או שלא. ההתחלה באמת יפה ומרגשת – קצת מהחיים של המשפחה הזאת, ואז האמא מתה בפתאומיות, וההלויה והתגובות הראשוניות. אבל, מסתבר, האשה הצעירה שלנו מ להמשיך לקרוא 
כי אני לא ממש מבין למה מספרים לי דווקא על הנערה הזאת. היא קצת להמשיך לקרוא 
מצד שני, במאית הסרט, סשה פולק, משקיעה המון בעיצוב האמנותי ובצד הויזואלי של הסרט. הרבה יותר מדי. הסרט צבעוני מאוד, עם אורות דיסקוטק מהבהבים, ותמונה מסוגננת בעזרת תאורה מיוחדת, ועם עריכה מוסיקלית שמחברת שוטים לסיקוונסים שהם כמו וידאו-קליפים של MTV, עם מוסיקה תואמת. במקום ל להמשיך לקרוא 
כי במציאות מדובר בסרט מבולבל מאוד, מפוזר מאוד, וגם לא יפה במיוחד.
באמצע הסרט, פתאום, דפיקה בדלת. בדלת – גבר לא מוכר, שלא נראה לפני כן בסרט, ולא יראה אחרי. הוא אומר שהוא במאי קולנוע, והוא מתלהב מהלוקיישן שבו הם נמצאים עכשיו, והאם הוא יכול להיכנס פנימה ולהתרשם מהלוקיישן יותר לעומק. והוא, כמובן, מדבר באנגלית, כי הוליווד וזה. זה כבר סרט שני שפורומבויו מנסה לביים בקלילות, לחבר את היצירה שלו לקהל הרחב ולעשות סרטים קומוניקטיבים ומהנים (גם "האוצר", שכמעט והופץ בישראל, אבל לא, היה מעין צ'יזבט חביב, סיפור אגדה שכזה). והנה הפעם מדובר בסרט פשע רומני, כזה שכולם בו עובדים על כולם, מרמים את כולם, בשביל כסף, בשביל אהבה, בשביל לחיות.
והוא אכן לא מאכזב. אמנם יש בסרט הזה כמה אלמנטים תמוהים בעיניי, ועדיין, יש כאן סיפור מחריד, שמסופר באינטלגנטיות ובאלגנטיות האופיינית לאוזון, עם שחקנים טובים, ועם כוונה טהורה. הפעם נדרש אוזון לסיפור של התעללות מינית בילדים בכנסיה. הסרט מתחיל עם גבר אחד שמתחיל הליכים כנגד כומר ספיציפי שהתעלל בו כעשרים שנה מוקדם יותר, כשהיה ילד קטן.
כי נדמה לי שמלינה לאון לא כל כך מתעניינת בסיפור שהיא עצמה מספרת. לאון מתעניינת יותר בבניית אווירה. בתיאור מציאות של טרור, של פחד, של חיים תחת שלטון צבאי, חיים של חוסר ודאות וחוסר יציבות יומיומית. הבמאית מאוד מתאמצת ל להמשיך לקרוא 
אז לא רק שאני לא ממש יודע מה קורה בסרט, גם הבמאי נמנע מלהראות לי הרבה מהדברים. למשל, הסרט מתחיל מאסון. האסון הזה משפיע על חיי הדמויות. מה בדיוק קרה באסון, איך התגלגלו האירועים עד לאסון – תצטרכו לחכות עוד שעתיים וחצי לוידוי של הדמות המעורבת המרכזית באירוע. אז זה יפה שהדמות מספרת על הכל, בפרטי פרטים, מבלי לחזור בפלאשבק ולהראות הכל, ומצד שני, לבנות דרמה ארוכה מאוד על אסון שלא בדיוק הבנתי מה קרה שם – זאת רק צרה אחת של הסרט הזה.
הסרט הזה הוא עיבוד של ספר, וזה ניכר. הבימוי קלאסי, הולך בכל השבילים המוכרים של האהבה, ועדיין, יש בו משהו מרגש ויפהפה. הגורם העיקרי לכך הוא הופעתה של השחקנית הראשית הנפלאה וירז'יני אפירה. עם כל פעם שאני רואה את אפירה בקולנוע, אני רק מתאהב בה יותר. מקומדיות רומנטיות קלילות ועד לדרמות עמוקות, מדובר בשחקנית עם רגישות עצומה לטקסט, והבנה עמוקה של נפש הדמות. כאן, ב"אהבה בלתי אפשרית", יש להמשיך לקרוא 
איתן 