פסטיבל ניו זילנד 2023: ימים מושלמים

(שם הסרט במקור: Perfect Days)

לפני הכול, כיוון ציפיות: לבמאי של הסרט קוראים וים ונדרס. הוא גרמני, אבל הסרט מתרחש כולו ביפן ודובר יפנית (כשהוא מדבר. יש גם הרבה רגעים ללא דיאלוג בסרט הזה).

לכול מי שהולך לראות את "ימים מושלמים" (אני מניח שהוא יגיע לישראל מתישהו. בכל זאת, זה סרט של וים ונדרס): חשוב לדעת שזה מסוג הסרטים ש"שום דבר לא קורה בהם".

השחקן הראשי כאן לקח את פרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון. אני חושב שזה בעיקר בגלל הסצנה האחרונה שבסרט. בשאר הסרט הוא אכן בונה דמות מאוד סימפטית שכיף ללכת איתה סרט שלם, אבל מכיוון שמדובר בסרט שבו "לא קורה כלום", אין לשחקן גם שום אתגר דרמטי משמעותי. חוץ מהרגע האחרון בסרט, כאמור.ולחדשות בהרחבה:

במהלך הצפייה ב"ימים מושלמים" חשבתי על סרט של ג'ים ג'רמוש שראיתי לפני כמה שנים שנקרא "פטרסון". גם הוא היה סרט על שגרה, גם הוא עקב אחרי כמה ימים בשגרת חייה של דמות אחת מרכזית, וגם הוא ניסה למצוא את הגאולה באמנות. מאוד אהבתי בזמנו את "פטרסון", ואני גם בעד הסרט הזה, אם כי בחלק השני של "ימים מושלמים" יש התפתחות. בכל זאת.

ב"ימים מושלמים" יש לנו מעקב אחרי חייו של עובד ניקיון בשירות עיריית טוקיו. מעקב מאוד פרטני וסבלני. הוא קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש, יורד למטה, לוקח פחית קפה קר ממכונת הפחיות שליד הבית, נכנס לרכב, ונוסע. הוא מגיע לשירותים הציבוריים בפארקים השונים ברחבי טוקיו ומנקה אותם ביסודיות. הסרט מתאר את העבודה שלו בפרוטרוט. אח"כ יש הפסקת סנדוויץ'. יש מישהו תימהוני שמחבק עצים. יש אישה קבועה שאוכלת גם היא סנדוויץ'. בסוף היום הוא הולך למרחצאות ומתנקה. שותה משהו. מגיע הביתה. קורא ספר. הולך לישון. חולם קצת. מגיע הבוקר. קם והולך לעבודה.

וחוזר חלילה. זה, פחות או יותר, כל הסרט.

אבל, כמו ב"פטרסון", יש גיוון בתוך כל השגרה הזאת. יש כל מיני אנשים שונים ומשונים שגיבור הסרט פוגש במהלך העבודה. למשל, אפיזודה קצרה ויפהפייה על ילד קטן שהלך לאיבוד. יש לו גם שוליה צעיר ופוחז. ויש עוד כמה וכמה כאלו. החצי הראשון של הסרט הוא קישוט השגרה היומיומית של גיבור הסרט באפיזודות שכאלו. אבל, כמו ב"פטרסון", יש כאן גם התרכזות בדבר הזה ששולף אותנו מתוך אפרוריות היום, שנותן בכל זאת טעם לחיים האלו: האמנות. אם זה תחביב הצילום של הגיבור, או המוסיקה שהוא מקפיד להקשיב לה במהלך הנסיעות שלו בעיר, או הספרים שהוא קורא לפני השינה (והחלומות שהוא חולם, גם הם סוג של אמנות. יצירה של הדמיון מתוך חומרים של המציאות).

אחרי כחצי סרט יש תזוזה בנראטיב. יש ביקור של האחיינית. האפיזודה הזאת בסרט כבר רחבה הרבה יותר, והיא זאת שלוקחת את הסרט קדימה בכל זאת, מוסיפה לכול היצירה הזאת עוד קומה. כי מכאן יש תוספת למה שהיה ב"פטרסון" – גיבור הסרט הוא גבר כבר לא צעיר. והוא מתעקש על שימוש באמצעים אנלוגיים. המוסיקה שהוא מקשיב לה נשמעת מתוך טייפ קסטות. עושים מזה עניין שלם בסרט. הוא קורא ספר מתוך…ספר. לא מתוך קינדל. הוא איש אולד-פאשן. מסור לעבודתו, גם אם מדובר בניקוי שירותים. איש מוסרי.אני חושב שמעבר לקישוט החיים ביצירות אמנות, הסרט הזה גם מדבר על השפעת הטכנולוגיה על עולמנו, על התנהגותנו האנושית. יש משהו חם ומבין בטייפ קסטות של פעם, לעומת הספוטיפיי והיו-טיוב של היום. זה נשמע אחרת. זה מרגיש אחרת. והנפש האנושית מגיבה אחרת לסביבה. שימו לב, למשל, לחיבוק של גיבור הסרט עם אחותו (האימא של האחיינית). היא אחותו, כלומר, פחות או יותר מהדור שלו, אבל היא קרה הרבה יותר. הוא מחבק אותה ביוזמתו. היא בכלל לא הייתה מוכנה לזה. וזה בגלל שהוא איש כזה. בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי.

ואז מגיעה הסצנה האחרונה, שבה הוא מקבל עצמו את התפקיד הזה – הוא בודד, הוא חי לבד (כנראה אלמן. יש רגע בסרט שבו הוא מבקר בקבר. לא ברור של מי), הוא עובד בעבודה לא זוהרת, אבל הוא עוזר לאנשים, הוא מביא חום והבנה למי שצריך, לרגע קצר (כל מיני אנשים שעוברים בדרכו, כולל חולה סרטן אחד לקראת הסוף), או לרגע קצת יותר ארוך (האחיינית שלו). הוא איש טוב, שניזון מחום אנלוגי, ויש לזה מחיר – הוא בודד. אבל ברגע האחרון של הסרט הוא מקבל את זה לתוכו.

וזה "ימים מושלמים". הרבה שגרה, עם שיבוץ אותם רגעי שגרה ברגעי פיוט של אמנות, ומתוכם לדעת לשאוב כוח להעניק עזרה למי שזקוק לה. סרט יפהפה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il