והסרטים שהכי אהבתי השנה הם

כולם פוצחים בסיכומים. כולם עושים פרויקטים בלתי נגמרים של 'השיהוק הכי סקסי בקולנוע השנה', ו'סיכום הסצינות עם קפיצות על רגל אחת הכי מדהימות שראינו השנה'. אני אדם צנוע. אני אעלה פוסט אחד בנושא. פוסט אחד שמביא רשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה. פוסט אחד וזהו.

אני רק רוצה להגיד מראש שהופתעתי מאוד השנה. בפוסט סיכום 2011 כתבתי שהיו לי מעט מאוד רגעי נחת בקולנוע של השנה שעברה. השנה דווקא מצאתי לא מעט פנינים של ממש בקולנוע. היו לא מעט סרטים שמאוד רגשו אותי. היו גם כמה שהצחיקו אותי. והכי טובים היו הסרטים שעשו גם וגם. וכמובן, עדיין, רוב רובם של הסרטים הטובים באמת לא מופצים בארץ. יש איזו רתיעה בלתי מובנת של המפיצים מסרטים טובים באמת. מסרטים שיש בהם מחשבה. שיש בהם כשרון. הם יעדיפו להביא סרטים שמטפשים את הקהל הרחב מאשר להביא סרטים שיש בהם ערך מוסף. וכשהם כבר מביאים כאלו, הם קוברים אותם באסטרטגיות הפצה לא ברורות (גם מכיוון שכמעט ולא נשארו מקדשי ארט-האוס. הכל מולטיפלקסים היום).

כמובן שלא הכל רע. היו לא מעט סרטים טובים שכן הופצו השנה. אבל אני עדיין מוצא את עצמי רץ לפסטיבלים ולסינמטקים בשביל לראות את התוצרת העולמית המשובחת שלא מופצת כאן. ויש יותר מדי מזה. אז גם השנה יש לי שתי רשימות: הסרטים הכי טובים לטעמי שהופצו כאן. הסרטים הכי טובים לטעמי שלא הופצו כאן.בניגוד לשנה שעברה, אז הסתפקתי בשלושה סרטים בכל קטגוריה, השנה כבר קיבצתי 10 לכל רשימה (ועוד נשארו סרטים טובים בחוץ. מה שאומר שהשנה נהניתי מאוד בקולנוע).

עוד הערה אחת לפני הרשימה: מדובר ברשימה מבוססת טעם אישי. והטעם האישי שלי קובע גם אילו סרטים לא לראות. ולכן לא ראיתי השנה את "באטמן" או את  "הנוקמים", או כל מיני סרטי פעולה אחרים שהופצו פה. על פי רוב, זה לא הטעם שלי. ואתם תראו, כשתגיעו לסוף, שבסופו של דבר, הסרטים שהכי אהבתי השנה הם הקטנים יותר, הצנועים יותר, האנושיים יותר. מתכות שיורות לייזרים על אנשים רעים שרוצים להשמיד את העולם – זה לא אצלי. אני טיפש מדי בשביל להבין את העלילות המתוחכמות של הסרטים האלו. (ומכיוון שאני עושה רק סיכום אחד בשנה, אני מכליל גם סרטים ישראלים בסיכום השנתי המשוקלל שלי. יש לנו בישראל קולנוע  מעולה בכל קנה מידה עולמי. גם ברשימה שלי יש כמה ישראלים)

אז הנה הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2012

להמשיך לקרוא

ענן אטלס: בלאגן אטומי

איזה בלאגן.

אני דווקא מסמפט את החשיבה הגרנדיוזית של האח והאחות לבית וושאווסקי. הם באו לפרויקט הזה, "ענן אטלס", עם חשיבה עצומת מימדים. הם מספרים כמה וכמה סיפורים במקביל, בעבר, בהווה, ובעתיד. יש להם אספירציות לשלב רעיונות פילוסופיים בתוך סיפורים סוחפים ומותחים. הם הביאו סופרסטארים הוליוודים, זוכי פרסי אוסקר – טום האנקס והאלי ברי. והם אפילו צירפו במאי שלישי, יבוא מגרמניה, טום טיקוור (RUN לולה RUN), גם הוא אמון על קולנוע אנרגטי עם רעיונות פילוסופיים. אך התוצאה – אוי ואבוי. לא סבלתי במהלך הצפייה, אבל "ענן אטלס" הוא בליל חסר טעם של סיפורים לא באמת מעניינים של דמוית לא ממש מפותחות שתועות בסיפורים ממש לא מרתקים.

העתיד הקוריאני. "ענן אטלס". יפה אבל לא מעניין.

העתיד הקוריאני. "ענן אטלס". יפה אבל לא מעניין.

