ארכיון חודשי: דצמבר 2012
ענן אטלס: בלאגן אטומי
איזה בלאגן.
אני דווקא מסמפט את החשיבה הגרנדיוזית של האח והאחות לבית וושאווסקי. הם באו לפרויקט הזה, "ענן אטלס", עם חשיבה עצומת מימדים. הם מספרים כמה וכמה סיפורים במקביל, בעבר, בהווה, ובעתיד. יש להם אספירציות לשלב רעיונות פילוסופיים בתוך סיפורים סוחפים ומותחים. הם הביאו סופרסטארים הוליוודים, זוכי פרסי אוסקר – טום האנקס והאלי ברי. והם אפילו צירפו במאי שלישי, יבוא מגרמניה, טום טיקוור (RUN לולה RUN), גם הוא אמון על קולנוע אנרגטי עם רעיונות פילוסופיים. אך התוצאה – אוי ואבוי. לא סבלתי במהלך הצפייה, אבל "ענן אטלס" הוא בליל חסר טעם של סיפורים לא באמת מעניינים של דמוית לא ממש מפותחות שתועות בסיפורים ממש לא מרתקים.
העתיד הקוריאני. "ענן אטלס". יפה אבל לא מעניין.
אני חושב שבכל זאת להמשיך לקרוא
אופטימיות היא שם המשחק: האו. ראסל הזה (והלורנס הזאת, והקופר הזה. וגם דה נירו)
סרטו הקודם של דיויד או. ראסל, "פייטר", היה הסרט הראשון של הבמאי הזה שראיתי. בפוסט שהקדשתי לסרט הזה, כתבתי:
יש בסרט כמה רגעים מרגשים בכל זאת. למרות הבמאי, לא בזכותו
וגם
"פייטר" סרט לא רע, ויש בו כמה רגעים מרגשים, אבל לא נראה לי שאני אראה עוד סרט של דיויד או. ראסל. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה הוא מביים
איכשהו לא עמדתי בהבטחתי, ושוב הלכתי לראות סרט של הבמאי הזה. הדיווחים מחו"ל גרמו לי לחשוב שמדובר בסרט הרבה יותר מפויס, ופחות תוקפני. ואם לומר את האמת, הם גם די צודקים. אבל עדיין, כל מה שאמרתי על דיויד או. ראסל בפוסט על "פייטר" תקף גם לכאן: ב"אופטימיות היא שם המשחק" יש כמה וכמה רגעים מרגשים. למרות הבמאי, לא בזכותו. אני פשוט לא אוהב את הדרך שהוא מביים. יש בסגנון של האו. ראסל משהו מחוספס, והזרימה של הסרט נדמית לא חלקה. ודווקא בסרט מתקתק שכזה, זה היה צריך להיות רך יותר. אבל במקום זה, מדובר בסרט נעים שעטוף בנייר זכוכית.
אני מאוד לא אוהב את הדרך שדיויד או. ראסל עובד עם מוסיקה. גם ב"פייטר" וגם כאן, בסרטו החדש, הוא משתמש במוסיקת רוק, שלצליליה הוא יוצר סיקוונסים של מעבר. במקום לתת למוסיקה להוביל טון רגשי, הוא משתמש במוסיקה בעיקר כדי להחליק קטעי מעבר. זה קולנוע לא אינטלגנטי בעיניי. ויותר מכך: בסצינת הריקוד בסוף הוא עובר בין סגנונות ומצבי רוח בצורה קיצונית. כאילו הוא מנסה לעשות את גרסת הריקוד הקולנועית של "רפסודיה בוהמית". אבל בניגוד ליצירת המופת של קווין, זה נחווה על ידי כמיש-מש לא אחיד. נדמה שבאיזושהי רמה דיויד או. ראסל עשה סרט שחולה בהפרעה דו-קוטבית, ובכך הוא התאים את סגנונו של הסרט למצבם של גיבוריו, גם הם חולים במחלה הזו. אבל בסוף, כשהמוטו של הסרט מגיע לכדי מימוש, והסיסמא "תחשוב חיובי, יקרו דברים טובים" אכן מוכיח את עצמו, הסוף ההוליוודי והמתקתק (שלשם שינוי מתבקש הפעם) מרגיש לי כמשהו לא אינטגרלי מאישיותו של הבמאי. בסוף של "הארי פגש את סאלי", הצהרת האהבה ביניהם מרגישה הומוגנית לגמרי כחלק מסגנון הסרט. ב"אופטימיות היא שם המשחק" אני מרגיש שהסגנון של דיויד או. ראסל הולך קצת כנגד הנושא של הסרט עצמו, ואת הסוף חוויתי כהתנגשות סגנונית לא ברורה בין תוכן מרגש ועדין לבין צורת בימוי מחוספסת.
