פרסי רוברט 2017: המועמדויות

ושבוע אחרי ששבדיה פרסמה את המועמדויות לפרס האקדמיה שלה, גם השכנה מדרום מתמרקת לטקס פרסים משלה. וכשלארס פון טרייר מתחיל (סוף סוף) לעבוד על הפרויקט החדש שלו, שיהיה מוכן, כנראה, רק ב-2018, כמה וכמה סרטים מעניינים אחרים ממלאים את רשימת המועמדויות.

ראשית, שני סרטים שאנחנו כבר מכירים, וחלקנו כבר ראינו:

"הקומונה" (Kollektivet) של תומס וינטרברג, שהוקרן בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל ברלין בדיוק לפני שנה, וקצת אח"כ הוקרן גם בישראל מסחרית (אני ממש שנאתי את הסרט הזה), הסרט הזה מועמד ל-11 פרסי רוברט: פרס הסרט, הבימוי (וינטרברג), תסריט מעובד (וינטרברג וטוביאס לינדהולם, הבמאי של "מלחמה" ו"חטיפה"), שחקן (אולריך תומסן), שחקנית (טרינה דירהולם, שגם זכתה בפרס המשחק על הסרט הזה בפסטיבל ברלין בשנה שעברה), עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, איפור, עריכה, וסאונד.

הסרט המוכר השני שמככב ברשימת המועמדויות של האקדמיה הדנית הוא "דוגמניות ושדים" (Neon Demon), מאת הבמאי שהוא שד בפני עצמו, ניקולס וינדינג רפן. את הסרט המרשים-אך-מגוחך הזה ראיתי בפסטיבל ירושלים, והוא השאיר את רישומו על לא מעט אנשים. אני, לכל הפחות, לא ממש אהבתי את הסרט, אבל אני עדיין מסוקרן מכל דבר חדש שהשד המופרע הזה יוצר. "דוגמניות ושדים" מועמד גם הוא ל-11 פרסי רוברט: פרס הסרט, בימוי (רפן), תסריט מקורי (רפן, בשיתוף שניים אחרים), שחקנית (אל פאנינג), צילום, איפור, עריכה, סאונד, מוסיקה (השותף הקבוע של רפן, קליף מרטינז), שיר מקורי, ואפקטים.

ועכשיו לפירוט קצר על הסרטים המועמדים לפרס האקדמיה הדנית ששמם עדיין לא הגיע לאוזניי להמשיך לקרוא

האיש האחרון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Z for Zachariah)

הסרט הזה הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס, בינואר 2015. בעולם הדיגיטלי והמהיר של היום, לקח לסרט הזה רק שנתיים להגיע להקרנות מסחריות בישראל. הוא כבר כמעט עלה כאן לפני קצת יותר משנה, אבל רק כמעט. הוא עולה עכשיו, ורק אחרי שראיתי את הסרט הבנתי את ההיסוס.

כי "האיש האחרון" הוא סרט יפהפה, אבל סתום. סוג של משל מעניין מאוד, אבל עם נמשל לא ברור. קרייג זובל, הבמאי, התגלה לפני כמה שנים עם סרט נודניקי, עקשן, אבל די מדהים, שנקרא "ממושמעת" (Compliance). סרט דל תקציב מאוד שסיפר סיפור (אמיתי, מסתבר) על מנהלת משמרת בבורגריה כלשהי שגבר מסוים מותח אותה בטלפון, ובעודו מתחזה לשוטר, הוא גורם לה לעשות מעשים איומים ונוראים, בשם החוק, כביכול. סרט קטן-קטן, אבל עם סיפור עצום. הסרט הבא של אותו קרייג זובל הוא כבר סיפור אחר. הוא נראה הרבה יותר מושקע, יפה מאוד לעין, עם תמונות נוף עוצרות נשימה (שמצדיקות את ההגעה לקולנוע. צילומים כאלו צריך לראות על מסך גדול), אבל הסרט עצמו, גם כאן, הוא בעצם קטן. רק שלושה שחקנים יש בסרט הזה. ללא שחקני משנה. ללא ניצבים. מעט מאוד לוקיישנים. סרט קאמרי פצפון, שמבקש להתלבש בגלימה שגדולה עליו בכמה מספרים.

z-for-zachariahכי לא רק הצילום נראה כאן מפואר, והעבודה עם המוסיקה מרשימה, אלא גם נדמה לי שהסרט הזה מנסה לספר לי משל מסוים על להמשיך לקרוא

