שעה גורלית: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Desperate Hour)

זה היה אמור להיות סרט מתח קומפקטי ואינטנסיבי. משהו צנוע, עם שחקנית אחת וטלפון, זמן לוחץ, ומתח גבוה. וכשהשחקנית הראשית היא נעמי ווטס, שהוכיחה את עצמה אינספור פעמים בעבר, זה היה אמור להיות פנינה קטנה.היה אמור להיות.

אחרי צפייה בסרט, אני חייב לומר שיש כאן פספוס עצום. סרט מתח לא מותח, ואפילו די משעמם.

הבעיה היא שיש כאן יותר מדי רעש, יותר מדי קקופוניה, יותר מדי כדורים באוויר, ופיליפ נויס, במאי ותיק שהיה אמור לדעת להשתלט על כל קצוות החוט של הסיפור, לא מוצא את הידיים והרגליים.

אבל זה אפילו יותר בסיסי מזה: חקירה, מעצם קיומה, היא קו ישר. מגלים משהו, ועוד משהו, ועוד משהו, ולאט לאט מחברים את כל פריטי החקירה לכדי משהו אחד שלם. ב"שעה גורלית" יש אישה ש

סנולנד: הביקורת

תהיה גבר

לפני שהלכתי לראות את "סנולנד", שמעתי מיותר ממקור אחד שמדובר בסרט פגום, אבל אני דווקא אהבתי את שני סרטיו הקודמים של יוני זיכהולץ (שעשה בשיתוף עם ינאי גוז. כאן כתבתי על "יותר איטי מלב". וכאן על "אלנבי רומנס"), אז חשבתי: כמה רע זה כבר יכול להיות?

אחרי הצפייה בסרט, מסתבר שהאינסטינקט שלי נכון: אכן מדובר בסרט פגום, אבל בתוכו יש לא מעט דברים יפים. אני די בטוח, למשל, שאם מחזירים את הסרט הזה לחדר עריכה אפשר להוציא סרט הרבה יותר טוב.

אבל רגע, נתחיל מההתחלה.

"סנולנד" הוא סרט על גבריות. ישראלית. במאה ה-21. מה זה אומר להיות גבר? מה הציפיות מגבר? מה אישה מצפה מגבר? מה גבר מצפה מגבר? מגברים אחרים? מעצמו?

גבר ישראלי, במאה ה-21, לפי "סנולנד", הוא אותו קאובוי ישן. אחד שלא מראה רגשות. שלא מראה חולשות. מחוספס. שבתוכו יש אלימות שעוברת בגנים (סצנה מצוינת עם שמיל בן ארי). אחד שלא מראה חולשה, שאיכשהו מסתדר ולא באמת מסדר דברים רק כדי לא להראות שהוא מאבד שליטה (החלק בסרט שמתאר את הזוגיות השבורה של שלומי קוריאט המצוין וטלי שרון הנהדרת הוא החלק הכי מרגש בסרט. בעיקר סצנת הוויכוח בבר).אבל "סנולנד" מתפזר להרבה יותר מדי כיוונים. גבר, הרי, אם הוא לא יכול להתמודד עם מצב מסוים, הרי לא יכול לומר "אני לא יודע". אין דבר כזה. אין מצב שגבר יראה חולשה. אז הוא בורח. והסרט הזה בורח. לכל מיני כיוונים, רק לא להתמודד עם מה שנמצא קרוב. וכך הסרט הזה מראה

סזאר 2022: הזוכים

עכשיו קצת אחרי 2 בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. היה טקס קצת ארוך (3 שעות ו-40 דקות), אבל יפה, כמו פעם, לפני ימי הקורונה. המנחה היעיל אך יבש עשה את המערכון הקבוע של: רודפים אחרי בדרך להגיש את הטקס. אנטואן דה קון, היה המנחה של עשרה (10) טקסי סזאר בעבר, אז הוא עשה כמו בילי קריסטל, עם מערכון פתיחה דומה. הוא רק פחות מצחיק מקריסטל. אבל גם עם המנחה הזה היה טקס עם הרבה רגעים יפים, עם שירים ("אפשר להתחיל" מתוך "אנט" היה קצת בהתחלה, ואז במלואו איפשהו באמצע של הטקס), ועם מחוות יפות לאנשי קולנוע, מתים וחיים. בשנה האחרונה, למשל, נפטר ז'אן פול בלמונדו, ובטקס הוקרן מונטאז' מיוחד מסרטיו. גם גספר אוליאל הצעיר נפטר השנה. קסאוייה דולאן הקנדי, שכנראה היה חבר קרוב של אוליאל, עלה אל הבמה והקריא מכתב פרידה אמוציונלי. ובסוף סגמנט "לזכרם", המנחה הזכיר איש קולנוע קנדי נוסף שהלך לעולמו לאחרונה – ז'אן מארק ואלה.