אני גם לא אוהב את הדרך שבה דיויד או. ראסל עובד עם מצלמה. עצבני, מצולם ביד בחלק מהזמן, עם עיצוב אמנותי עני, יש משהו לא נעים בצפיה בסרט הזה. אבל הסרט הזה בכל זאת מנצח.
באותו פוסט על "פייטר" היללתי את אותו האו. ראסל על הליהוק הגאוני של איימי אדמס לתפקיד המשנה. גם כאן הליהוק מנצח. לתפקיד הראשי בחר הבמאי את בראדלי קופר, שהתפרסם בעיקר בקומדיות הגסות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס/ בנגקוק". דיויד או. ראסל ראה בקופר משהו שאף אחד אחר לא ראה. ושוב הוא צדק. בראדלי קופר עושה כאן תפקיד אדיר של אדם אובססיוי, עם נטיה להתקפי זעם, אבל במהלך הסרט הוא יחווה שינוי אמיתי. הוא ילמד לשלוט במעשיו, וזאת דוקא תחת סערות רגשיות לא קטנות. ויותר מכל רואים את זה בסוף, כשהוא מבין את העניין עם המכתב (דבר, שאגב, אני כצופה צפיתי אפילו לפניו) – אבל הוא לא מתפרץ, אלא להיפך, הולך לשואודאון הסופי עם תכנית מדויקת איך להשיג את הבחורה.
אבל אפילו יותר מקופר המצוין בפני עצמו, הסרט הזה חי בעיקר על הכימיה המטורפת בינו לבין ג'ניפר לורנס.
הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"
שניהם משחקים אנשים פגועים, שתי דמויות ש להמשיך לקרוא
לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: אני לא מאמין, אני רובוט
קודם כל, מצטער שנעלמתי לכמה ימים. היו כמה ימים עמוסים, וחוץ מזה אני מנסה לקבץ רשימה של הסרטים הכי טובים שראיתי השנה (כן, גם אני בסיכומים), ובעצם כבר השלמתי את הרשימה הזו, אבל אני רוצה לחכות עד יום חמישי. השבוע עולה "ענן אטלס" שעדיין לא ראיתי. יש לי הרגשה שאם אני אוהב את הסרט הזה, אז אני אוהב אותו מ-א-ו-ד, אולי אפילו עד כדי הכללה בסיכום השנה (עוד סרטים שעולים בסוף השבוע הזה: "רובוט ופרנק" קטן וחמוד, אבל לא מספיק בשביל סיכום שנה; ו"אופטימיות היא שם המשחק" גם הוא לא רע בכלל, אבל גם לא כזה גדול לטעמי; אם כי אני מעריך שהוא יהיה להיט קופתי).