אני חושב שבכל זאת להמשיך לקרוא

אופטימיות היא שם המשחק: האו. ראסל הזה (והלורנס הזאת, והקופר הזה. וגם דה נירו)

סרטו הקודם של דיויד או. ראסל, "פייטר", היה הסרט הראשון של הבמאי הזה שראיתי. בפוסט שהקדשתי לסרט הזה, כתבתי:

יש בסרט כמה רגעים מרגשים בכל זאת. למרות הבמאי, לא בזכותו

וגם

"פייטר" סרט לא רע, ויש בו כמה רגעים מרגשים, אבל לא נראה לי שאני אראה עוד סרט של דיויד או. ראסל. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה הוא מביים

איכשהו לא עמדתי בהבטחתי, ושוב הלכתי לראות סרט של הבמאי הזה. הדיווחים מחו"ל גרמו לי לחשוב שמדובר בסרט הרבה יותר מפויס, ופחות תוקפני. ואם לומר את האמת, הם גם די צודקים. אבל עדיין, כל מה שאמרתי על דיויד או. ראסל בפוסט על "פייטר" תקף גם לכאן: ב"אופטימיות היא שם המשחק" יש כמה וכמה רגעים מרגשים. למרות הבמאי, לא בזכותו. אני פשוט לא אוהב את הדרך שהוא מביים. יש בסגנון של האו. ראסל משהו מחוספס, והזרימה של הסרט נדמית לא חלקה. ודווקא בסרט מתקתק שכזה, זה היה צריך להיות רך יותר. אבל במקום זה, מדובר בסרט נעים שעטוף בנייר זכוכית.

אני מאוד לא אוהב את הדרך שדיויד או. ראסל עובד עם מוסיקה. גם ב"פייטר" וגם כאן, בסרטו החדש, הוא משתמש במוסיקת רוק, שלצליליה הוא יוצר סיקוונסים של מעבר. במקום לתת למוסיקה להוביל טון רגשי, הוא משתמש במוסיקה בעיקר כדי להחליק קטעי מעבר. זה קולנוע לא אינטלגנטי בעיניי. ויותר מכך: בסצינת הריקוד בסוף הוא עובר בין סגנונות ומצבי רוח בצורה קיצונית. כאילו הוא מנסה לעשות את גרסת הריקוד הקולנועית של "רפסודיה בוהמית". אבל בניגוד ליצירת המופת של קווין, זה נחווה על ידי כמיש-מש לא אחיד. נדמה שבאיזושהי רמה דיויד או. ראסל עשה סרט שחולה בהפרעה דו-קוטבית, ובכך הוא התאים את סגנונו של הסרט למצבם של גיבוריו, גם הם חולים במחלה הזו. אבל בסוף, כשהמוטו של הסרט מגיע לכדי מימוש, והסיסמא "תחשוב חיובי, יקרו דברים טובים" אכן מוכיח את עצמו, הסוף ההוליוודי והמתקתק (שלשם שינוי מתבקש הפעם) מרגיש לי כמשהו לא אינטגרלי מאישיותו של הבמאי. בסוף של "הארי פגש את סאלי", הצהרת האהבה ביניהם מרגישה הומוגנית לגמרי כחלק מסגנון הסרט. ב"אופטימיות היא שם המשחק" אני מרגיש שהסגנון של דיויד או. ראסל הולך קצת כנגד הנושא של הסרט עצמו, ואת הסוף חוויתי כהתנגשות סגנונית לא ברורה בין תוכן מרגש ועדין לבין צורת בימוי מחוספסת.

אני גם לא אוהב את הדרך שבה דיויד או. ראסל עובד עם מצלמה. עצבני, מצולם ביד בחלק מהזמן, עם עיצוב אמנותי עני, יש משהו לא נעים בצפיה בסרט הזה. אבל הסרט הזה בכל זאת מנצח.

באותו פוסט על "פייטר" היללתי את אותו האו. ראסל על הליהוק הגאוני של איימי אדמס לתפקיד המשנה. גם כאן הליהוק מנצח. לתפקיד הראשי בחר הבמאי את בראדלי קופר, שהתפרסם בעיקר בקומדיות הגסות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס/ בנגקוק". דיויד או. ראסל ראה בקופר משהו שאף אחד אחר לא ראה. ושוב הוא צדק. בראדלי קופר עושה כאן תפקיד אדיר של אדם אובססיוי, עם נטיה להתקפי זעם, אבל במהלך הסרט הוא יחווה שינוי אמיתי. הוא ילמד לשלוט במעשיו, וזאת דוקא תחת סערות רגשיות לא קטנות. ויותר מכל רואים את זה בסוף, כשהוא מבין את העניין עם המכתב (דבר, שאגב, אני כצופה צפיתי אפילו לפניו) – אבל הוא לא מתפרץ, אלא להיפך, הולך לשואודאון הסופי עם תכנית מדויקת איך להשיג את הבחורה.