היו כמה אורחים בינלאומיים בטקס: אדם דרייבר, שהיה מועמד לפרס המשחק על תפקידו ב"אנט", ישב בקהל. קייט בלאנשט קיבלה פרס הוקרה. וגם הספארקס, שכתבו את המוסיקה ל"אנט", היו בטקס, וגם שרו על הבמה את "אפשר להתחיל?". הם גם זכו בפרס המוסיקה, ואת נאום התודה הם נאמו בצרפתית (בעצם, רק אחד מהאחים דיבר. בצרפתית. השני לא מדבר את השפה). אדם דרייבר, לעומת זאת, לא עלה על הבמה. הייתי בטוח שהוא יזכה על תפקידו המצוין ב"אנט", אבל הפרס הלך לבנואה מג'ימל, על תפקידו ב De Son Vivant של עמנואל ברקו. בנאום התודה הוא אמר: זה הטקס ה-47 במספר, ואני בן 47, מקבל את פרס המשחק. מג'ימל גם ביקש מהתזמורת לנגן משהו כדי שהוא ירקוד לרגע עם הפסלון. אחריו עלה לבמה עומאר סי כדי להגיש את פרס השחקנית. המנחה שאל/ ביקש אם הוא יכול לשחזר את הריקוד שלו על הבמה כשהוא זכה בפרס המשחק על "מחוברים לחיים". בכל זאת, הלהיט העצום ההוא מציין עשור מאז שהוא היה בקולנוע. אז הוא אכן רקד.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש. רגע לפני חלוקת הפרס האחרון של הערב, המצב היה כמעט תיקו בין שני סרטים:

דרמת התלבושות "אשליות אבודות" זכתה ב-6 פרסים: לשחקן המבטיח, תלבושות, עיצוב אמנותי, שחקן משנה, צילום, ותסריט מעובד.

המחזמר האופראי "אנט" זכה ב-5 פרסים: אפקטים, עריכה, סאונד, מוסיקה (לספארקס), ולבימוי (לאוס קאראקס בעצמו לא היה נוכח בטקס. את הפרס קיבלה בשמו הצלמת קרולין שמפטיה).

פרסים נוספים שחולקו בטקס: "האירוע", זוכה פרס אריה הזהב של ונציה בשנה שעברה, הסרט המצוין הזה זכה בפרס אחד בלבד – לשחקנית המבטיחה (פרס מוצדק מאוד).

"השבר", סרט על יום כאוטי בבית חולים, זכה בפרס אחד בלבד – לשחקנית המשנה.

פרס התסריט המקורי הלך ל"אונודה, 10000 לילות בג'ונגל".

פרס השחקנית הלך לואלרי למרסיה, על תפקידה ככפילה של סלין דיון ב"אלין".

פרס הסרט הזר סיפק עוד רגע יפה לטקס, כי הסרט שזכה היה אנגלי, אבל הבמאי-תסריטאי צרפתי, וזאת הייתה סגירת מעגל בשבילו. פלוריאן זלר הצרפתי נאם בצרפתית על הבמה בעודו מקבל את הפרס על "האב".

ובסוף הטקס, לפני הענקת הפרס הגדול, ל"אשליות אבודות" היו 6 פרסים. ל"אנט" היו חמישה.

והזוכה בפרס הסרט הוא

לאן את הולכת אאידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Quo Vadis, Aida)

לפני כעשרים שנה היה סרט בוסני שנקרא "שטח הפקר". הסרט ההוא צייר תמונה פשוטה של שני חיילים אויבים שתקועים בשטח הפקר, ואת האימפוטנטיות של האו"ם בפירוק המתח בין שניהם. בשילוב הומור סרקסטי חד כתער, דרמה, ומתח, הסרט ההוא היה סוחף ומרתק, והוא אפילו זכה באוסקר על זה.

