רק ג'יגולו: במקום שבו יש אהבה יש גם כאב

הפתעה נעימה מאוד ולא צפויה, הסרט הזה.

באתי לסרט הזה כי, בכל זאת, וודי אלן.

לא ציפיתי מהסרט הזה להרבה כי, בכל זאת, לא וודי אלן ביים אותו.

אבל 1: מסתבר שזה הסרט הכי וודי אלני מזה יותר מעשור. והיה צריך מישהו שהוא לא וודי אלן בשביל לעשות סרט וודי אלני.

אבל 2: מעלילה שעל פניה נשמעת סליזית ואפילו קצת מביכה ג'ון טורטורו יוצר סרט אינטלגנטי, רגיש, ויפהפה.

הסרט הכי וודי אלני זה שנים. "רק ג'יגולו"

הסרט הכי וודי אלני זה שנים. "רק ג'יגולו"

רק סרט אחד של ג'ון טורטורו כבמאי ראיתי בעבר. זה היה המחזמר הביזארי "רומנטיקה וסיגריות". לא סרט שהשאיר הרבה רושם (או יותר נכון לומר: השאיר רושם של במאי מפוזר שלא ממש יודע מה הוא רוצה). ולכן יש כאן עוד הפתעה: ב"רק ג'יגולו" מתגלה טורטורו כבמאי מגובש מאוד, עם תפיסת עולם מוגדרת, עם גישה רגישה ומדויקת מאוד ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

התעלות: ההיבריס

כן, גם אני ראיתי את "התחלה" (Inception). נכון, זה לא החומר שאני אמון עליו בד"כ. אבל זה עניין אותי. כריסטופר נולאן, הבמאי של Inception, כשהוא לא עושה סרטי גיבורי על, הוא מתעניין בסרטים החוקרים את התודעה האנושית. "ממנטו" היה סרט על אדם שהזכרון שלו נמחק כל 15 דקות. "יוקרה" היה סרט על קוסמים, על אחיזת עיניים, על יצירת התעלול המושלם, על משחק בתודעה, ועל הקנאה הנובעת מכך. אפילו הסרט הכי פחות טוב שלו, "אינסומניה", היה סרט על אדם שלא יכול לישון, שהתודעה שלו מושפעת בגלל עייפות. ו- Inception היה כולו סרט שהתרחש בזמן שינה. אז כן, עניין אותי מה כריסטופר נולאן עושה. וכן, היו רגעים ש Inception היה יותר מדי בשבילי. לא ברגעי פיתול התודעה, אלא דווקא בקטעי האקשן. לא הבנתי את הקטע במעלית. ובחלק השני של הסרט, קטעי האקשן בשלג קצת גדשו את הסאה בשבילי. זה היה רועש מדי. ועדיין, כן, זה היה סרט מעניין. ואפילו ראיתי את אחד מסרטי "באטמן" שלו. "האביר האפל". השני בסדרה. זה שהית' לדג'ר קיבל עליו אוסקר. זה תודות לאורון שמיר, ההוא מ"סריטה", שממש לחץ עלי. "אני יודע שזה לא כוס התה שלך, אבל את זה אתה חייב לראות", הוא אמר לי. אז כן, לטעמי "האביר האפל" היה סרט טוב. ולדג'ר קיבל אוסקר מוצדק מאין כמותו. אבל זה לא היה סרט בשבילי. לא הבנתי שם הרבה דברים. ועדיין, כריסטופר נולאן הוא במאי שמעניין אותי (בסוף השנה יש לו סרט חדש ומעניין. נראה מה יקרה עם זה).

אז הנה מגיע סרט של הצלם שצילם את כל הסרטים האלו. הפעם הראשונה שוואלי פפיסטר קופץ אל מאחורי המצלמה, ומנסה את כוחו בבימוי. וגם הוא עושה סרט המתעניין בתודעה. אבל כמו הגיבור שלו בסרט, כך גם פפיסטר עצמו כנראה חטא בחטא ההיבריס. אחרי צפייה ב"התעלות" אני צריך להודות בעצב: את מה שכריסטופר נולאן כבר שכח, פפיסטר עדיין לא למד.

אז כן, כצפוי מסרט שמבוים על ידי צלם, הויזואליה מקבלת טיפול מוקפד ומרשים. ואפילו התסריט מעניין למדי. יש בו שאלות מעניינות על הטבע האנושי, על הצורך שלנו בשליטה, על ההיבריס הכמעט בלתי נמנע שלנו כשאנחנו משיגים מה שאנחנו רוצים, אבל תמיד רוצים עוד, לא מסתפקים במה שיש. ומבחינה דרמטית, לתסריט הזה יש מנגנון לא שגרתי המלהטט בצורה מרתקת בין הגיבורים (במשך רוב הסרט לא ממש ברור מי הטוב ומי הרע).

אבל זה לא מחזיק. וזה קורה בגלל מכניקת הבימוי הרופסת של פפיסטר.

