פסטיבל ירושלים 2019: דפנה

(שם הסרט במקור: Dafne)

הסרט הזה נחמד בהתחלה, יפה בסופו, ובאמצע יש לו בטן לא קטנה, שהופכת אותו לקצת משעמם. ולא מדובר בסרט ארוך – סך הכל שעה וחצי.

כי הנה סרט מאיטליה על אשה צעירה ואבא שלה. לאשה יש תסמונת דאון. והאמא עוברת מן העולם בהתחלת הסרט. הסרט הוא על ההתמודדות עם השכול. ומכיוון שלאשה יש תסמונת דאון – המצב שלה מורכב יותר.או שלא. ההתחלה באמת יפה ומרגשת – קצת מהחיים של המשפחה הזאת, ואז האמא מתה בפתאומיות, וההלויה והתגובות הראשוניות. אבל, מסתבר, האשה הצעירה שלנו מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: יונק הדבש

(שם הסרט במקור: Beol Sae)

הסרט הזה נמשך שעתיים ורבע, ולוקח לו בערך שעתיים עד שהוא מראה סימנים שיש לו דופק בכלל. עד אז הוא משעמם למדי.כי אני לא ממש מבין למה מספרים לי דווקא על הנערה הזאת. היא קצת להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אל מטונף

(שם הסרט במקור: Dirty God)

קשה לכעוס על הסרט הזה. סרט על אשה צעירה שפניה הושחתו, והיא צריכה לשקם את חייה. השחקנית הראשית גם היא בעלת עיוותים בפנים, וזה לא איפור. ובסך הכל יש כאן כוונה כנה לבדוק את מקומה של החריגה בחברה.

אז מצד אחד, יש כאן באמת גישה אוהבת ומחבקת לגיבורה. יש לה חברים תומכים, ילדה קטנה וחמודה, ואמא שקצת קשה איתה (בעיקר על רקע גידול הילדה), אבל איזו אמא לא קשה. ויש אפילו בחור צעיר שמחזר אחריה, שהוא גם החבר של החברה הכי טובה שלה, ונוצר כאן משולש רומנטי עם רגשות סותרים.מצד שני, במאית הסרט, סשה פולק, משקיעה המון בעיצוב האמנותי ובצד הויזואלי של הסרט. הרבה יותר מדי. הסרט צבעוני מאוד, עם אורות דיסקוטק מהבהבים, ותמונה מסוגננת בעזרת תאורה מיוחדת, ועם עריכה מוסיקלית שמחברת שוטים לסיקוונסים שהם כמו וידאו-קליפים של MTV, עם מוסיקה תואמת. במקום ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אניארה

(שם הסרט במקור: Aniara)

סרט מדע בדיוני משבדיה. צריך להיות מעניין. בתיאוריה.כי במציאות מדובר בסרט מבולבל מאוד, מפוזר מאוד, וגם לא יפה במיוחד.

נתחיל מזה שהסרט לא נראה כל כך טוב. בניגוד למצופה, האספקט הויזואלי של הסרט מאוד לוקה בחסר. נדמה שאין הרבה דמיון חזותי ליוצרי הסרט. יש הרבה לבן, כזה שמסנוור, ויש הרבה תצלומי תקריבים, גם, ובעיקר, כשלא צריך. החללית עצמה ומסעה בחלל נדמים סטנדרטים למדי, וכל מי שראה שניים-שלושה סרטי חלל בחייו לא יתרשם במיוחד, או בכלל, ממה שהוא רואה כאן.

שנית, יש כאן כמה התחלות של דברים, אבל הכל מבולגן, ולא ממש ברור מה הסרט הזה רצה להגיד. האלמנט הכי מעניין כאן הוא איזשהו מכשיר שנמצא על החללית שנקרא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: השורקים

(שם הסרט במקור: La Gomera)

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם קורנליו פורומבויו. הוא מספר סיפורים מוכשר, ובאותה נשימה, הוא דואג להכפיף את אותם סיפורים למדיום הקולנועי בצורה שמעדיפה את הצד התיאורטי של הקולנוע, ולא את הסיפור או את הדמויות. כך היה ב"שם תואר משטרה", וכך היה גם ב"12:08 מזרחה לבוקרשט" (שהתרחש בתחנת טלויזיה, והיה סרט שהכניס את הסיפור ההסטורי של רומניה לקונטקסט ויזואלי), וגם "כשערב יורד על בוקרשט או מטובליזם" (כאן הביקורת שלי) עסק בסיפור של במאי קולנוע ושחקנית.