עכשיו מגיע סרט חדש מבוסניה שחוזר לאותה תקופה בשנות ה-90, ומנסה לעשות את אותו הדבר – להראות עד כמה האו"ם הוא גוף חסר שיניים ולכן אולי גם קצת מיותר, אבל הגישה של יסמילה זבאניץ', הבמאית של "לאן את הולכת אאידה" היא גישה שונה לחלוטין מהגישה של דניס טאנוביץ', הבמאי של "שטח הפקר". זבאניץ' מבכרת את הגישה המלודרמטית, והיא מביימת רגעים קולנועיים סוחפים עם מאות ואולי אפילו אלפי ניצבים, וקשה להתנגד לאפקט המשתק שיש להמון של אנשים פשוטים שנקרע מחייו בגלל המלחמה, ואז גם מאבד צלם אנוש כשמתייחסים אליו כמו אל חפץ שאפשר להניע ממקום למקום, ובמקרים מסוימים הם פשוט מאבדים את חייהם בגלל התאכזרות הצבא הכובש. היו לא מעט רגעים בסרט שהרגשתי שבעצם מדובר כאן על סרט שואה, רק שבמקום הנאצים יש כאן סרבים, ובמקום היהודים – כל פליטי סרברניצה. הרוע, קור הרוח הנאצי, התחמנות והשיטתיות ברצח העם הזה – הכול נמצא כאן.רק שלהרגשתי, בתוך כל העוצמה של ההמון, לטעמי זבאניץ' מאבדת את האינדיבידואל, ולכן לסרט הזה הייתה הרבה פחות השפעה עלי מסרטי שואה או אפילו מאותו "שטח הפקר". אמנם יאסנה דז'ורצ'יץ', בתפקיד הראשי של אאידה, היא שחקנית מעולה, שהבעות פניה מדברות הרבה יותר מאשר מילים, והיא בעצם מצילה את הסרט, אבל העדר הומור, ובכלל, מהלכי תסריט שטחיים ועריכה שכושלת בסיפוק הרגשה של דחיפות לא מייצרים סיר לחץ דרמטי, וכך אני אולי מתרשם מהמאסה של האנשים על המסך, אבל לא מתרגש מהסיפור, ולא כואב את חוסר הצדק ולא את האובדן הנורא.

באמצע הסיפור יש כאן פתאום

פריז הרובע ה-13: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Olympiades, Paris 13e)

אני לא כל כך מבין את הסרט הזה. ז'אק אודיאר, מגדולי הבמאים הצרפתים, קצת הולך לאיבוד. עם קריירה של קרוב ל-30 שנה, רובה נגעה בסרטי פשע אבל עם מחוג מאוד רגיש לנפש האנשים המעורבים בסיפורים, אודיאר, שחווה כמה הצלחות בעשור האחרון, ניסה לפרוץ לשוק הבינלאומי עם "האחים סיסטרז" – ונכשל. אז אודיאר חזר לצרפת, רק שהפעם הוא מחוץ לאלמנט שלו – האיש בן הכמעט 70 עושה כאן סרט על אהבותיהם של בני ובנות העשרים פלוס – שלושים מינוס. כאילו הוא היה אריק רוהמר. רק שהוא לא.

נדמה לי שאודיאר מנסה בכל כוחו להיות "צעיר", להיות "מגניב", אבל זה מרגיש לי בעיקר מזויף. בתחילת הסרט, הקרדיטים נכתבים על המסך – כל קרדיט בפינה אחרת. סתם, התחכמות מיותרת. ואז, שמות השחקנים, מופיעים על המסך – ראשית כמה אותיות רנדומליות, ואז שאר האותיות. עוד התחכמות תמוהה. הסרט בשחור לבן יפה, ומוסיקת טכנו משולבת בו (בטעם טוב, יש לומר).אבל הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא חוסר הסבלנות שלו. אודיאר חושב שזה הדור הצעיר של היום – חסר סבלנות, אז הוא מקצר מאוד את הסצנות. מכירים את הרגעים האלו בסרטים שבהם שתי דמויות מחליפות מילה וחצי, ואז קאט – למיטה? "פריז הרובע ה-13" מלא ברגעים כאלו. הרי מה שחשוב לי הוא לא הסקס נטו, אלא איך הם הגיעו לשם. הדרך היא החשובה, השיחה, המעשים שלהם עד למיטה, הם אלו שאמורים לקרב אותי לדמויות. אבל הסצנות כאן קטועות, קצ

