נשים ונפלאות: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Miracle Club)

אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. כבר כמה חודשים אני רואה את הטריילר הזה וחושב שיש כאן סרט חביב וזניח. ועכשיו ראיתי את הסרט, והוא אכן חביב. ומאוד מאוד זניח. חבל שלסרט הזה יש כמעט ריח של עובש, כזה שנעזב בפינה ליותר מדי זמן, אבל ניתן לצפות בו בכל זאת עם חיוך עקום.

וזה כל כך חבל. יש כאן כשרון גדול בדמות כמה וכמה שחקנים ושחקניות עם רזומה מאוד מכובד מאחוריהם, כולל אוסקרים. מותר לצפות להרבה יותר מסרט שכזה כשהם על המסך. אבל לסרט הזה, בעצם, אין תסריט.

יש סימון נקודות. כאילו מזכירים את כל נקודות המפנה, אבל בלי להכניס אותי לתוך נשמת הדמויות ולתגובות שלהן לכל מה שקורה. זה אפילו לא נוסחתי. עם זה יכולתי לחיות. זאת נוסחה מבלי להכניס נשמה, אנושיות, חיים לתוך הסיפור הזה.

כמה נשים מתקבצות כדי לנסוע לעיר בשם לורדס כדי לחסות בצל הנסים שאמורים להתרחש שם. אישה אחת מגיעה מאמריקה בהפתעה. יש סוד גדול מהעבר שיתגלה במהלך הסרט. הן נוסעות. הן חוזרות. נגמר הסרט. יאללה ביי.

סזאר 2024: הזוכים

עכשיו אחת וחצי בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. לכאורה, השאלה היחידה העומדת תלויה באוויר היא: בכמה פרסים זכה "אנטומיה של נפילה"? למעשה התשובה יותר מורכבת. אני אתחיל בציון העובדה שבטקס שנמשך 3 שעות ורבע, הפרס הראשון של "אנטומיה של נפילה" הגיע רק אחרי כמעט שעתיים.

אבל יותר מכך, הטקס הזה ייזכר בגלל אירועים אחרים. כן, היו שתי זוכות שקראו לשחרור העם הפלסטיני, והיה גם את אריה וורטהאלטר, זוכה פרס המשחק על תפקידו ב"תיק גולדמן", שקרא להפסקת אש בעזה, לטובת העזתים כמו גם לטובת החטופים, ובסיום הנאום הוא אמר (בעברית): סבא זה בשבילך, סבא!

אבל האירוע המרכזי בטקס קשור לשחקנית בשם ז'ודית גודרש. לא הכרתי את הסיפור הזה, אבל הנאום הזה, של השחקנית בת ה-51, היה הרגע הכי מרתק בטקס. מסתבר שגודרש התגלתה בגיל 14 בעת ששיחקה בסרט של הבמאי בנואה ז'אקו. היא גם נכנסה למערכת יחסים איתו. הוא היה בן 39, והיא עדיין נערה צעירה. רק בחודשים האחרונים היא יצאה אל התקשורת בהאשמה ברורה כנגד ז'אקו: לא רק שהוא אנס אותה, הוא גם שלט בה בטרור פסיכולוגי (ופיסי), ותהליך השחרור ממנו ארך שנים ארוכות. לאחרונה היא גם הגישה תלונה נגדו, והמשפט מתנהל בימים אלו. הנאום שלה, שבו היא קראה לבנות שעוברות תהליכים דומים לצאת, להתלונן, לדבר, להציף – הנאום הזה גרר תשואות ואהבה גדולה (אולי מאוחרת מדי).

והיו גם פרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש. ניכר ש"ממלכת החיות", סרט על מחלה מסתורית הגורמת לאנשים להפוך לסוג של היבריד בין אדם לחיה, ועל אב ובן שיוצאים לחפש את אימא שחלתה במחלה, ניכר שהסרט הזה זוכה לאהבה גדולה, ובסופו של דבר, "ממלכת החיות" לקח הביתה 5 פרסי סזאר: צילום, מוסיקה, אפקטים, סאונד, ותלבושות.

"פנים אל מול פנים", דרמה על תוכנית מיוחדת המפגישה פושעים עם קורבנותיהם (סרט שהוקרן לרגע קט גם בישראל), הסרט הזה יצא עם פרס אחד – לשחקנית המשנה.

"רק אני ואת", סרט על מערכת יחסים רעילה בין בני זוג, הסרט הזה יצא עם פרס אחד גם הוא – לתסריט המעובד.

