מזל חתולה: הביקורת

טוב תראו: זה לא שחיפשתי סרט איכות יוצא דופן כמו היפנים או השוודים. בסך הכול קומדיה קלילה לקיץ. בסרטים כאלו אני רוצה רק שני דברים: שיעשו עבודה מקצועית, ושלא יזלזלו בי.

אז לא, "מזל חתולה" לא מזלזל בי. אבל הוא עושה עבודה גרועה מאוד.

יש כאן סיטואציה בסיסית מצוינת לקומדיה: שני טכנאים מגיעים לבית כדי לעשות עבודה. דקות בודדות לפני הגעתם בעל הבית נרצח, אז עכשיו הם נמצאים בבית שלא שלהם עם גופה. ועכשיו כולם (גם הפושעים וגם המשטרה) רודפים אחריהם. מצוין. קומדיה של טעויות. ברבים. טעויות. כלומר, בסרט כזה צריך להריץ בדיחה אחרי בדיחה אחרי בדיחה, לתת מקום לכמה שיותר טעויות. אבל כאן? כל בדיחה נלעסת שוב ושוב ושוב. ושוב. גם מי ש להמשיך לקרוא

הילה: הביקורת

אוי, שכחתי את התיק – אומרת הילדה לאימא. בואי, נחזור וניקח אותו – אומרת האימא לביתה. והן חוזרות לאולם בו אך זה הסתיימה הופעת התלמידים של בית הספר שבה גם הילדה לקחה חלק. בחזרתן לאולם הן מבחינות באיש הביטחון מנגן פסנתר. הוא מנגן בפסנתר! – אומרת הילדה

"הילה" הוא סרטה האחרון של הבמאית הוותיקה מיכל בת אדם. וזהו לגמרי סרט של מיכל בת אדם. לטוב ולרע, זה סרט של בת אדם. כי הנה, יש כאן סיפור נשי. ויש כאן הרבה לב ונשמה, ואהבה גדולה בין אימא לבת. אבל יש גם ניסיון (מאוד מגושם) להיכנס אל תוך נשמתה, אל תוך ראשה של הדמות הראשית. אל תוך הדמיון, החלומות, הזיכרונות, והסיוטים. ניסיון לערבב מציאות ודמיון עד לרגע של כמעט אובדן דעת. "הילה" הוא סרט שיש בו אמנם גרעין יפהפה ומרגש, אבל הוא מתפזר לכל כך הרבה כיוונים, והוא סובל בעיקר מעריכה מבולבלת.

נתחיל מהטוב: יש כאן סיפור על אימא וילדה קטנה. היא אם חד הורית, כי האבא עזב, ויש לו אישה חדשה וחיים חדשים. והנה הוא חוזר לישראל בענייני ביזנס (הוא סופר, והוא מגיע לגיחה קצרה לצורך קידום מכירות). יש תשוקה גדולה בינו לבין גיבורת הסיפור, אבל הוא רוצה רק להמשיך בחייו. להשאיר אותה מאחור. היא – מחפשת אבא לביתה.במרכז הסרט יש את הקשר האוהב ומחמם הלב בין האימא והילדה הקטנה. המון אהבה משקיעה מיכל בת אדם בתיאור הדינמיקה הזאת. לא משנה מה קורה כאן תסריטאית. בסך הכול ענייני יום יום. היא באה לאסוף אותה מבית הספר. הילדה מרגישה לא טוב, ולא הולכת לבית הספר. וכולי וכיוצא בזה. לא ממש חשוב מה קורה בדיוק, מה שחשוב יותר הוא הקשר האוהב בין אימא לבת. ויותר מכך חשובה ההרגשה שלמרות כל האהבה הבאמת גדולה שיש כאן, זה לא מספיק. הילדה צריכה להמשיך לקרוא

פרסי אמנדה 2024: המועמדויות

היום התפרסמו המועמדויות לפרס האמנדה, פרס הקולנוע החשוב ביותר בנורבגיה. בשנה שעברה מאז הטקס הקודם השתנו קצת החוקים. הוחלט שגם סרטים נורבגים שמגיעים לפלטפורמות סטרימינג בלבד ולא עוברים בבתי הקולנוע יהיו כשרים לקבל מועמדות לפרס הקולנוע, וכמו כן, פרסי המשחק איחדו את המינים לכדי פרס אחד – לא עוד פרס לשחקן ופרס לשחקנית, אלא פרס למשחק ראשי ומשחק משני. בכל קטגוריה יש שלושה מועמדים. כדי לתת הזדמנות לשני המינים, בפרסי המשחק יש 5 מועמדויות.