הנה אנחנו: הביקורת

יש לפעמים במאים שאני מרגיש כאילו אני מקיים איתם דו שיח גם אם אני לא באמת מדבר איתם. כל סרט חדש שלהם הוא מפגש מחודש עם חבר. גם אם הם נמצאים בצד השני של העולם, יש לפעמים במאים שנותנים לי הרגשה שהם משדרים איתי על אותו גל, וקל לי מאוד להתמסר ליצירות שלהם.

ניר ברגמן הוא אחד מאותם במאים.

בעיניי הוא אחד הטובים שיש. בעולם. והוא ישראלי, אז אפילו יצא לי לפגוש אותו באמת כמה פעמים. בפעם האחרונה שדרכינו הצטלבו, זה היה רק לפני כמה חודשים. אני הייתי בחדר העיתונות של פסטיבל חיפה, בין הקרנה להקרנה, וניר ברגמן עבר במקום. הרגשתי צורך להתנצל על כך שעוד לא ראיתי את סרטו האחרון, "הנה אנחנו". אמרתי לו את האמת: שאני מרגיש שסרט, במיוחד כזה של במאי שאני אוהב, צריך לחוות בקולנוע, על מסך גדול. והרי "הנה אנחנו" מסתובב כבר קרוב לשנתיים בפסטיבלים בעולם, אבל כמעט כל ההקרנות שלו היו דיגיטליות (בגלל הקורונה). היו לי כמה הזדמנויות לראות את "הנה אנחנו" דיגיטלית. ויתרתי בכוונה, מתוך כוונה לצפות בסרט בקולנוע.

והנה אני מתיישב לראות את הסרט בקולנוע. וממש בסצנה הראשונה של הסרט, אחד הגיבורים יושב ברכבת וצופה על מסך מיניאטורי באחד מסרטי צ'רלי צ'פלין. אני מחכה לראות סרטים על מסך קולנוע גדול, ובסרט עצמו גיבור הסרט רואה סרט בעצמו – על מסך קטן-קטן. הרגשתי שבאותו רגע ניר ברגמן מסתלבט עלי, מתבדח על חשבוני כמו שחבר זורק בדיחה לחבר אחר, וכאילו אומר: זה הסרט בשבילך, אחי.

ואכן, "הנה אנחנו" התגלה כסרט יפהפה ונהדר. סרט מלא חום ואהבה, סרט על חום ואהבה אנושית, כשאלמנט האמנות כחומר מאלחש כאב, כחומר מבטא אהבה – האלמנט הזה זורם מתחת לפני השטח כנושא משני בסרט היפה הזה.מכירים את הסצנות האלו בבקו"ם, סצנות הפרידה של הורים וילדים ההולכים לצבא?

ומה אם הילד היה אוטיסט? איך בכלל אפשר לשחרר את הילד הזה לחיי בגרות? לחיים עצמאים?

להבנתי, הסרט הזה נותן תשובה יפה ובוגרת לשאלה הזאת:

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2022: המועמדויות

היום התפרסמו בקנדה המועמדויות לפרסי האקדמיה לקולנוע שלהם לשנה האחרונה. הרבה שמות של סרטים יש ברשימה, אבל רק מעט מהם באמת בולטים כמובילים. בסקירה הזאת אני אנסה לסמן כמה מהם:

אני אתחיל מכמה סרטים שכבר שמעתי עליהם בעבר:

ציפורים שיכורות (Les oiseaux ivres) – איוואן גרבוביץ'