"כלב בחצר", סרט עם אנרגיה צעירה על שני חברים, ועל אחד מהם שמתאהב פתאום בבחורה, ומה זה עושה לידידות שלו עם החבר הנצחי – הסרט הזה יצא מהטקס עם 2 פרסים: לשחקן המבטיח ולסרט הביכורים.

בפרס הסרט הזר זכה "לאהוב פשוט" הקנדי המוקרן בימים אלו בישראל.

"התיאוריה של מרגריט", סוג של וויל האנטינג בצרפתית, סרט שהמפיץ שלו בישראל מחזיק על המדף ולא ממש החליט מה לעשות איתו, הסרט הזה זכה בפרס אחד – לשחקנית המבטיחה.

אז מה שנשאר הוא הסרט שנחשב לזוכה הגדול של הערב, אבל אפשר בהחלט לומר שהוא אולי צבר את הפרסים היותר נחשבים, אבל בסופו של דבר, שני הסרטים שיצאו עם סל מלא מהטקס אמש הם "ממלכת החיות" (כאמור, 5 פרסים), ו

מעשייה אמריקאית: הביקורת

(שם הסרט במקור: American Fiction)

צפייה ב"מעשייה אמריקאית" רק מדגישה לי כמה מצוין וחד פעמי היה הסרט "תברח" (Get Out) לפני כמה שנים. ג'ורדן פיל לקח ז'אנר מאוד ספציפי (אימה), וסיפר שם סיפור עם כוונה מאוד מדויקת לדבר על מלחמת הגזעים בארה"ב. "מעשייה אמריקאית" מנסה גם הוא לדבר על מלחמת הגזעים, אבל הוא חסר מיקוד, ולא יודע באיזה סגנון להשתמש ומתי.

אני מודה שבאתי לסרט סקפטי מלכתחילה. אמנם הסרט הזה זוכה להערכה רבה בחו"ל, אבל אני חששתי שהסיפור הזה, על סופר ועל הוצאות לאור, חששתי שהכול כאן יתרכז במיליה של אמנים סנובים שאין ביניהם ויצירות האמנות שלהם לבין החיים עצמם דבר וחצי דבר. לפחות החשש הזה התפוגג. "מעשייה אמריקאית" מתרכז במשך חלק גדול מהזמן בתיאור חייו של גבר אמריקאי שחור וכבר לא צעיר. יש כאן כמה וכמה דרמות משפחתיות, והכול עשוי בעדינות, בשקט, ברגישות, ועם צוות שחקנים קטן אבל מצוין כל אחד ואחד מהם. אימא חולה, אחות אוהבת (שנעלמת מהסרט מהר מדי), אח פרוע מדי, והיכרות רומנטית חדשה ויפהפייה –  הכול קיים כאן בחיים של הדמות הראשית, שצריך לטפל בכל זה וגם בקריירה שלו, וג'פרי רייט נהדר לטעמי בשקט הנפשי שלו, בדרך שהוא מכניס אותי אל תוך חייו של הגבר הזה.אבל נדמה לי שזה לא הסיפור שהסרט הזה רוצה לספר. הדמות הראשית מתעסקת ב

סעי בובה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Drive Away Dolls)

תקציר הפרקים הקודמים (כי אני לא מתמצא ברכילות): היו היו האחים כהן. מהמוצלחים והמצליחים בבימאי העולם. למשך יותר מ-30 שנה הם עשו סרטים שצברו קהל מעריצים הולך וגדל, והיו טובים (ברובם), מצליחים (ברובם), וגם אהובים על ידי הביקורת (כמעט כולם). היו אפילו אוסקרים. ואז, כנראה, הם רבו, או משהו כזה. כאמור, אני לא מתמצא ברכילות. כל אח הלך לדרכו. ג'ואל כהן ביים את הטרגדיה של מקבת (לא ראיתי. אני לא מתעניין בגרסאות אינסופיות של שייקספיר). איתן כהן הלך לביים את "סעי בובה".

אם לשפוט לפי שני הסרטים שהם עשו בנפרד, ג'ואל כהן הוא הבמאי שמושך לכיוון המהורהר יותר ("בתוך לואין דיויס" היפהפה, "יהודי טוב" המצוין). איתן כהן מושך לכיוון הקומי המטורף ("בייבי אריזונה", למשל). וזה לא רק ש"סעי בובה" מחזיר את האח כהן לתחילת הדרך. הם (האחים) הרי לא עשו אף פעם דברים סתם. הם מכירים ואוהבים קולנוע ז'אנרי ויודעים לשחק על המוסכמות שלו. "סעי בובה" לוקח את ז'אנר סרטי המסע ומנער אותו כהוגן לכדי קומדיה מטורללת וחצופה מאוד.כי כבר בהתחלה יש לנו ר

מלך החגיגת: הביקורת

בחיי שיש לסרט הזה פוטנציאל עצום. יצירה שיכולה להיות חצופה, מצחיקה, מרגשת, מרתקת, מותחת, עשירה. "מלך החגיגת", לטעמי, מחמיץ כמעט כל צומת דרמטי שקיים, ולקראת הסוף הוא אפילו מכעיס.