להתאהב מעל הראש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Homme à la Hauteur)

לורן טיראר. השם אולי לא אומר לכם כלום, אבל כבר ב-2004 סימנתי אותו כבמאי מסקרן עם הקומדיה המשעשעת "סיפור חיי" (במקור: Mensonges et Trahisons). כמה שנים לאחר מכן הגיע "מולייר", סרט נפלא בעיניי, שמעבר לסיפור ההסטורי שבו, טיראר פרס בו את האני מאמין האמנותי שלו: קומדיה בשבילו היא ז'אנר נעלה ואיכותי ממש כמו כל דרמה. היא נחוצה לנשמה, וכשהיא טובה, היא אינה נחותה מכל יצירה איכותית אחרת בכל ז'אנר אחר. וב"מולייר" טיראר הכריז שזה מה שהוא הולך לעשות.

מאז "מולייר" הוקרן בארץ רק עוד סרט אחד שלו, "החברים של ניקולא" (גם הוא משעשע מאוד), אבל מכיוון שמאז הוא נגע בנושאים שמדברים בעיקר לצרפתים, אבל אומרים מעט מאוד ללא-צרפתים ("ניקולא" וסרט ההמשך שלו הם עיבודים לקומיקס צרפתי ידוע, וכך גם "אסטריקס ואובליקס"), הסרטים שלו נעדרו מהמסכים הישראלים כמעט עשור. והנה עכשיו הוא חוזר. וכמו תמיד, עם עוד קומדיה. וכמו תמיד, אפשר לסמוך על טיראר. גם כאן הוא מוכיח שהוא במאי קומי מעולה, עם טיימינג מושלם, עם בימוי שחקנים נהדר, ועם יכולת מצוינת לתזמר את הקצב של הסיפור ואת הסיטואציות לכדי קומדיה מצחיקה מאוד שסוחפת אותי באולם לכדי טריפ מענג.

homme-a-la-hauteurטיראר לא מבזבז זמן. כבר בסצינה הראשונה אנחנו מכירים את שתי הדמויות הראשיות, נשבים בקסמן. בסצינה השניה הסיטואציה הבסיסית של הסרט כבר עומדת, ובסצינה השלישית אני  מוקסם לגמרי  מהרומנטיקה הסוחפת ומגיצי האהבה שעפים באויר (ולסצינה הזו, לכאורה זניחה במרקם הכללי של הסרט, יש פיי-אוף מרגש וגם מצחיק בסוף הסרט). להמשיך לקרוא

חיפושית הזהב 2017: המועמדויות

היום התפרסמה בשבדיה רשימת המועמדויות לפרס חיפושית הזהב (Guldbagge) של האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע. הקולנוע השבדי ב-2016 היה כמעט נטול נראות בשטח הבינלאומי, ומעט סרטים מהמדינה הסקנדינבית הזו הוקרנו בפסטיבלים בעולם, מה שלא אומר שלא היו סרטים מעניינים השנה בשבדיה. רשימת המועמדויות של האקדמיה השבדית מגלה פריסה נרחבת למדי של לא מעט שמות, רובם לא מוכרים לאוזן הבינלאומית, ונדמה שהשבדים הלכו השנה פחות על מיינסטרים, ויותר על סרטים שונים, משונים, מקוריים, כאלו שלאו דווקא קורצים לקהל הרחב, אבל עם מבט קצת יותר קרוב נראים דווקא מסקרנים למדי (כמו שבשנה שעברה זכה סרט לא מוכר שנקרא "העולם הבא", שהוקרן בפסטיבל ירושלים בהמשך השנה, והתגלה כסרט מעניין, גם אם מעורר מחלוקת).

אז הנה סקירה של הסרטים שמובילים את רשימת המועמדויות של פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית לקולנוע של השנה (הסקירה מתחילה ומסתיימת דווקא בפן המסחרי יותר, אבל בפנים תוכלו למצוא כמה דברים יותר מעניינים):

הזקן בן ה-100 שנעלם בלילה (Hundraettåringen Som Smet Från Notan Och Försvann) – פליקס ומאנס האנגרין

100-year-old-manכן, יש סרט המשך ללהיט השבדי מלפני שלוש שנים. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הלהיב באי פסטיבלים בעולם לפני שלוש שנים, וגם הוקרן מסחרית במדינות רבות (כולל בישראל. אני לא ממש התלהבתי). הסרט המקורי היה להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2016

היום ה-31 בדצמבר. הגיע הזמן. הנה, גם אני מסכם. האמת היא שהסיכום הזה כתוב כבר כשבוע, אבל רציתי עדיין לראות את הסרטים האחרונים שיוצאים בשנת 2016: "הכחשה", ו"הנוסעים". לראות אם יש עוד סרט אחד להכניס לסיכום הכללי שלי. אבל שניהם אכזבו (ויש גם את "אנשים שהם לא אני", שראיתי כבר קודם. בניגוד לדעת המבקרים הכללית, בעיניי מדובר בסרט נורא).