הסרט שייצג את קנדה באוסקר השנה. סרט שנראה חביב, מצולם יפה, אבל קצת מתפזר, קצת כמו אופרת סבון שמתמכרת לריגוש הזול מבלי לרגש באמת. סיפורו של גבר המגיע ממקסיקו אל מונטריאול בחיפוש אחר אהובתו שברחה. במקסיקו היא הייתה אשתו של הבוס (של קרטל הסמים בו גיבור הסיפור היה עובד זוטר). סיפור האהבה בינו לבינה היה מסוכן, והיא ברחה. השמועה אמרה לקנדה. אז הוא נסע אחריה. בינתיים הוא מגיע לחווה במונטריאול ומתחיל לעבוד בשדות. אשתו של בעל השדות נתפסה בבגידה בעבר, ומעכת היחסים במשפחה של בעלי השדות היא שבירה. ואכן מתחיל גם רומן בין גיבור הסיפור המקסיקני לבין האישה הקנדית. הילדה הגדולה של הקנדית מגלה והעניינים מגיעים לנקודת רתיחה.הטריילר יפה אבל לא באמת מסקרן. "ציפורים שיכורות" מועמד ל-6 פרסי אקדמיה בקנדה: פרס הסרט הטוב ביותר, שחקנית משנה, שחקן משנה, צילום, עריכה, ועיצוב אמנותי.

ליל המלכים (La Nuit des Rois) – פיליפ לקוט

הסרט הזה היה נציג חוף השנהב לאוסקר בשנה שעברה. הוא אפילו הגיע לשורטליסט של 15 הסרטים האחרונים, אבל לא היה מועמד סופי לאוסקר. הסרט הוא קו-פרודוקציה אפריקאית (חוף השנהב, סנגל) – צרפתית – קנדית, ולכן היא כשירה להתמודד גם על פרס האקדמיה הקנדית. דרמת בית סוהר שעל פניה נדמית תימהונית למדי (הסרט הוקרן גם בפסטיבל חיפה. לא ראיתי): סיפורו של נער צעיר שמוצא את עצמו בכלא ידוע לשמצה. האדם החזק בכלא מכריח אותו להישאר ער בלילה ולספר סיפור שירתק את שומעיו עד עלות השחר. אם לא יעלה בידו הדבר, גורלו יהיה רע.נדמה לי שהאקדמיה הקנדית מעניקה ל"ליל המלכים" סוג של הכרה ללא כוונה אמיתית לתת לו פרס, מכיוון לסרט הזה (טריילר) יש רק 2 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולעריכה.

"מועדון וינלנד" (Le Club Vinland) של בנואה פילון הוא סרט על מורה בפנימיית בנים בשנות ה-40 של המאה ה-20 שיוצק השראה בקרב תלמידיו, ובעיקר בנפשו של תלמיד אחד שלא כל כך משתלב. הסרט הזה היה מועמד ל-12 פרסי איריס של האקדמיה הקוויבקית בתוך קנדה בשנה שעברה, והוא גם זכה ב-3 מהם. האקדמיה הקנדית מעניקה לו רק 2 מועמדויות: לתלבושות, ולעיצוב שיער.

אלו הם הסרטים שכבר שמעתי עליהם. אבל יש ברשימה גם סרטים מסקרנים אחרים שכדאי לחפש. למשל:

פרסי גויה 2022: הזוכים

עכשיו 3 בלילה. לפני פחות משעה הסתיים בוולנסיה שבספרד טקס חלוקת פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע. היה טקס רגיל לגמרי, עם שירים, ומערכונים, וקהל באולם, ומגישים, ונאומי תודה, ואפילו הצהרה פוליטית אחת (אורחת מיוחדת הייתה אישה שהגיעה מאפגניסטן וקראה למדינות המערב להפסיק לנרמל את היחסים עם הטאליבאן)  – טקס חלוקת פרסי אקדמיה כמו שצריך להיות. היה אפילו די משעשע לראות שבספרד קיבלו את ההודעה של מרב מיכאלי, וכמעט כל המגישים והמגישות אמרו את המשפט: "והמועמדים והמועמדות לפרס הן…". התזכורת היחידה לקורונה היו המסכות שלבשו רוב האנשים באולם.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן עם פרסום רשימת המועמדויות לפני כחודשיים וחצי. מאז ראיתי שניים מהסרטים האלו: את "הבוס הטוב", שהתגלה כסרט מאוד חביב, גם אם הוא היה יכול להיות יותר מכך, ואת "אימהות מקבילות", החדש של אלמודובר, שהתגלה גם הוא כסרט יפהפה, וגם הוא יכול היה להיות יותר מכך (מאז גם פורסם ש"אימהות מקבילות" עומד להגיע להקרנות מסחריות בישראל בתחילת אפריל). כשהתיישבתי לראות את הטקס בשידור חי, חשבתי שאני הולך לראות דו קרב. אלמודובר מול פרננדו לאון דה אראנואה. אבל, מסתבר, האקדמיה הספרדית כמעט התעללה בשני הסרטים האלו.