ועם כל הקריצה הזאת לטעם הקהל, עדיין הרשימה מפתיעה. אלו הם הסרטים הבולטים ביותר בנורבגיה השנה:

סקס (Sex) – דאג יוהאן הוגרוד

הסרט עם השם הפרובוקטיבי הוא הסרט המוביל את רשימת המועמדויות לפרס הנורבגי השנה, ועם זאת, אני לא להמשיך לקרוא

טיול שורשים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Treasure)

לפני בערך 25 שנה, כשעוד גרתי עם ההורים, איזושהי קרובה-רחוקה מאמריקה הגיעה לבקר אותנו בתל אביב. בשבת אחת היא ביקשה שניקח אותה למקום שבו נרצח רבין. כשהגענו לכיכר, ניסינו, אבא שלי ואני, להסביר לה איך זה קרה: כאן המדרגות שרבין ירד, שם חיכה לו יגאל עמיר – אבל היא לא ממש הקשיבה. היא צילמה כמה תמונות במצלמה, ותוך פחות מחמש דקות היא שאלה: איפה המקדונלדס הקרוב?

זה הזיכרון שעלה בראשי כשצפיתי ב"טיול שורשים". מישהי שאומרים לנו שהיא עיתונאית (כנראה יותר בסגנון של גיא פינס, ולא באמת עיתונאית חוקרת) מחליטה לנסוע עם אבא שלה לטיול שורשים בפולין. הטיול מתקיים בתחילת שנות ה-90, ואבא שלה הוא ניצול שואה. אז נוסעים לאושוויץ. וגם כאן היא כל הזמן מצלמת, ולא ממש מנסה להבין מי ומה עומד לפניה.קודם כל – לנה דנאהם היא העיתונאית. ההופעה שלה בסרט נדמית לי בעיקר אנמית. הכימיה שלה עם סטיבן פריי (שאמור להיות אבא שלה) לא קיימת. לא האמנתי ולו לרגע שיש ביניהם היכרות לפני הצילומים של הסרט הזה. אבל יותר מכך – הסרט מתרחש בנקודת זמן ספציפית, אבל לא מוסבר לנו למה דווקא עכשיו, באמצע החיים (היא בת 36 בסרט) היא החליטה שהגיע הזמן לטיול שורשים. רק בשלב מאוד מאוחר בסרט מוסבר ש להמשיך לקרוא

הקול בראש 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: Inside Out 2)

העניין הוא כזה: אני לא חובב של סרטי המשך. השיטה ההוליוודית הזאת של: אה, אז היה משהו שהצליח, אז בוא נרכב על ההצלחה הזאת. למה לחשוב על משהו מקורי ומעניין אם יש לנו כבר משהו מצליח ומוכן. בדרך כלל סרטי המשך הם העתק חיוור של המקור.

מצד שני, פיקסאר כבר הוכיחו שאני יכול לטעות לגביהם כבר כמה פעמים. "צעצוע של סיפור" 1+2+3 היו נפלאים (הרביעי מיותר). וכבר היו מקרים שראיתי טריילרים לסרטים שלהם ולא התלהבתי, וכשראיתי את הסרטים בסופו של דבר מאוד הופתעתי לטובה (למשל, "וול-אי". לא הבנתי את הטריילר. מאוד אהבתי את הסרט). אז למרות שלא ממש ציפיתי לראות סרט המשך ל"הקול בראש" המאוד מוצלח, ולמרות שהתגובות הראשונות באינטרנט לטריילר היו פושרות, הלכתי לראות.התוצאה, לפחות לטעמי: "הקול בראש 2" הוא סרט יותר מצוין מהראשון. ובכלל, סרט נהדר ונפלא למדי.

הסרט הראשון היה מסע מ להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2024: התחלה

היום זה מתחיל.

היום מתחילה תחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, או בשמה המוכר יותר: מי יזכה להפסיד ולא לקבל אפילו מועמדות לאוסקר?

כל שנה אנחנו מתלוננים על זה, וכל שנה זה חוזר לשטות הזאת, ונדמה שהשנה זה אפילו שטותי יותר: הרי אף אחד לא רוצה לגעת בנו במקל. אפילו אלו שאינם אנטישמים, ואפילו אלו שאוהבים את הקולנוע הישראלי – הם יושבים בצד ומחכים שיעבור זעם. למה להם הפגנות על הראש, וויכוחים פוליטיים, והחלפת האשמות על אנטישמיות וגזענות ועוד כהנה וכהנה. סך הכול תחרות של סרטים. בוא נחכה שערפל המלחמה יתפוגג, ואז נחזור להיות חברים של כולם.