אז עכשיו יש לי קצת זמן להעלות את הפוסט האחרון בסדרה שסוקרת את המיטב המצפה לנו בקולנוע הישראלי ב-2013. בטוח יש עוד פרויקטים שלא נגעתי בהם. אבל אני רוצה לחשוב שכיסיתי את החשובים והמצופים ביותר ב-8 הפוסטים הקודמים בנושא. אז הפוסט ה-9 והאחרון ייגע במה שנקרא כאן "קולנוע עצמאי ישראלי". זה שנעשה במינימום כסף. זה שמנסה למצוא אלטרנטיבה לקולנוע הממוסד. גם מבחינת עשייה, ובעיקר מבחינת הנושאים שבהם הוא מתעסק. יש צמא (בינתיים יותר בקרב היוצרים, פחות בקרב הקהל הרחב) לראות את הקולנוע הישראלי מתעסק במשהו שהוא לא דרמה משפחתית ו/או מלחמה ו/או שואה. אימה, אקשן, מדע בדיוני הם ז'אנרים לא מטופלים בקולנוע הישראלי, ואת המשוואה הזו מנסים היוצרים הצעירים לשנות. העניין הוא שלטעמי אם זוהי האג'נדה היחידה שיש ליוצרים (לבעוט בממסד), אז זה לא ילך. זאת הטענה העיקרית שיש לי כלפי "כלבת", למשל (ואני עדיין שומר לי את הזכות להיות מסוקרן מהפרויקט הבא של קשלס/פפושדו). אבל אם הפרויקט המצטלם מביא עימו, לבד מהתשוקה להיות 'אחר' מכולם, גם ערך מוסף של אמירה כלשהי על החיים שלנו כאן ועכשיו, אז זה יכול להיות מדליק וגם מרגש. לצורך הדוגמא, "חתולים על סירת פדלים", מלבד היותו מצחיק מאוד, ידע לגחך בחוכמה בעיקר על סמלים ישראלים שורשיים מאוד, ובכך לנער את הרצינות מהעבר, ועדיין לא ללגלג עליו.
אז עכשיו נמצא בשלבי הפקה מתקדמים פרויקט שנקרא "אני לא מאמין, אני רובוט". מקריאה של התקציר ניתן לראות שמדובר בקומדיית מדע-בדיוני שאם הכל יושב בה כמו שצריך תהיה גם מצחיקה מאוד ומרשימה למדי, וגם יהיה לה את הערך המוסף הזה.
יותם ישי האלמוני (בתפקיד הראשי) וצחי גראד (הלא אלמוני) ב"אני לא מאמין, אני רובוט".
בגדול הסרט יספר על בחור צעיר, חנון למדי, שכאשר חברתו עוזבת אותו הוא נכנס ל להמשיך לקרוא
הבלתי אפשרי: אסון
הזוועה, הזוועה.
חואן אנטוניו באיונה התפרסם כבמאי של סרט אימה בשם "בית היתומים". הסרט, שלא הוקרן בארץ, היה לטעמי סרט אימה בינוני, אם כי סביר בסוגו. "בית היתומים" זכה להכרה בינלאומית, ובזכותו קיבל באיונה צ'אנס לביים הפקה בינלאומית. הפעם זו דרמה שמתחקה אחר קורותיה של משפחה אחת שהיתה בתאילנד ב-2004, בזמן שהצונאמי היכה, הרס, שבר, הרג, ופצע המון אדם. התוצאה – איומה.
צר לי לומר את זה, אבל למר באיונה אין חוש מינימלי לדרמה. והאמת שלדעתי צריך בכלל לשלול ממנו את רשיון הבימוי (אם יש דבר כזה). הצרה הראשונה שלי איתו היא שהוא פשוט משתמש בכל כך הרבה קלישאות פשטניות עד שתפסתי את ראשי וכמעט ותלשתי את שערותי (שמתמעטות גם כך). באיונה מדבר בסמלים. הוא רוצה שתראו כמה הוא פיוטי, אבל הסמלים הם כל כך שקופים, עד שבאיונה עצמו נדמה מסכן למדי, ויותר מכך הוא נדמה כמזלזל באינטלגנציה של הצופה. בתחילת הסרט (לפני האסון) יש סצינה יפה בה מעיפים הרבה אנשים לאויר בלוני אויר חם מוארים בנרות. הסצינה הזו באה לבסס את הקשר בין בני המשפחה כדי לערער אותו אחר-כך, אבל באיונה חייב להוסיף לסצינה הזו עוד אלמנט – אחד הבלונים מעופף ונפרד מהשאר, והילד שואל למה. וגם אני שואל למה. מה התכלית של החלק הזה בסצינה. אה, לסמל את זה שעוד מעט המשפחה המלוכדת הזו תיפרד בגלל כוחות הטבע. או למשל: באמצע אותו אסון, האם ואחד מבניה נצמדים לעץ. באיונה מתרכז בקרן שמש הבוקעת מבין ענפיו של העץ. קרן שמש= תקווה. זה כדי שתבינו, כן?!, כי באיונה כנראה חושב שאני, הקהל, טיפש. ואלו רק שתי דוגמאות לאין ספור הקלישאות והסמליות השטחית המציפה את סרט הצונאמי הזה.