"אימהות מקבילות" (Madres Paralelas) היה מועמד ל-8 פרסי גויה. הוא זכה באפס. אפילו פנלופה קרוז (המצוינת) יצאה מהטקס בידיים ריקות.

ו"הבוס הטוב" (El Buen Patrón).

מדובר בסרט מאוד מהנה, גם אם כזה שלא באמת משאיר משקל ביציאה מהאולם. הוא היה מועמד למספר כמעט דמיוני של מועמדויות – לעשרים. במהלך הצפייה בטקס היתה לי הרגשה לא נעימה. לא יכול להיות שסרט יקבל כל כך הרבה מועמדויות ולא יזכה בכלום. קטגוריית שחקן המשנה הייתה מביכה במיוחד. בקטגוריה הזאת היו מועמדים 4 שחקנים. שלושה מתוכם היו מתוך "הבוס הטוב". אף אחד מהם לא זכה.

אבל, בסופו של דבר "הבוס הטוב" ליקק את הפצעים ובכל זאת יצא מהטקס עם קצת כבוד.

לקרוא ל"בוס הטוב"  – "הזוכה הגדול של הערב" יהיה בדיחה עצובה, אבל הוא אכן זכה ב

פרסי רוברט 2022: הזוכים

הערב התקיים בדנמרק טקס חלוקת פרסי הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע. והיה טקס לכל דבר. באולם גדול נפרסו שולחנות ארוכים, וכל המועמדים ישבו אל השולחנות. על במה עמדה מנחה, שעד כמה שאני מבין (ואני לא מבין דנית, ובכל זאת) ויתרה על כל ניסיון להצחיק או לספר בדיחות. גם לא היו שירים או ריקודים בטקס. כל מה שהיה בטקס זה מנחה שחילקה פרסים, ומדי פעם היא הזמינה אנשים אחרים. לחלק פרסים. והיו נאומי הזוכים. זהו. טקס רזה למדי, ועם זאת, אולי בגלל האוכל שעל השולחנות, הייתה בו אווירה נעימה.

על המועמדים העיקריים כתבתי כאן לפני כחודש עם פרסום המועמדויות. אז קודם כל, לעניין "לברוח" (Flugt): הסרט הדוקומנטרי באנימציה, שכנראה יקבל השבוע מועמדות לאוסקר (וסביר להניח שיותר מאחת), הסרט הזה לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוא כן היה מועמד ל-4 פרסים אחרים. הוא זכה בכל הארבעה: פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, עריכה, מוסיקה, וסאונד.

לגבי שאר הזוכים: האקדמיה הדנית פיזרה את פרסיה פחות או יותר באופן שווה בין כל הסרטים שסקרתי בפוסט המועמדויות:

"אפקט ונוס" (Venuseffekten), סרט שנדמה כרומן רומנטי יפהפה של נשים צעירות, הסרט הזה היה מועמד ל-12 פרסי רוברט. הוא זכה ב-2: פרס לשיר המקורי, ולשחקנית המשנה.

מרגרט ה-1 (Margrete den Første), אפוס היסטורי שמחזיר את הבן האובד של מלכת סקנדינביה רק כדי לתהות האם הוא באמת הבן האובד או שמא מתחזה הוא, הסרט הזה היה המוביל במספר המועמדויות, עם 13. הוא זכה בשלושה פרסים: פרס לשחקן המשנה, עיצוב אמנותי, ותלבושות

טרינה דירהולם, השחקנית הראשית המצוינת של "מרגרט ה-1", הייתה מועמדת במהלך הערב לשני פרסים: על תפקידה ב"מרגרט ה-1", ועל תפקידה בסדרת טלוויזיה על חקירה של מוות / התאבדות. היא הפסידה בשתי הקטגוריות.