כי הנה יש לנו סיפור שהיה באמת. מעין ניסיון לעבוד בכלים קולנועיים, בעירוב לא שגרתי של אנימציה מלאת דמיון, שחזור עם שחקנים, וקריינות של הדמות הראשית כאילו אנחנו בסרט דוקומנטרי – הכול יש כאן. והסיפור אכן מעניין, ולמרות שמימי לא נגעתי בסם משום סוג (אפילו לא סיגריה) – אני אכן זוכר את הבלגן התקשורתי סביב העניין הזה של החגיגת, ועניין אותי הסיפור שמאחורי כל הרעש שהיה שם.

אז זה אכן מעניין. אבל צפייה בסרט הזה בשבילי הייתה שוות ערך להקשבה להרצאה מאת הדמות הראשית באולם אל מול קהל. גם בלי כל הסרט הזה שמולי, כל האנימציה והשחקנים והאפקטים – אין לזה בכלל אפקט רגשי. ממציא החגיגת הזה, הוא כל הזמן מדבר, בקול מתכתי וחסר רגש, והתמונות שאני רואה הן ניסיון של הבמאים לשחזר את הסצנות עליהן הוא מדבר, אבל אין כאן באמת סצנות. למעשה, את כמות הפעמים שהדמויות האחרות פותחות את הפה ואומרות משהו ניתן לספר על אצבעות יד אחת (ויישאר עודף). יש כאן דר

גויה 2024: הזוכים

עכשיו 3 בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים טקס חלוקת פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע. בספרד, באופן מסורתי, הטקס נוטה להתייחס לאירועים פוליטיים גלובלים, והשנה הטקס עמד בסימן התנגדות אקטיבית לפשעי מין כנגד נשים עם שלטים ועליהם הכיתוב Se acabó (לא עוד). מצד שני, מישהי שעלתה לבמה צעקה לקהל: "מחיאות כפיים לפלסטין!", והיו מחיאות כפיים. עוד אחת מהזוכות עלתה לבמה עם מדבקה על החולצה עליה כתוב בגדול "עזה". אף אחד ואף אחת לא דיברו על פשעי המין של החמאס.

ועם זאת, הטקס נמשך שלוש שעות וחצי, ואלו היו רגעים בודדים שלא העיבו על החגיגה. והיתה חגיגה. הטקס השנה אפילו ניצל את העובדה שאחד הסרטים הכי אהובים עלי בהיסטוריה של הקולנוע, "הכל אודות אימא", חוגג בימים אלו 25 שנה מאז נראה לראשונה על המסך, וכך 4 השחקניות המרכזיות בסרט, ססיליה רות, מריסה פרדס, פנלופה קרוז, ואנטוניה סאן חואן (רוסה מריה סארדה, ששיחקה את אימא של פנלופה קרוז בסרט, נפטרה ב-2020, ולא יכלה להגיע לטקס השנה) וגם הבמאי, פדרו אלמודובר, עלו אל הבמה כדי להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר (הם גם עלו לבמה באמצע הטקס למחווה קצרצרה נוספת).

והשנה הטקס חגג בעיקר סרט אחד מרכזי, והוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2024: הזוכים

היום התקיים בחוף המוזהב שבמזרח היבשת דאון אנדר טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע של אוסטרליה. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודשיים עם פרסום המועמדויות. בפוסט ההוא כתבתי על כמה מועמדים, אבל בסופו של דבר, הטקס התכנס לקרב בין שני סרטים עיקריים, כך שלא נשאר הרבה לאחרים.

"שיידה", סרט מסקרן שהיה גם נציג אוסטרליה לאוסקרים השנה, הסרט הזה זכה רק בפרס אחד, לליהוק.

"ג'ון פארנהם – למצוא את הקול" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (סרט יפהפה על חייו של המוסיקאי ג'ון פארנהם).

"הילד החדש" (The New Boy), אחד הסרטים הכי מצוינים שראיתי בשנה שעברה, הסרט הזה זכה ב-4 פרסים: צילום, עיצוב אמנותי, שחקנית משנה, ושחקן (לשחקן בן ה-11 אסוואן ריד, שמשחק את הילד החדש משם הסרט).