נעמי ווטס בצונאמי. אסון בלתי אפשרי.
אבל חמור מכך הוא להמשיך לקרוא
חיי פאי: פגשתי את אלהים
צריך להקדים ולומר: "חיי פאי" הוא הסרט הכי יפה שתראו השנה. ויזואלית. זה פשוט טריפ נפלא ב-3D. כן, גם אני, האנלוגי,שוויתר על חגיגת "אווטאר", גם אני התמכרתי לסרט הזה. ואולי זה בגלל שלא מדובר בגימיק לשמו. כבר בסיקוונס כותרות הפתיחה מכין הבמאי אנג לי את הקרקע: מדובר בצורה ותוכן משולבים יחדיו. העולם, החיות שמאכלסות אותו, החיים שבעולם הזה, כל השלמות הזו נחווית בקצב איטי, עם מוסיקה נעימה, והכל כהכנה לרגעי הדרמה שעוד יבואו. אנג לי מביים את "חיי פאי" כבמאי מקצוען שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה. הוא יודע לשלוט בקצב המדוד של הסרט, וכיצד להביא את סרטו לשיאים דרמטיים מתוכננים היטב, והוא גם יודע מתי להרפות.
נער ונמר בים. השרדות ב-3D. "חיי פאי"
אבל צריך גם לומר: בסופו של דבר, כל ההוד וההדר הבאמת מרשימים של "חיי פאי", כל היופי הבאמת נדיר הזה – הכל מתבזבז על להמשיך לקרוא
לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: אנשים כתומים
והנה עוד הפתעה נעימה שמחכה לנו בקולנוע הישראלי ב-2013: בימים אלו סרט שנקרא "אנשים כתומים" נמצא בחדר העריכה. על הסרט מופקדת דמות מוכרת מאוד, שזהו לה סרטה הראשון כבמאית. היא ידועה בעיקר כשחקנית, והיא אף הטביעה את חותמה כפעילה חברתית איכפתית. נדמה שבשנים האחרונות היא יותר מתרכזת בהופעות קומיות (מצוינות כשלעצמן). ועכשיו היא תביא גם את הצד הקומי וגם את הצד הרציני אל עבודתה הראשונה כבמאית.
"אנשים כתומים" הוא פרויקט הבימוי הראשון של להמשיך לקרוא
לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: הנוער
זה יותר משנה מסתובב ברחבי העולם התסריט "הנוער", ובכל אירוע גיוס כספים להפקתו התסריט הזה מגייס התלהבות רבה בקרב כל מי ששומע עליו וקורא אותו. ואכן, תום שובל, שזהו סרטו הארוך הראשון כבמאי, הצליח לגייס תמיכה כספית בינלאומית מגרמניה וצרפת (Match Factory, Arte, קרן 'מדיינבורד') וכן מגופים בישראל (האחים אדרי, קרן רבינוביץ', רשת).