יפה לעין, אנמי, ואפילו משעמם. "התעלות"

יפה לעין, אנמי, ואפילו משעמם. "התעלות"

נתחיל מקטנות: בהתחלת הסרט מ להמשיך לקרוא

זגורי אימפריה: המזרחי, דפוק או שולט?

אז נגמר הפסטיבל הצרפתי. וגם הרומני. ועכשיו יש בסינמטקים פסטיבל איטלקי, שבו, למרבה הצער, אין שום דבר שמעניין אותי (ואת האחד שכן ראיתי – לא אהבתי. יכול להיות שאני מפסיד כמה סרטים שעוד יהיו מתמודדים מרכזיים על פרס האקדמיה האיטלקית בעוד חודשיים, אבל בינתיים זה לא נראה מעורר תיאבון כל כך), ועוד מעט מתחיל פסטיבל בריטי-יהודי (מעין יצור כלאיים בלתי מובן, שגם בו ההיצע לא מעורר תיאבון. חוץ מסרט אחד, שעליו עוד אולי אכתוב בשבוע הבא). אה, ויש גם זה, נו, חג. פסח. וזה אומר הרבה סרטים לילדים בקולנוע המסחרי. הרגע שבו הקולנוע האיכותי לוקח הפסקה (אבל כבר בסופ"ש הקרוב מגיע הסרט של הצלם שצילם את "התחלה" ואת הבאטמנים האחרונים. הטריילר נראה מעניין).

אז בינתיים לקחתי לי קצת זמן לצפות בסדרה הישראלית החדשה של "הוט" שעלתה בשבוע שעבר. אז קודם כל – ברוך הבא. אחרי שכבר התחלתי לחשוש שיבש המעיין, ואין שום סדרה ישראלית בטלויזיה, הנה חוזרת היצירה הישראלית. או שעולות כמה סדרות ישראליות ביחד (העונה האחרונה של "הבורר", השניה של "חסמבה דור 3", ו"בני ערובה" עלו ביחד. קצת לפני זה היה את "פצועים בראש". קצת אחרי זה היה את "מקימי"), או שהמדבר יבש כמה חודשים. אז הנה, בינתיים, מגיע "זגורי". ואחרי צפייה ב-3  פרקים, אני לא ממש יודע מה לחשוב על הסדרה.

—————————————————————————————-

"מוכת ירח". סרט קולנוע. אמריקאים ממוצע איטלקי. כישופים ולחישות. קומדיה רומנטית. שר לקחה אוסקר על הסרט הזה. אחלה סרט.

"זגורי". סדרת טלויזיה. ישראלים ממוצא מזרחי. כישופים ולחישות. לא ברור הז'אנר. לא יהיה אוסקר. לא ברור מה קורה עם הסדרה הזו.

אני חושב שהבעיה המרכזית שלי עם הסדרה הזו היא הטון. נדמה לי שהכתיבה של הסדרה דווקא לא רעה בכלל. מעין נסיון לראות את המשפחה הישראלית המזרחית המודרנית, עדיין בתוך מסורת של 'שחור', ועם זאת מנסה להתמודד עם המודרניות, עם העולם מסביב, עם אחרים, עם עדות אחרות, עם עצמה. אבל איכשהו נדמה לי שבמעבר של הסדרה הזו מהכתוב למצולם משהו לא ברור קורה.

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

נראה לי ש להמשיך לקרוא

לאנצ'בוקס: לפעמים הרכבת הלא נכונה מובילה ליעד הנכון

…וסופו של הסרט פתוח. אין באמת סיום שסוגר את הסיפור הזה. כי החיים הם כאלו. יש בהם תכנון, אבל יש בהם פתח להפתעות. והתמסרות להפתעות האלו יכולה לפעמים להיות…הפתעה.

אני רואה סרטים מכל העולם. מעניינות אותי תרבויות זרות. סרטים מיפן, ומצרפת, ומברזיל, ומסין, ומישראל, ומארגנטינה, ומאיטליה, ומכאן ומשם. לא רק סרטים אמריקאים דוברי אנגלית. אבל יש שני סוגים של סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. סרטים מהודו וסרטים מצרים. הסיבה דומה בשני המקרים: אלו סרטים שמגיעים ממדינות בהן הצנזורה מחמירה במיוחד, וכך גם יוצרי הסרטים עושים את עבודתם תוך צנזורה עצמית. והתוצאה היא בד"כ הרבה מאותו הדבר. ולסרטים ההודים יש בד"כ תוספת צבעונית מאוד של ריקודים ושירים. ואני הרי שונא מיוזיקלס.