וכך גם סרטו האחרון של פורומבויו, "השורקים".באמצע הסרט, פתאום, דפיקה בדלת. בדלת – גבר לא מוכר, שלא נראה לפני כן בסרט, ולא יראה אחרי. הוא אומר שהוא במאי קולנוע, והוא מתלהב מהלוקיישן שבו הם נמצאים עכשיו, והאם הוא יכול להיכנס פנימה ולהתרשם מהלוקיישן יותר לעומק. והוא, כמובן, מדבר באנגלית, כי הוליווד וזה. זה כבר סרט שני שפורומבויו מנסה לביים בקלילות, לחבר את היצירה שלו לקהל הרחב ולעשות סרטים קומוניקטיבים ומהנים (גם "האוצר", שכמעט והופץ בישראל, אבל לא, היה מעין צ'יזבט חביב, סיפור אגדה שכזה). והנה הפעם מדובר בסרט פשע רומני, כזה שכולם בו עובדים על כולם, מרמים את כולם, בשביל כסף, בשביל אהבה, בשביל לחיות.

אבל פורומבויו לא באמת מתעניין בסיפור שהוא עצמו מספר. יותר מעניין אותו ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: בחסדי האל

(שם הסרט במקור: Grâce à Dieu)

אני מאוד אוהב את הבמאי הזה, פראנסואה אוזון. הוא חלקלק, מקצוען, מזיז את הסיפור קדימה במהירות, מבלי לוותר על הקשר הרגשי שלי עם הדמויות. הוא מגוון בנושאיו (אם כי דן לא מעט במיניות האדם), והוא עובד הרבה. עושה הרבה סרטים. ראיתי את רוב יצירותיו, ואהבתי את רובן. כששמעתי שסרטו החדש יוקרן בפסטיבל ירושלים, ויותר מכך, כשהבנתי שהסרט הזה כנראה לא יופץ בישראל (בניגוד לרוב סרטיו שכן הופצו) ידעתי שאני חייב לראות את הסרט.

והוא אכן לא מאכזב. אמנם יש בסרט הזה כמה אלמנטים תמוהים בעיניי, ועדיין, יש כאן סיפור מחריד, שמסופר באינטלגנטיות ובאלגנטיות האופיינית לאוזון, עם שחקנים טובים, ועם כוונה טהורה. הפעם נדרש אוזון לסיפור של התעללות מינית בילדים בכנסיה. הסרט מתחיל עם גבר אחד שמתחיל הליכים כנגד כומר ספיציפי שהתעלל בו כעשרים שנה מוקדם יותר, כשהיה ילד קטן.

זה החלק ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: שיר ללא שם

(שם הסרט במקור: Canción sin Nombre)

יש סרטים שיש להם סיפור בסיסי כל כך חזק, כל כך דרמטי, עד שליוצרים לא נותר הרבה לעשות חוץ מ…פשוט לספר אותו. אבל נדמה לי שמלינה לאון, ש"שיר ללא שם" הוא סרטה הראשון, מנסה בכל כוחה לסגנן את הסרט, לביים אותו, עד שהיא מרסקת את הסיפור המרכזי, מדללת אותו, ובעיקר מבזבזת הזדמנות לעשות סרט שהוא יצירה מטלטלת.

כי נדמה לי שמלינה לאון לא כל כך מתעניינת בסיפור שהיא עצמה מספרת. לאון מתעניינת יותר בבניית אווירה. בתיאור מציאות של טרור, של פחד, של חיים תחת שלטון צבאי, חיים של חוסר ודאות וחוסר יציבות יומיומית. הבמאית מאוד מתאמצת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: היה שלום ילד שלי

(שם הסרט במקור: So Long My Son)

קשה לי לכתוב על הסרט הזה. זה היה אתגר מלכתחילה. סרט ארוך מאוד (שלוש שעות). ובסינית. לפעמים זה כדאי. הפעם לא כל כך. בעיקר כי לא ממש הבנתי.