הסיכום שלי הוא סיכום אחד פשוט. כזה שמנסה לתמצת את הרגשתי הכללית לגבי השנה האחרונה, ובאופן יותר ספיציפי, לגבי הסרטים שהכי אהבתי השנה. ומסתבר שהשנה, נדמה לי, היתה שנה טובה מאוד. ראיתי לא מעט סרטים. מתוך 243 הסרטים שהופצו השנה בישראל ראיתי 117, ומבין הסרטים שלא הופצו…גם מהם ראיתי לא מעט. את תחילת השנה ביליתי בברלין בכלל, ובפסטיבל ברלין בפרט (היה כיף. הרבה פחות קר ממה שציפיתי), ואח"כ באו הפסטיבלים הרגילים – דוקאביב, ירושלים, וחיפה. בכל אחד מהפסטיבלים האלו ראיתי כמה סרטים מצוינים, כאלו שנשארו איתי הרבה אחרי. רובם לא הופצו לקהל הרחב, אבל אני עדיין זוכר אותם, מרגיש אותם, אז אני אנסה להזכיר את אלו שהכי אהבתי כאן, כדי שתנסו לחפש אותם, ואולי להתרגש כמוני.

אבל אני אתחיל מהסרטים שכן הופצו. והיתה כאן שנה עם לא מעט סרטים טובים מאוד, מרגשים מאוד, כאלו שלקחו אותי למסע רגשי יוצא דופן, או אפילו לא יוצא דופן, אבל כאלו שפשוט עשויים טוב מאוד, של במאים ובמאיות בשיא יכולתם. כרגיל, שתי רשימות מרכיבות את סיכום השנה שלי: עשרת הסרטים שהכי אהבתי, והיו גם נחלת הכלל בהפצה מסחרית רחבה; ואחריה, רשימת עשרת הסרטים שהייתי בן מזל לתפוס אותם בפסטיבלים או בהקרנות סינמטקיות כאלו ואחרות, כי הם לא הופצו.

מבין אלו שהופצו, אהבתי את "האיש שנולד מחדש", שהחוויה הקולנועית שהוא מציע היא מצד אחד קצת מרגיזה, כי נדמה לי לפעמים שאיניאריטו עושה סרטים שבאים להראות את חדשנותו הקולנועית, ופחות כדי לספר סיפור, לרגש אותי, וללמד אותי משהו על העולם, ומצד שני, החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא כל כך מדהימה עד שקשה להתכחש אליה; "ספוטלייט", שהפתיע וזכה השנה באוסקר, היה סרט הרבה יותר פשוט, אבל חכם ומרתק, וכאדם שאכפת לו מפוליטיקה ומהחדשות, הסרט הזה מחזיר את האמונה בטוב שבאדם, וביכולת שלו להתגבר על מוסדות רבי עוצמה בעזרת נחישות ומסירות. היה השנה גם את "חדר", סרט שהוא לכאורה סוחט דמעות נצלני, אבל למעשה, בידיים של במאי חכם ומעניין (לני אברהמסון, שכאן בבלוג כתבתי על סרט מוקדם ומרגש שלו שנקרא "מה שריצ'רד עשה", וכבר אז יכולתי לראות שמדובר בבמאי עם עתיד. ואכן היה לו עתיד. ועדיין יש לו), הסרט הזה הפך לסיפור מרגש מאוד, וגם מרתק, על הדברים היומיומיים שנראים לנו טריוויאליים, אבל בכל דבר קטן שכזה יש ייחוד (וברי לארסון, שזכתה באוסקר על הסרט הזה, הגשימה את ההבטחה שנקשרה בשמה כשראיתי את "טווח קצר 12").

