפטון, כמעט ולא נותר מה לבקש. כמעט.

כי יש כאן סיפור שובר לב על גבר שאהבתו הפטאלית לאשה האחת שהוא לא יכול היה להשיג מובילה אותו במסלול התרסקות אל התמכרות לסמים, אלכוהול, וכמעט מוות. למעשה זה נס שהאיש הזה חי עד היום. וכמו הסיפור עם להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: פיית'פול

(שם הסרט במקור: Faithfull)

אני מכיר קצת את המוסיקה של מריאן פיית'פול, והלכתי בשמחה לראות סרט דוקומנטרי עליה. אבל הצרה היא שהסרט כנראה לא מגיע מאותו מקום שאני מגיע.

כי סרטים על אמנים יכולים באמת לבוא מאהבה לאמן, ליצירה, לאדם. או שהם יכולים להיות מוזמנים ע"י חברת הפקה או תחנת טלויזיה כדי לשמש פרומושן, פרסום לפרויקט הבא של האמן הידוע. אני חושש שהסרט הזה שמוקרן השנה בדוקאביב הוא מהסוג השני.

זה נאמר כמעט בפירוש בסרט עצמו: מריאן פיית'פול יוצאת למסע הופעות חדש, והיא אפילו מציינת תאריכים און-קמרה. אז הסרט הזה מציג אותה קצת ב להמשיך לקרוא