אז בינתיים, האקדמיה הישראלית מתכנסת כדי לבחור את הסרט שיזכה לקבל כתף קרה מהאקדמיה האמריקאית. במקום לבחור את הסרט הכי טוב, הם בוחרים את הסרט שאין לו סיכוי באוסקר.

וגם: אז אולי לפחות לעניין את הקהל הישראלי? גם זה לא. כל שנה יש כאן סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר. גם השנה. תחרות סגורה לאנשי מקצוע בלבד בין עשרות סרטים, וכל שאר עמישראל, שהסרטים האלו הרי נעשו בשבילו – לא מעניין.

אז השנה עומדים על קו הזינוק 31 סרטים (בשבוע שעבר, כשהתפרסמה הרשימה, היו 32. אחד כבר הספיק לפרוש). מתוכם רק 4 (רק ארבעה!) כבר הופצו לקהל הרחב:דניאל אויערבאך (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)

מלך החגיגת (לא אהבתי. כאן כתבתי עליו)

חמדה (סרט חביב, ולא הרבה יותר מכך. כאן כתבתי עליו)

העיר הזאת (סרט מצוין מצוין מצוין. וגם מצליח. כאן כתבתי עליו)

לבד מארבעת אלו, ראיתי כבר עוד שלושה:

סיפור חיים – סרט עצוב ויפה, גם אם לא שלם (כאן כתבתי עליו)

מתחת לצל של השמש – לא אהבתי

סודה – סרט יפה בעיניי, ויותר מכך, הסרט הנכון בזמן הנכון. סרט על התמודדות עם טראומות לאומיות ואישיות בשנות ה-50 כשאנחנו באמצע טראומה לאומית עצומה טרייה – זה בא ממש בזמן.

מכיוון שיש עוד 24 סרטים שלא ראיתי בתחרות הזאת, אני אנסה כאן לסמן את הכי מסקרנים: להמשיך לקרוא

שמיים אדומים: הביקורת

בשנה שעברה הוקרן הסרט הזה בסינמטק תל אביב בטרום בכורה, ובמאי הסרט אפילו הגיע להקרנה ישר מגרמניה. מאוד אהבתי את הסרט, ושמרתי את הביקורת עליו בתיקיית "טיוטות" עד שהסרט יעלה להקרנות מסחריות רגילות. בסופו של דבר, הוחלט כנראה לוותר על ההפצה שלו בבתי הקולנוע. השבוע הסרט הזה עלה ל-VOD ב-"יס". זה לא אידאלי, אבל מאוד מומלץ לראות את הסרט הזה, גם אם זה בטלויזיה. הנה כמה מילים על "שמיים אדומים":

(שם הסרט במקור: Roter Himmel)

צריך לקום מהמיטה,
צריך לגמור את החביתה.
צריך לצחצח שיניים.

צריך להסתפר,
צריך להיזהר,
צריך לנוח בצהריים…

צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי –
כבר שכחתי
מה אני רוצה.

(יהונתן גפן, "הצריך הזה")

יש שתי גישות לחיים: גישת ה"צריך" – אנשים שמתנהלים לפי סט חוקים ומוסכמות, פועלים לפי לוח זמנים ודרישות מקובלות (אני, למשל).

ויש כאלו שפשוט זורמים עם החיים. עושים מה שבא להם, ועל הדרך, גם את מה שצריך, אבל בלי הלחץ של אנשי ה"צריך" – בלי הלחץ של להספיק לבצע משימות בזמן, ובלי הלחץ של לבצע את המשימות האלו כמו ש…צריך.

אני אוהב את הסרטים של כריסטיאן פצולד. הוא באמת אחד הבמאים היותר אהובים עלי בעולם. המיוחד אצלו הוא הדיון האינטליגנטי בסרטיו סביב סוגיות מסוימות בחיים, אבל מבלי לאבד את האנושיות ואת הרגש. סרטיו לעולם לא דידקטיים, והוא תמיד עוקב אחרי אנשים ולא אחרי סיסמאות."שמיים אדומים" הוא דוגמא מושלמת למה שאני אוהב אצל פצולד. יש כאן דמות ראשית ש להמשיך לקרוא

עולם משלו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ezra)

איך חיים? באמת, איך עושים את זה? איך קמים בבוקר, הולכים לסופר לעשות קניות, איך משלמים חשבונות, איך הולכים לעבודה, איך עומדים בפקקים, מתעצבנים על הכול ועל כולם, איך חוזרים הביתה, למי ולמה חוזרים הביתה, איך עוברים את החיים האלו?