אבל אפילו יותר מקופר המצוין בפני עצמו, הסרט הזה חי בעיקר על הכימיה המטורפת בינו לבין ג'ניפר לורנס.

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

שניהם משחקים אנשים פגועים, שתי דמויות ש להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: אני לא מאמין, אני רובוט

קודם כל, מצטער שנעלמתי לכמה ימים. היו כמה ימים עמוסים, וחוץ מזה אני מנסה לקבץ רשימה של הסרטים הכי טובים שראיתי השנה (כן, גם אני בסיכומים), ובעצם כבר השלמתי את הרשימה הזו, אבל אני רוצה לחכות עד יום חמישי. השבוע עולה "ענן אטלס" שעדיין לא ראיתי. יש לי הרגשה שאם אני אוהב את הסרט הזה, אז אני אוהב אותו מ-א-ו-ד, אולי אפילו עד כדי הכללה בסיכום השנה (עוד סרטים שעולים בסוף השבוע הזה: "רובוט ופרנק" קטן וחמוד, אבל לא מספיק בשביל סיכום שנה; ו"אופטימיות היא שם המשחק" גם הוא לא רע בכלל, אבל גם לא כזה גדול לטעמי; אם כי אני מעריך שהוא יהיה להיט קופתי).

אז עכשיו יש לי קצת זמן להעלות את הפוסט האחרון בסדרה שסוקרת את המיטב המצפה לנו בקולנוע הישראלי ב-2013. בטוח יש עוד פרויקטים שלא נגעתי בהם. אבל אני רוצה לחשוב שכיסיתי את החשובים והמצופים ביותר  ב-8 הפוסטים הקודמים בנושא. אז הפוסט ה-9 והאחרון ייגע במה שנקרא כאן "קולנוע עצמאי ישראלי". זה שנעשה במינימום כסף. זה שמנסה למצוא אלטרנטיבה לקולנוע הממוסד. גם מבחינת עשייה, ובעיקר מבחינת הנושאים שבהם הוא מתעסק. יש צמא (בינתיים יותר בקרב היוצרים, פחות בקרב הקהל הרחב) לראות את הקולנוע הישראלי מתעסק במשהו שהוא לא דרמה משפחתית ו/או מלחמה ו/או שואה. אימה, אקשן, מדע בדיוני הם ז'אנרים לא מטופלים בקולנוע הישראלי, ואת המשוואה הזו מנסים היוצרים הצעירים לשנות. העניין הוא שלטעמי אם זוהי האג'נדה היחידה שיש ליוצרים (לבעוט בממסד), אז זה לא ילך. זאת הטענה העיקרית שיש לי כלפי "כלבת", למשל (ואני עדיין שומר לי את הזכות להיות מסוקרן מהפרויקט הבא של קשלס/פפושדו). אבל אם הפרויקט המצטלם מביא עימו, לבד מהתשוקה להיות 'אחר' מכולם, גם ערך מוסף של אמירה כלשהי על החיים שלנו כאן ועכשיו, אז זה יכול להיות מדליק וגם מרגש. לצורך הדוגמא, "חתולים על סירת פדלים", מלבד היותו מצחיק מאוד, ידע לגחך בחוכמה בעיקר על סמלים ישראלים שורשיים מאוד, ובכך לנער את הרצינות מהעבר, ועדיין לא ללגלג עליו.

אז עכשיו נמצא בשלבי הפקה מתקדמים פרויקט שנקרא "אני לא מאמין, אני רובוט". מקריאה של התקציר ניתן לראות שמדובר בקומדיית מדע-בדיוני שאם הכל יושב בה כמו שצריך תהיה גם מצחיקה מאוד ומרשימה למדי, וגם יהיה לה את הערך המוסף הזה.

יותם ישי האלמוני (בתפקיד הראשי) וצחי גראד (הלא אלמוני) ב"אני לא מאמין, אני רובוט".

יותם ישי האלמוני (בתפקיד הראשי) וצחי גראד (הלא אלמוני) ב"אני לא מאמין, אני רובוט".

בגדול הסרט יספר על בחור צעיר, חנון למדי, שכאשר חברתו עוזבת אותו הוא נכנס ל להמשיך לקרוא

הבלתי אפשרי: אסון

הזוועה, הזוועה.