"הצל שבעיניי" (Skyggen i mit Øje), סרט מלחמה המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, הסרט הזה היה מועמד ל-11 פרסי רוברט. הוא זכה בשניים: לאיפור, ולאפקטים.

"ההסכם" (Pagten), סרטו האחרון של בילה אוגוסט הוותיק, סרט שמתאר את ימי זקנתה של קארן בליקסן, הסופרת שכתבה את "זיכרונות מאפריקה", ואת ההסכם שעשתה עם סופר צעיר יותר, לו הבטיחה לעזור לכתוב בתמורה לעזרתו האישית בכל דבר אחר (וכמובן בתמורה לדיסקרטיות שלו) – הסרט הזה היה מועמד ל-10 פרסי רוברט. הוא זכה בשניים: לשחקן הראשי, ולשחקנית הראשית (בירטה נוימן בת ה-74 המגלמת את קארן בליקסן קיבלה סטנדינג אוביישן עם עלייתה לקבל את הפרס. גם מבלי להבין דנית זה היה רגע יפה).

"נינג'ה משובץ 2" (Ternet Ninja 2), סרט הרפתקאות מצויר לילדים, היה מועמד ל-7 פרסי רוברט. הוא זכה בשניים: פרס סרט הילדים הטוב ביותר (צפוי), ופרס התסריט המעובד (פחות צפוי ודי מפתיע).

אבל מי שיצא מהטקס כזוכה המרכזי, למרות שגם הוא לא זכה בהרבה פרסים הוא

בלפסט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Belfast)

מאז שהסרט הזה עשה את בכורתו העולמית לפני כמה חודשים הוא הפך להיות מדובר מאוד בסצנת הקולנוע העולמית, אחד המובילים ברשימת הסרטים שאמורים להגיע עד לאוסקר. במאי ותיק ומוערך עושה כאן את סרטו האישי ביותר, סיפור ילדותו בצל מתחים דתיים ומהומות פוליטיות. סרט בשחור לבן מסוגנן ובתמיכת שחקנים נהדרים (ג'ודי דנץ', למשל), ועם "תגלית" (עם או בלי מרכאות) בדמות הילד שמשחק בתפקיד הראשי – כל המרכיבים שמחבבים סרט על אנשים עוד לפני שהם ראו אותו.

אחרי שראיתי את הסרט אני לא מתלהב. אני חושב שקנת' בראנה, שהתחיל את הקריירה שלו לפני יותר מ-30 שנה בתרועה גדולה, עם עיבודים לשייקספיר שסחפו מבקרים וקהל, הלך יותר יותר לכיוון המסחרי. הוליווד שכרה את שירותיו כדי לביים סרטי אקשן מתכלים כמו "ת'ור" (אחד מהם. אני לא מבדיל בין גיבורי העל האלו) ו"ג'ק ראיין", ואני מרגיש שההשפעה של הוליווד ניכרת גם במה שאמור להיות חזרתו של בראנה לצד ה"איכותי" יותר של הקולנוע – ואני מתכוון לכך שהוליווד שאבה את כל הנשמה מכל תהליך היצירה של בראנה, כך ש"בלפסט" אכן נראה יפה לעין, אבל ריק מנשמה.

הבעיות מתחילות כבר בהתחלה: צילום של בלפסט כפי שהיא היום, בצבע, ואז המצלמה עולה מעל גדר כדי לגלות את בלפסט של פעם, בשחור לבן. הבחירה לצלם בשחור לבן הייתה צריכה, לטעמי, סיבה יותר טובה מ"כי זה היה פעם". אבל זו הצרה הקטנה של הסרט.

כבר הסצנה הראשונה בעייתית מאוד בעיניי. היא גרנדיוזית מאוד, מסובבת את המצלמה בפראות מסביב לילד כשכל הרחוב בכאוס – ואני בכלל לא מכיר את הילד הזה עדיין. כמה שניות של "באדי, בוא הביתה" לא מספיקות כדי שאני ארגיש חרדה לגורלו מול הבלגן המתרחש מול עינינו.

ובכלל, על מה הסרט הזה?אני מרגיש ש"בלפסט" הוא עירוב של כמה נושאים שאף אחד מהם לא מקבל מספיק זמן מסך כדי באמת להתיישב אצלי בלב:

יש את עניין ה