יש כאן, בעצם, סוג של אופרת סבון מרובת סיפורים, עם בימוי שקט, שקט מדי, ועם משחק מרשים, אבל בגלל שהסרט זז קדימה ואחורה בזמן כל הזמן (באופן אינטואטיבי, לא מסומן – בחירה קולנועית יפה, אבל מבלבלת מאוד), אני גם מאבד את הסיפורים, ובעיקר את החוט הרגשי.אז לא רק שאני לא ממש יודע מה קורה בסרט, גם הבמאי נמנע מלהראות לי הרבה מהדברים. למשל, הסרט מתחיל מאסון. האסון הזה משפיע על חיי הדמויות. מה בדיוק קרה באסון, איך התגלגלו האירועים עד לאסון – תצטרכו לחכות עוד שעתיים וחצי לוידוי של הדמות המעורבת המרכזית באירוע. אז זה יפה שהדמות מספרת על הכל, בפרטי פרטים, מבלי לחזור בפלאשבק ולהראות הכל, ומצד שני, לבנות דרמה ארוכה מאוד על אסון שלא בדיוק הבנתי מה קרה שם – זאת רק צרה אחת של הסרט הזה.

כי יש כאן עוד סיפורים שונים ומשונים. אופרת סבון ארוכה שלמרות האורך המוגזם שלה, אף סיפור לא באמת מגיע למיצוי דרמטי. למשל: המשפחה עוברת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אהבה בלתי אפשרית

(שם הסרט במקור: Un Amour Impossible)

פעם, כשהייתי ילד, הייתי צריך ללכת לבדיקה שגרתית פעם בכמה חודשים. הייתי קטן, ואמא שלי לקחה אותי. זה היה בקופת חולים מכבי ברחוב ביאליק ברמת גן. היינו לוקחים אוטובוס עד רחוב ז'בוטינסקי, ומשם הולכים ברגל. 10-15 דקות הליכה בערך. בדרך היה דוכן של נקניקיות בלחמניה. קראו לו "דליקטיב". הנקניקיות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. כל כמה חודשים, בכל פעם שהלכתי לבדיקה השגרתית – עצרנו לאכול נקניקיה. אני זוכר את הטעם הנפלא שלה. בעיקר אני זוכר שתמיד התעצבתי שהיא נגמרה. כבר מגיל קטן למדתי שדברים טובים, דברים באמת טובים, באים באריזות קטנות, פעם בכמה זמן, ולא נמצאים כל הזמן בהישג יד.

"אהבה בלתי אפשרית" הוא סרט על אמנות החיים. על ההבנה שיש כאן אהבה גדולה, תשוקה נפלאה, אבל אפשר לחיות אותה רק פעם בכמה זמן, במנות קצובות. ובאמצע – הרבה שגרה. ושגרה זה לא דבר רע – הנה אשה שאהבה גבר אהבה גדולה. הגבר לא רוצה, לא מוכן להתחייב לה. לא רוצה להתחתן איתה. אז הוא בא והולך, נכנס ויוצא מחייה, כמעט משחק בלב שלה משחק אכזרי, אבל האשה הזאת – היא לומדת לקחת את מה שהחיים נותנים, גם אם זה מעט, ממש מעט, וגם אם זה בהפרשי זמן גדולים, לפעמים שנים בין ביקור לביקור – ובאמצע – האהבה הזאת הולידה ילדה, והטיפול היומיומי בילדה, השגרה הסיזיפית הזאת של דאגה אינסופית לבת שלך – יש בה סיפוק, ורגעים קטנים של חסד, אבל האושר הגדול – הוא מגיע לעיתים רחוקות, ובמנות קצובות.הסרט הזה הוא עיבוד של ספר, וזה ניכר. הבימוי קלאסי, הולך בכל השבילים המוכרים של האהבה, ועדיין, יש בו משהו מרגש ויפהפה. הגורם העיקרי לכך הוא הופעתה של השחקנית הראשית הנפלאה וירז'יני אפירה. עם כל פעם שאני רואה את אפירה בקולנוע, אני רק מתאהב בה יותר. מקומדיות רומנטיות קלילות ועד לדרמות עמוקות, מדובר בשחקנית עם רגישות עצומה לטקסט, והבנה עמוקה של נפש הדמות. כאן, ב"אהבה בלתי אפשרית", יש להמשיך לקרוא