פסטיבל ירושלים 2022: יוני אפס

כשיצאתי מההקרנה של "יוני אפס" הרגשתי בעיקר מבולבל. זה סרט מרשים מאוד, אבל בחיי שאני לא יודע מה הסרט הזה רוצה ממני.

כי יש כאן סיפור המשיק למשפט אייכמן. כסרט תקופתי המחייב שחזור של סביבה ומקומות, יש כאן עיצוב אמנותי יפהפה ועבודה נהדרת של תלבושות ואפילו קצב סיפור איטי המתאים את עצמו לתקופה. אבל מדובר בכמה סיפורים שהופכים את הסרט הזה ליצירה לא מאוד הומוגנית, ויותר מכך, בכמה נושאים שונים שלא ממש מתחברים לתמונה אחת שלמה. וגם בסיפורים עצמם אין ממש התרחשות מספקת כדי להזיז את הקונפליקטים קדימה.

אז יש כאן סיפור התבגרות של נער צעיר ממוצא מזרחי בישראל הצעירה הנשלטת על ידי האשכנזים.

ואח"כ ההווי של בית הספר ננטש לטובת מעברו של הנער לעבודה בבית חרושת שמקבל משימה סודית – לבנות את התנור שישרוף את גופתו של אייכמן.

משם הסרט עובר לספר על השומר המזרחי על אייכמן. הנער ננטש ודי נעלם מהסרט.

צילום: ירון שרף

כל אלו באים לספר על המקום של מזרחים ואשכנזים במדינה שחיה, בעצם, את האתוס האשכנזי. הרי מדינת ישראל קמה כתגובה לשואה שהתרחשה באירופה ופגעה בעיקר ביהודי אירופה. איפה המקום של יהודי עדות המזרח בתוך הסיפור של הנאצים? בתוך הסיפור הישראלי?המורה דורש מהילד במפגיע ללמוד על הצורר הנאצי, אבל הוא נער. פוחז. כדרכם של נערים. אבל הוא גם מזרחי. והוא גם ממש אומר – לא נכון. הסיפור הנאצי הוא גם הסיפור שלי. וגם של אבא שלי.

השומר של אייכמן אומר בפירוש – אסור לאף אשכנזי להתקרב לאייכמן מחשש שיבצע פעולת נקם אישית. המזרחים הם היחידים שמורשים להזיז קדימה את הסיפור הנאצי הזה של מדינת ישראל.

ואז מגיע סיפור נוסף שבכלל נדמה לי כנטע זר בסרט הזה. פתאום הסרט עובר לפולין, ומספר סיפור קצר שלא באמת מגיע למימוש דרמטי. הסיפור הזה נוגע לדרך שבה העם הזה, הישראלי (ובעיקר האשכנזים שבינינו) בכלל צריכים לעבד את הסיפור הנאצי. האם לקדש את החוויה האישית, או להפוך אותה לנחלת הכלל, לאתוס כללי. האם הפיכת החוויה האישית של כל ניצולי השואה לחוויה עממית כללית אינה פוגעת באמת, יוצרת זילות השואה?

יש כאן כמה סיפורים קצרים, כמה חוטי נראטיב, אף אחד מהם לא מגיע למיצוי דרמטי (יש, למשל, רגע קולנועי ארוך שהוא הלילה האחרון של אייכמן לפני הערעור שלו. לא קורה כלום בלילה הזה. מדובר ברגע ארוך מדי שנמתח מדי), ויותר מכך, הסאבטקסט משתנה – לרגע מדברים כאן על היחס של חלקים שונים בחברה הישראלית לאותו סיפור נאצי כל כך בסיסי שהוא הסיבה לקיומנו כמדינה, ולרגע אחר מדברים על הדרך שאותו סיפור בכלל מתקיים – אישי או לאומי. לא מספיק דברים קורים בכל סיפור כדי לקדם את המבט שלנו על הסיפור הנאצי לכדי איזושהי מסקנה, ומכיוון שלכל סיפור אין מספיק זמן מסך, האחיזה שלי בחוט הדרמטי, כמו גם במה שהסרט הזה רוצה ממני, מתמסמסת ככל שהצפייה בסרט מתקדמת.

ובסוף הסרט יש אפילוג הנוגע לסיפור ההיסטוריה – מי מספר את ההיסטוריה של המדינה הזאת – אשכנזים או מזרחים? אבל מכיוון שגם כאן, הדמות הזאת נעלמה לזמן גדול מדי מהמסך, אין לה מספיק משקל דרמטי, ואין לסרט הזה מספיק אחיזה באמירה כלשהי על הנושאים שהוא מעלה (למשל, יעקב זאדה דניאל, שחקן נהדר, מגלם דמות שמגמגמת למדי בעברית, אבל מדברת שוטף ערבית. יש כאן עניין של זהות ישראלית מורכבת. הדמות הזאת של זאדה דניאל נעלמת מהר מאוד מהמסך).

סרט מרשים מאוד, שלא באמת סגור על עצמו מה הוא רוצה להגיד, ולא באמת יודע לאן הוא רוצה לקחת את הסיפור שלו, את הדמויות שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il