אז במה מדובר? פניתי לתום שובל, והוא בנדיבותו כתב לי טקסט קצר שמסביר את שורשי הרעיון לתסריט:
הקולנוע היה בשבילי, מגיל קטן, מקום בו קורים ניסים. גם כשגדלתי ולמדתי "איך זה עובד", עדיין חשתי שאולם הקולנוע ממוקם איפשהו בין המציאות הקונקרטית לתודעה. אני רציתי לנסות להעביר בסרט הראשון שאעשה את התחושה הזו. הסרט מתמקד בסיפורם של שני אחים מתבגרים ואלמנטים רבים בסרט שאולים מהקשר העמוק השורר ביני לבין אחי, קשר שהיווה עבורי מקבילה יחידה אפשרית לאותו מדיום שביעי. התחושה שאפשר לדבר בלי מילים אחד עם השני או בכך שלפעמים הביחד הזה מייצר זהות אחת, עולם אחר ואינטימי.
הסרט הוא שילוב בין הקולנוע למציאות. בין האופציה שמציע הקולנוע לעשיית הבלתי אפשרי לבין החיים האמיתיים שבהם הגרביטציה היא חזקה כל כך ולפעמים חסרת רחמים.
מכיוון שרציתי שלתפקידים הראשיים ילוהקו שני אחים אמיתיים, כך שהקשר בינהם יהיה נוכח, אני והמלהקת אורית אזולאי פצחנו בתהליך חיפוש ואודישנים מתמשך (מעל לחצי שנה) שבסופו לוהקו לתפקידים הראשיים דויד קוניו ואיתן קוניו (אחים במציאות ו'נונאקטורס' מקיבוץ ניר עוז בדרום) לצידם לוהקו משה איבגי ושירילי דשא המוכרים והטובים וגיטה אמילי שחקנית צעירה בתחילת דרכה.
והנה הסינופסיס המסקרן ל"הנוער"
יקי ושאול הם שני אחים, נערים מתבגרים, שחולקים ביניהם קשר עמוק, כמעט טלפתי. לאחר שאביהם איבד את עבודתו, משפחתם נקלעת לקשיים כלכליים וחובות כבדים. יקי ושאול מרגישים שהם לא יכולים לעמוד מהצד ולראות את משפחתם מתפרקת.
העובדה שיקי התגייס לאחרונה לצבא ומחזיק בידיו נשק, מאפשרת להם לקחת את גורלם לידיהם ולהפוך מנערים לגברים.
על הצילום מופקד הצלם המופלא ירון שרף ("שבעה", "הערת שוליים"), ועל העריכה ז'ואל אלקסיס (שערכה, בין היתר, את "שתיקת הארכיון", ואת "שבעה", וחוץ מזה, יש לי פינה חמה במיוחד לגב' אלקסיס, שהיא אדם נעים ביותר, וגם היתה המורה שלי לעריכה ב"קמרה אובסקורה").
פריים אדיר בעיניי מתוך "הנוער". מסדרון ארוך עם כמה וכמה כניסות ויציאות. שבעה מדורי גיהנום של נערות.
יצא לי לראות בעבר את להמשיך לקרוא
טיסת האהבה: טיזר טריילר לחדש של פדרו אלמודובר
קודם כל: "טיסת האהבה" זה נסיון שלי לנחש איך יקראו לחדש של אלמודובר בארץ. המקור הספרדי מיתרגם למשהו כמו "הנאהבים החולפים", והשם הבינלאומי של הסרט הוא "אני כל כך מתרגשת" (ותיכף תבינו למה)
שנית: היום ה-14 בדצמבר.מאז תחילת החודש העליתי כאן פוסט מדי יום. יש לי עוד כמה פוסטים בקנה בנושא "לקראת 2013 בקולנוע הישראלי", ובשבוע הבא יוצאים כמה סרטים מעניינים (את "חיי פאי" של אנג לי ראיתי. במשפט אחד: זה לא הסרט הכי טוב שתראו השנה. אבל זה הסרט הכי יפה השנה). אבל עד אז: ראיתי הבוקר משהו קצרצר ומלהיב שעשה לי מצב רוח טוב שכנראה ימשיך אל תוך כל סופהשבוע. והייתי רוצה לחלוק את המשהו הזה עם כל האורחים שלי כאן בבלוג. מדובר בטיזר טריילר לחדש של פדרו אלמודובר, אחד הבמאים היותר טובים וחשובים שיש בעולם היום.