לא יודע. פשוט חיים. פשוט עושים את זה. אני קם בבוקר, אין לי ממש חשק לכלום, שותה קפה, מתחיל לצאת מענני השינה של הלילה, יודע שיש לי דברים שצריך לעשות, ולאט לאט מתחיל לעשות אותם, ומבלי שאני שם לב, אני נכנס לקצב של היום. חי. בכל זאת ולמרות הכול.זה הסרט הזה, "עולם משלו". לגיבור הסרט יש ילד אוטיסט. פרוד מבת זוגתו (אבל ביחסים טובים איתה), הם חלוקים על הדרך הנכונה לגדל אותו. ילד הוא תמיד אתגר, ואוטיסט – על כמה וכמה. הוא רוצה לראות את הילד שלו כחלק מהעולם של כולם, לא בנישה האוטיסטית. אבל האם זה בכלל אפשרי. יש לחצי עבודה. פרנסה. ויש את החיים עצמם. ובכל זאת, ולמרות הכול, חיים. לפעמים עושים דברים משוגעים, לא להמשיך לקרוא

חמדה: הביקורת

מה רע בלחמוד? בלרצות משהו שהוא לא שלך? טעם החיים, לא?

שמי זרחין. באמת אחד מטובי הבמאים שיש לנו בישראל. ולמזלו (ולמזלנו) גם אחד המצליחים. סרטו הקודם, "השתיקה", היה סרט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו. סרט שבו יצא קצת זרחין מעורו. עשה משהו שונה ממה שהוא עושה בדרך כלל. רצה משהו אחר. חמד סגנון חדש. הקהל לא הגיב טוב לשינוי הזה. הסרט לא הצליח. אז שמי זרחין, בעקרון, חוזר לישן ולטוב. הבעיה היא שכשאתה כבר טועם מ"הפרי האסור", מתנסה במשהו חדש, מרגש, שונה, אחר, חווה סכנה וכישלון, קשה לחזור אחורה כאילו כלום לא קרה.

וזה "חמדה".

זרחין הרי במאי ותיק ומיומן. הוא שוחה בחומר, יודע איך לעשות דרמות מרובות דמויות, לשלוט באין ספור שחקנים, באנסמבל גדול, בכמה וכמה חוטי נראטיב. גם ב"חמדה" זרחין מוציא הצגות משחק מופלאות מהשחקנים שלו. בעיקר ריגשה אותי אסי לוי בהופעה משתקת ממש. יש רגע בסרט, בחלק הראשון שלו, כשאני עוד לא ממש יודע מי הדמויות ולמה, כשהיא נמצאת לבד בבריכה עם גבר שהיא לא רוצה להיות איתו. הסצנה הזאת נטולת דיאלוג, אבל לוי במשחק אדיר ממש מכניסה אותי אל תוך עולמה של דמות מתוסכלת, כועסת, מבוישת, בעיקר אחת שלא רוצה להיות פה כאן ועכשיו. קשת רגשות רחבה ללא מילים ברגע אחד – סצנה מרגשת של שחקנית נפלאה.כמובן שגם ששון גבאי מצוין כאן (לא ציפיתי לפחות), ומאור לוי מזכיר קצת את אושרי כהן הצעיר, איתו עבד זרחין ב"כוכבים של שלומי" (וגם ב"שתיקה"). אבל ב"חמדה" זרחין יצא לדרך, להרגשתי, מהר מ להמשיך לקרוא

הבריחה הגדולה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Great Escaper)

איזה בזבוז…בחיי איזה בזבוז….

באחת הסצנות בסרט עומד גיבור הסיפור מול קבר של חייל שנקטף בגיל צעיר וממלמל: איזה בזבוז…

לצערי, זאת בדיוק התגובה שלי אחרי הצפייה בסרט הזה.

הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את "הבריחה הגדולה" היא מייקל קיין. הוא כבר בן 91, והוא הצהיר שזה יהיה סרטו האחרון. בתפקיד בת זוגתו בסרט מופיעה גלנדה ג'קסון. מאז שהיא צילמה את הסרט הזה היא כבר זיכרונה לברכה.

2 שחקנים ותיקים, מצוינים, אהובים, זוכי אוסקר, בסרטם האחרון בקריירה – רציתי לכבד אותם.אז כמה חבל שזה כל מה שהסרט הזה עושה – מציג אותם לראווה, אבל לא להמשיך לקרוא