בהמשך השנה היה גם סרט צרפתי שנקרא "מסייה שוקולד", סרט שהיה הפתעה נעימה בשבילי, כי הטריילר לא היה מזמין, אבל מה שראיתי בתוך הסרט היה סיפור לא קונבנציונלי על גזענות, ועל הדרך לנצח אותה מבפנים (לא בעזרת טוב לב של אנשים לבנים חמים, אלא בעזרת כשרון ונחישות של הצד המופלה לרעה). ועומאר סי. שחקן גדול. ולקראת סוף השנה היה לנו גם את "היא" הצרפתי של פול ורהובן, עם איזבל הופר האדירה. סרט פסיכופטי על המזוכיזם כסוג של נורמליות.

ואלו הסרטים שהשארתי מחוץ לעשירייה הכי טובה שלי. אז הנה הרשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלו שהופצו בהפצה מסחרית בישראל של 2016:

להמשיך לקרוא

הכחשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Denial)

הסצינה הראשונה ב"הכחשה" מראה את גיבורת הסרט, דבורה ליפשטט, מדברת בפני סטודנטים בכיתה. נושא ההרצאה שלה היא מכחישי שואה, והיא אפילו כותבת על הלוח 4 סיבות שבגינן אנשים הופכים למכחישי שואה.

אם הסרט היה נשאר עם אותה סצינה ראשונה, ממשיך אותה, מאלץ את הדמות הראשית לדבר על המשפט שמהווה את עיקר העלילה, אם הסרט היה נשאר באותה כיתה למשך כל 110 דקותיו, דבר לא היה משתנה בחוויה הקולנועית שהוא מעניק. למעשה, אולי הסרט היה אפילו יותר טוב.

denialכי כזה הוא "הכחשה". הרצאה דידקטית על מכחישי שואה. סרט שנמנע באופן קיצוני מכל רגש. והשואה – איך אפשר שלא לדבר עליה עם להמשיך לקרוא

הנוסעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Passengers)

כבר קרוב לשנה מדברים על הפרויקט הזה. ועכשיו זה הגיע, והוא…לא. ממש לא.

כי, בחיי, הסרט הזה כל כך אידיוטי. הוא רוצה לומר משהו על האדם כחיה חברתית, כיצור שלא יכול לחיות לבד, אבל בחיי שהסרט הזה כל כך עילג ומקרטע. כי יש לנו ספינת חלל. כולם עליה ישנים. היא נעה מכוח עצמה במסלול שנקבע מראש. אחד מתעורר. בטעות. 90 שנים לפני הזמן. 90 שנים לפני שהוא מגיע ליעד.

בעיה מספר אחת: את גיבור הסרט משחק כריס פראט. והוא אולי בחור חתיך ויפה תואר, אבל הוא לא ממש שחקן. הוא צריך לבטא בגופו את התסכול הגובר מהלבד-לבד הזה, ומהעובדה שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה של התעררותו המוקדמת, שבעצם חרצה את גורלו (כי עד שהחללית תגיע ליעדה הוא יזדקן וימות. לבד), אבל כל משחקו מסתכם במחוות חיצוניות ריקות, שהגוף שלו לא ממש מגיב להן. הדמות הראשית היא כריס פראט, דוגמן חתיך, ולא דמות בשר ודם.

בעיה שניה: מורטן טילדום, פעם הבמאי המבטיח של "ציידי ראשים" הנורבגי הנהדר, ואח"כ של "משחק החיקוי" ההרבה-פחות נהדר, גם הוא לא תורם להצלחת הסרט. נכון, הסרט מתרחש בחלל, והויזואליה והעיצוב האמנותי, כמתבקש, מרהיבים, אבל הסיפור האנושי שבתוך הויזואליה הזו כושל גם בגלל שהבמאי הזה הפך חסר סבלנות. הסצינות קצרות, לא לוקחות את הזמן לבנות את התסכול הזה. הכל חתוך דק דק, והדרמה נוזלת מבין האצבעות. ויש גם דמות בלתי הגיונית של ברמן רובוט, שכל תכליתה היא חשיפתו של סוד משמעותי בחלק השני של הסרט (כי אחרת אין לדמות הזו זכות קיום. וחוץ מזה, היא שוברת לרגעים את הבדידות של הגיבור, ומונעת את הצטברות התסכול).

ואז מגיעה ג'ניפר לורנס.

passengersוואו, איזו שחקנית נהדרת הלורנס הזו. היחידה שכמעט מצליחה ל להמשיך לקרוא