נדמה לי שפדרו אלמודובר מאבד את דרכו בעשור האחרון. מאז "דבר אליה" המופלא הוא עושה סרטים שיש בהם רגעים מופלאים, אבל בניגוד לעבר, אף אחד מהם לא מצטבר לכדי יצירה שלמה ומלהיבה באמת. הפרטים על הסרט החדש שלו ספורים עד כמעט לא קיימים. קראתי באיזשהו מקום שזו תהיה קומדיה שמתרחשת ברובה במטוס (ר"ל: יהיה, פחות או יותר, לוקיישן אחד בכל הסרט), וכאשר הוא כנראה הולך להתרסק, דמויות ואהבות שונות יגיעו למיצוי מקסימלי על רקע האסון המתקרב.
כמשהו שהוא (כנראה) קומדיה צבעונית עם מוטיבים הומוסקסואלים בולטים (כמיטב המסורת האלמודוברית) הגיע היום לרחבי הרשת הטיזר טריילר המלהיב לחדש של אלמודובר (על המסכים בספרד כבר במרץ הקרוב. אולי בפסטיבל קאן מיד אח"כ. ואצלנו כנראה בקיץ), והשיר האייטיזי הקצבי והכיפי "I'm so excited" מלווה אותו.
עוד הערה אחת: מיטב שחקני ספרד ואלמודובר לדורותיהם התקבצו לסרט הזה. הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לאחד, חוויאר קמארה. שחקן מעולה שמשנה את הופעתו החיצונית לחלוטין בכל סרט. הנה דוגמה, ואחריה הטיזר טריילר. להמשיך לקרוא
לא בתל אביב: מורד מאהבה
דיסקליימר: לפני כשנה ראיתי באינטרנט סצינה מתוך הסרט הזה. זה היה כשהוא היה עדיין בעריכה, ויוצרי הסרט ביקשו עזרה במימון הפוסט-פרודקשן. התגייסתי. אמנם שמתי רק כשניים וחצי גרושים, אבל אני מקווה שעזרתי בקצת.צרי העין יגידו שדעתי משוחדת מראש, ואני מושקע בסרט. אבל מכיוון שבאמת שמתי כמות כסף פצפונת, ויותר חשוב, מכיוון שלא היתה לי יד ורגל בשום החלטה אמנותית שנלקחה ע"י היוצרים, אני מרגיש חופשי לכתוב פוסט על הסרט הזה.
ובכן: "לא בתל אביב" הוא סרט מפתיע, שמוכיח שאפשר לעשות סרט אנטי-מימסדי מבלי להיות כועס ובועט. "לא בתל אביב" הוא סרט שמחפש סדר עולמי חדש, אבל הוא פונה ללב ולנשמה. נוני גפן, הבמאי-תסריטאי-שחקן ראשי כמֵהַ למסגרות אחרות מהמקובל, והוא מבטא את זה בצורה קומית-רגשית, ולא בצורה מיליטנטית. אולי אפשר אפילו לומר זאת על דרך השלילה: יערה פלציג (הנהדרת), אחת השחקניות הראשיות ב"לא בתל אביב", שיחקה גם בסרט אנטי-מימסדי אחר לפני כשנתיים. היה זה "השוטר" של נדב לפיד. אבל במקום שבו "השוטר" היה שכלתני "לא בתל אביב" פונה לנפש. ובמקום ש"השוטר" היה לכאורה סרט אנטי, אבל בעצם היה סרט הכי בורגני, "לא בתל אביב" הוא סרט שבורגנים לא יבינו.
יערה פלציג (הנפלאה) ונוני גפן (הנהדר) ברגע אינטימי ב"לא בתל אביב". רומי אבולעפיה (הנפלאה גם היא) תכך תצטרף
איתן 