אבל "לאנצ'בוקס" הוא שונה. הוא לא סרט הודי סטנדרטי. למעשה הוא סרט להמשיך לקרוא

אריאל 2014: המועמדויות

ואני ממשיך במסע הארוך שלי שבסופו כיבוש העולם. הא!הא!הא!הא!!!!1111

בבלוג הזה שלי אני מנסה לעקוב אחרי מה שקורה בעולם הקולנוע, ובעיקר אחרי מה שקורה בקולנוע שהוא לא אמריקאי. אני עוקב אחרי טקסי אקדמיות שונים ברחבי העולם בחיפוש אחרי חומר מעניין. חלק ממנו מגיע להקרנות גם בישראל (בעיקר להקרנות בפסטיבלים או בסינמטקים, ולפעמים גם להקרנות מסחריות רגילות). לפעמים מדובר באוצרות של ממש. בחודש שעבר התקיים בסינמטקים שבוע קולנוע ממקסיקו. היו שם כמה סרטים מעניינים. ראיתי שלושה (וכתבתי עליהם כאן בבלוג. דפדפו אחורה. "מיס באלה" היה אחד משיאי השנה הקולנועים שלי עד עכשיו), וחשבתי לבדוק מה קורה הלאה במקסיקו. הרי במאי מקסיקני (אלפונסו קוארון) זכה השנה באוסקר. אם אני עוקב כאן בבלוג אחרי טקסי האקדמיות של צרפת, ושל איטליה, ושל גרמניה, ושל דנמרק, ושל שבדיה, ושל דרום קוריאה, ושל רומניה, ושל ספרד, ושל קנדה, אולי אני ארחיב עוד קצת את היריעה. והנה אתמול התפרסמה במקסיקו רשימת המועמדים לפרס אריאל, פרס האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. מבט על הרשימה מגלה כמה סרטים מעניינים שאני מאוד מקווה שיגיעו לשבוע הקולנוע המקסיקני בשנה הבאה (בתקווה שהוא אכן יתקיים). אז הנה סקירה קצרה של הסרטים המקסיקנים הבולטים של השנה האחרונה, כפי שהם משתקפים בחלון הראווה של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע:

הלי – אמאט אסקלנטה

heli

להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע רומני: אני מכשפה קומוניסטית זקנה

והפסטיבל הרומני עדיין ממשיך. היה גם סרט אחד אתמול שרציתי לראות, אבל הייתי מאוד עייף, אז דילגתי עליו. והיום הגעתי כבר יותר רענן ל"אני מכשפה קומוניסטית זקנה". סרט קטן וזניח, אבל גם חביב ונעים ברובו.

הרומנים ממשיכים להתחשבן, בדרכם, עם העבר הקומוניסטי. בסרט הזה יש סוג של נוסטלגיה לימים ההם, אבל גם ראיה מפוכחת. כן, כולם יודעים שניקולאי צ'אושסקו היה רודן חסר רחמים, אבל, כמו שאומרת גיבורת הסרט באחת הסצינות, לחיים הרגילים של האנשים הפשוטים זה לא ממש חלחל. היו חיים עניים, לא קלים, ועם זאת, היתה אחווה. אנשים התרועעו אחד עם השני, חלקו צרותיהם עם אחרים, התנחמו אחד עם השני. והקפיטליזם? לא יותר טוב. גם כאן וגם שם המצב הכלכלי לא מזהיר. בהבדל אחד: האנשים הקפיטליסטים הם אדם לאדם זאב. אין אחווה. אז מה יותר טוב?

המסקנה העצובה הזו מתווכת לקהל בסרט מינורי למדי. בבחירה חכמה לטעמי של הבמאי הוא נמנע מדרמות גדולות. מסצינות קורעות לב. מהיסטריה. הכל כאן על מי מנוחות. לעיתים אפילו משעשע למדי. "אני מכשפה קומוניסטית זקנה" הוא סרט מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע רומני: כוונות טובות

הקולנוע הרומני נחשב כבר כמעט עשור כאחד המובילים בעולם. ו"כוונות טובות" הוא דוגמא מייצגת לקולנוע המעולה שמגיע משם. סרט מצוין, הסרט הזה, עם חשיבה קולנועית חכמה ומקורית, ועם כתיבה משובחת.

אמא קיבלה שבץ במוח. היא שוכבת בבית חולים. איזה קטעים.

אמא בבית חולים. איזה קטעים (שימו לב לזאת שקוראת עיתון ברקע).

אמא בבית חולים. איזה קטעים (שימו לב לזאת שקוראת עיתון ברקע).

באמת. זה כל הסרט. אמא חולה, ושוכבת בבית חולים. הבן מבקר אותה. בדרך יש כל מיני דיונים עם רופאים, ועם חברים, ועם מכרים מבתי חולים אחרים. וזה סרט מצחיק. מאוד.

"כוונות טובות" דומה, יותר מכל, למערכון של "הגשש החיוור". הדיאלוגים שבסרט הזה הם גם אמינים לחלוטין, אבל גם מצחיקים מאוד. הדבר הזה מושג הודות לכמה החלטות בימויות לא שגרתיות להמשיך לקרוא