אבל הזוכה הגדול והמפתיע של פרסי האקדמיה באוסטרליה השנה הוא סרט שכבר הוקרן בישראל ודי נשכח, והוא בכלל סרט בכורה וסרט שגרר (לפחות בישראל) תגובות לא מאוד מתלהבות, אבל יש בו כנראה משהו אקסטרא, והוא

נשארים לחג: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Holdovers)

תחזיר את התמונה!

         איזו תמונה?

זאת שגנבת ממני!

        אני מוחה על ההאשמה חסרת הבסיס הזו…

אלכסנדר פיין. באמת שלא צריך להגיד הרבה יותר מזה. אני שם, הולך לראות כל סרט שלו. הוא לא עושה הרבה, ובמרווחים גדולים מדי אחד מהשני, אבל האנושיות החמה שלו, הרגישות שלו לחיים של גברים אמריקאים במצבים מאוד ספציפיים בחיים – הוא קול ייחודי ולא שכיח בנוף הקולנוע האמריקאי המודרני. אם נתעלם מהיציאה התמוהה הקודמת שלו ("לחיות בקטן". לא סרט רע, אבל לא עומד בסטנדרט של פיין), לבמאי הזה יש מעט מאוד נפילות. איכשהו, "נשארים לחג" הוא גם חזרה לפורמה אחרי הסרט הקודם שלו, וגם עדות עגומה קצת על במאי שקצת איבד את הטאצ'. בעיניי, "נשארים לחג" הוא גם סרט יפה, ובאותה נשימה, זה לא ממש זה.

כי, מצד אחד, צריך לומר שהדבר הכי יפה כאן היא האווירה. המוסיקה השקטה, הקצב האיטי, השלג שמכניס רוגע לנשמה, שנכנס איתי לאט לתוך נשמת הגיבורים – הטאצ' הסגנוני של פיין מרחיב את הנשמה שלי לכל אורך הצפייה בסרט.

מצד שני, יש כאן כמה דברים שלא עובדים. הדיאלוג שציטטתי בתחילת הפוסט הזה, למשל. הלוקיישן הוא פנימיית נוער. אני לא מצפה מבני נוער לדבר בשפה גבוהה שכזאת. יש בזה משהו שמבכר נימוס על פני הבעת רגשות אינסטינקטיבית. אני מקבל ניסוח כזה אם אהרון סורקין כתב אותו ושם אותו בפיהם של אנשים מקצוענים שמכירים את המקצוע שלהם על בוריו (פוליטיקאים, מאמני בייסבול – 2 דוגמאות מתוך הפילמוגרפיה הנרחבת של סורקין). כשמדובר בבני נוער שנפשם עדיין מתעצבת, אני לא מצפה מהם לעצור את רגשותיהם.

ובכלל, לב הסרט הוא מעקב אחרי 2 דמויות שהנסיבות מכריחות אותן להישאר ביחד בתקופת החגים – מורה קפדן, ותלמיד שלא מנצל את הפוטנציאל שלו. לוקח לסרט הרבה זמן עד שהוא מנקה את כל השאריות ומשאיר רק את שתי הדמויות האלו תקועות ביחד. יותר מדי זמן. לא ממש משנה כל מערכות היחסים בין בני הנוער האחרים (וגם שני ילדים שלא בגיל בכלל. בחירה מוזרה ומיותרת בעיניי). הרי גם ככה, כשהם חוזרים לסיפור לקראת הסוף, יש להם אולי סצנה אחת, וזהו. אז אולי היה עדיף לקצר בכלל את כל החלק הארוך מדי שלהם בהתחלה.יש דמות שלישית, דווקא של אישה, ודווקא הדמות המשנית הזאת מ

פרסי רוברט 2024: הזוכים

אמש התקיים בדנמרק טקס חלוקת פרסי הרוברט של האקדמיה המקומית לקולנוע. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש. הטקס עצמו היה ענייני, כשהקהל יושב לשולחנות, והאווירה נינוחה ומחויכת. נאומי הזכייה לא היו מוגבלים בזמן, וכך, כשהזוכים היו נרגשים, היה להם את הזמן לבטא את רגשותיהם. ולמרות שאני לא מבין דנית, הצפייה, בסך הכול, היתה מעניינת.

הזוכים היו הצפויים, וגם לא כל כך. הרי הפייבוריט לזכייה היה "הממזר", הסרט של ניקולאי ארסל עם מדס מיקלסן. זה היה גם נציג דנמרק לאוסקר השנה, והוא אפילו עבר שלב והיה חלק מהשורטליסט של האקדמיה האמריקאית (לפני שהרשימה צומצמה עוד יותר, כשלבסוף הוא לא הגיע לחמישיית המועמדים הסופית).