חואן אנטוניו באיונה התפרסם כבמאי של סרט אימה בשם "בית היתומים". הסרט, שלא הוקרן בארץ, היה לטעמי סרט אימה בינוני, אם כי סביר בסוגו. "בית היתומים" זכה להכרה בינלאומית, ובזכותו קיבל באיונה צ'אנס לביים הפקה בינלאומית. הפעם זו דרמה שמתחקה אחר קורותיה של משפחה אחת שהיתה בתאילנד ב-2004, בזמן שהצונאמי היכה, הרס, שבר, הרג, ופצע המון אדם. התוצאה – איומה.

צר לי לומר את זה, אבל למר באיונה אין חוש מינימלי לדרמה. והאמת שלדעתי צריך בכלל לשלול ממנו את רשיון הבימוי (אם יש דבר כזה). הצרה הראשונה שלי איתו היא שהוא פשוט משתמש בכל כך הרבה קלישאות פשטניות עד שתפסתי את ראשי וכמעט ותלשתי את שערותי (שמתמעטות גם כך). באיונה מדבר בסמלים. הוא רוצה שתראו כמה הוא פיוטי, אבל הסמלים הם כל כך שקופים, עד שבאיונה עצמו נדמה מסכן למדי, ויותר מכך הוא נדמה כמזלזל באינטלגנציה של הצופה. בתחילת הסרט (לפני האסון) יש סצינה יפה בה מעיפים הרבה אנשים לאויר בלוני אויר חם מוארים בנרות. הסצינה הזו באה לבסס את הקשר בין בני המשפחה כדי לערער אותו אחר-כך, אבל באיונה חייב להוסיף לסצינה הזו עוד אלמנט – אחד הבלונים מעופף ונפרד מהשאר, והילד שואל למה. וגם אני שואל למה. מה התכלית של החלק הזה בסצינה. אה, לסמל את זה שעוד מעט המשפחה המלוכדת הזו תיפרד בגלל כוחות הטבע. או למשל: באמצע אותו אסון, האם ואחד מבניה נצמדים לעץ. באיונה מתרכז בקרן שמש הבוקעת מבין ענפיו של העץ. קרן שמש= תקווה. זה כדי שתבינו, כן?!, כי באיונה כנראה חושב שאני, הקהל, טיפש. ואלו רק שתי דוגמאות לאין ספור הקלישאות והסמליות השטחית המציפה את סרט הצונאמי הזה.

נעמי ווטס בצונאמי. אסון בלתי אפשרי.

נעמי ווטס בצונאמי. אסון בלתי אפשרי.

אבל חמור מכך הוא להמשיך לקרוא

חיי פאי: פגשתי את אלהים

צריך להקדים ולומר: "חיי פאי" הוא הסרט הכי יפה שתראו השנה. ויזואלית. זה פשוט טריפ נפלא ב-3D. כן, גם אני, האנלוגי,שוויתר על חגיגת "אווטאר", גם אני התמכרתי לסרט הזה. ואולי זה בגלל שלא מדובר בגימיק לשמו. כבר בסיקוונס כותרות הפתיחה מכין הבמאי אנג לי את הקרקע: מדובר בצורה ותוכן משולבים יחדיו. העולם, החיות שמאכלסות אותו, החיים שבעולם הזה, כל השלמות הזו נחווית בקצב איטי, עם מוסיקה נעימה, והכל כהכנה לרגעי הדרמה שעוד יבואו. אנג לי מביים את "חיי פאי" כבמאי מקצוען שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה. הוא יודע לשלוט בקצב המדוד של הסרט, וכיצד להביא את סרטו לשיאים דרמטיים מתוכננים היטב, והוא גם יודע מתי להרפות.

נער ונמר בים. השרדות ב-3D. "חיי פאי"

נער ונמר בים. השרדות ב-3D. "חיי פאי"

אבל צריך גם לומר: בסופו של דבר, כל ההוד וההדר הבאמת מרשימים של "חיי פאי", כל היופי הבאמת נדיר הזה – הכל מתבזבז על להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: אנשים כתומים

והנה עוד הפתעה נעימה שמחכה לנו בקולנוע הישראלי ב-2013: בימים אלו סרט שנקרא "אנשים כתומים" נמצא בחדר העריכה. על הסרט מופקדת דמות מוכרת מאוד, שזהו לה סרטה הראשון כבמאית. היא ידועה בעיקר כשחקנית, והיא אף הטביעה את חותמה כפעילה חברתית איכפתית. נדמה שבשנים האחרונות היא יותר מתרכזת בהופעות קומיות (מצוינות כשלעצמן). ועכשיו היא תביא גם את הצד הקומי וגם את הצד הרציני אל עבודתה הראשונה כבמאית.

"אנשים כתומים" הוא פרויקט הבימוי הראשון של להמשיך לקרוא