אבל היה גם סרט אחר. סרט דוקומנטרי שנקרא "אפולוניה, אפולוניה". הסרט הוקרן בדוקאביב בשנה שעברה, אבל קראתי עליו בכמה מקורות ולא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני, אז דילגתי עליו. התקציר מדבר על מעקב של  13 שנה אחרי אמנית (בשם אפולוניה, מן הסתם). הבמאית והאמנית הופכות חברות, והסרט עוקב אחריהן במהלך הזמן. זהו, פחות או יותר. אבל, כנראה, יש בסרט הזה הרבה יותר, כי האקדמיה הדנית מאוד אהבה את "אפולוניה, אפולוניה". הוא היה מועמד ל-5 פרסי רוברט. הוא זכה בכולם: פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, מוסיקה, סאונד, עריכה, והכי מפתיע – פרס הבימוי. לא פרס הבימוי של סרט דוקומנטרי, אלא פרס הבימוי מול במאים אחרים, מפורסמים יותר, של סרטים מבוססים יותר (ולא דוקומנטריים).

"הפרועה" (Ustyrlig), סרט על נערה חופשיה הנשלחת על ידי הוריה לחינוך מחדש באי מרוחק רק כדי להשפיע בהתנהגותה על הנערות האחרות שנמצאות שם במקום להיות מושפעת מהן – הסרט הזה זכה בפרס שחקנית המשנה, ובפרס התסריט המקורי (שתי התסריטאיות, אחת מהן היא גם הבמאית, היו מאוד נרגשות, והחזיקו את המיקרופון דקות ארוכות. מבלי להבין מילה בדנית, זהו אחד מאותם רגעים יפים בעיניי בטקסי פרסים, בהם ההתרגשות האמיתית של הזוכים/ות נוזלת מן המסך ומדביקה את הצופים).

פפריקה סטין, שחקנית מאוד מפורסמת בדנמרק, זכתה בפרס המשחק על תפקידה ב"החדר של טובה", מעין גרסה דנית ל"מי מפחד מוירג'יניה וולף" (זה הפרס היחיד שהסרט הזה זכה בו).

בפרס הסרט הזר דובר האנגלית זכה "אופנהיימר".

בפרס הסרט הזר שאינו דובר אנגלית זכה "קירבה" (לוקאס דונט, בלגיה).

מה שהשאיר את הבמה לזוכה העיקרי של הערב,

הילד והאנפה: הביקורת

(שם הסרט במקור: 君たちはどう生きるか)

אני מודה שבעניין היאו מיאזאקי אני תועה באפלה. ראיתי רק סרט אחד שלו בעבר, ולא ממש הבנתי אותו. כמו שאני לא ממש מבין כל מיני תורות פילוסופיות מהמזרח הרחוק. כמו שאני לא מאוד מתלהב לטוס למזרח הרחוק (ואכן לא הייתי), כי אני לא מאוד מתחבר ולא מאוד מבין את החשיבה המזרחית הזאת.

ובכל זאת רציתי לבדוק את הסרט החדש של מיאזאקי. אולי אני התבגרתי מאז אותו סרט שלו שראיתי עוד בשנות ה-90. אולי מיאזאקי התקרב קצת למערב. אולי אני סוף סוף אבין על מה כולם מדברים.

אז אחרי שראיתי – אני חושב שהבנתי. אולי.  אני לא ממש בטוח, אבל משהו שם יותר ברור לי. הסרט עצמו זרם לי מאוד בנעימים בגרון. הקצב של הסרט מדוד, עם קצב התפתחויות איטי שמעסה את הדמויות לאט אל תוך הנשמה שלי. הסרט מתחיל אמנם עם אירוע טראומתי, אבל קצב התפתחויות האירועים איטי. בכלל, נדמה שהדמות הראשית בסרט מפנימה את הכאב פנימה. כשהכאב יוצא בצורה של דמעות, יש לזה אפקט מרגש, כי הוא נעצר בפנים לזמן רב. בכלל, נדמה שהילד מנומס מאוד, מכבד את המבוגרים, לא מתמרד, לא צועק כדרכם של מתבגרים. הוא מפנים את הכאב ומוציא אותו בשקט, ויש לזה אפקט עדין ומרגש.וזהו גם כל הסרט הזה, "הילד והאנפה". מלבד העובדה שבמרכזו יש מסע די פסיכי, לוקח הרבה זמן עד ש