הפרידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Farewell)

ובסוף הסרט, המשפחה עולה על מונית, בדרכה לשדה התעופה. והמצלמה מתארת את נופי ילדותה של הגיבורה, הנופים שכבר למדנו להכיר במשך סרט שלם. פרידה מהבית. השלמה. סוג של התבגרות.

אני מודה שלא התלהבתי ללכת לסרט הזה מלכתחילה. תקציר העלילה נשמע לי כמו קומדיה מאולצת שמאות נעשו כמוה בעבר: המשפחה המורחבת מתקבצת ביחד לכבוד איזשהו אירוע. ובאמצע – שקר שצריך לספר לסבתא, כי זה מה שנהוג. השקר הזה בטח יעמוד במוקד של לא מעט בדיחות בסרט. לא התלהבתי. אבל, מסתבר, פיד הטוויטר שלי די עף על הסרט הזה, אז הלכתי לראות אותו, די פסימי. והפעם הביקורות צדקו. מדובר בסרט יפהפה, מרגש, וחכם.

כי הסיפור עצמו הוא לא העניין כאן. למעשה, נדמה לי שהסרט מתפתח לרוחב, ולא ממש מתעניין בלהזיז את הסיפור קדימה. יש כאן סיטואציה נתונה, ומה שמעניין כאן הוא איך הדמויות מתנהגות בהתאם לנסיבות. ובעיקר מדובר על הדמות הראשית. בחורה צעירה, אמריקאית ממוצא סיני.אני לא יודע מי זאת אקוואפינה. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה בסרט. והיא כל כך מצוינת כאן. דווקא בגלל ש

סזאר 2020: המועמדויות

היום בבוקר התפרסמו בצרפת המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. השנה האחרונה בקולנוע הצרפתי היתה יוצאת דופן באיכותה, והאמת היא שרשימת המועמדים היתה צפויה למדי. יותר מכך, בדרך כלל, הפוסטים האלו על מועמדים בפרסי האקדמיה השונים מכוונים אותי לחפש סרטים מעניינים בהמשך השנה. הפעם, כמעט את כל המועמדים העיקריים לפרס האקדמיה הצרפתית כבר ראיתי, ואת רובם גם אהבתי. הקולנוע הצרפתי של השנה האחרונה היה מצוין במיוחד, מצליח במיוחד, ורשימת המועמדים משקפת את זה.

אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות של פרסי הסזאר לשנה זו:

קצין ומרגל (J'accuse) – רומן פולנסקי

הסרט המוצלח והמצליח הזה עשה הרבה רעש השנה, ולא תמיד מהסיבות הנכונות. הבמאי שלו הוא, אם לומר בעדינות, אישיות מאוד שנויה במחלוקת, אבל הפעם הסרט שלו לא רק שהוא טוב ואהוב ע"י ביקורות (בדרך כלל) וקהל (ברוב המקרים), אלא שהוא אמנם מספר סיפור שהתרחש בסוף המאה ה-19, אבל הסיפור הזה רק הופך אקטואלי יותר ויותר. הסיפור על הדרך שבה איש אחד נלחם לנקות את שמו של דרייפוס הוא גם הסיפור על המלחמה של איש אחד לצדק מוסרי כנגד כוחות גדולים המוכנים למעשים קשים מאוד רק כדי לשמור על עמדת הכוח שלהם."קצין ומרגל" הוא הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר מבין הסרטים שברשימה, עם 12 אפשרויות לזכות בסזאר: הסרט של פולנסקי מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי (פולנסקי), שחקן (ז'אן דוז'ארדן), 2 שחקני משנה, תסריט מעובד (פולנסקי ורוברט האריס), עיצוב אמנותי, תלבושות, צילום, עריכה, סאונד, ומוסיקה (אלכסנדר דספלה).

עלובי החיים (Les Misérables) – לאדג' לי

הסרט הזה עולה על המסכים בישראל מחר. ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים וחשבתי שהוא

פרסי רוברט 2020: הזוכים

עונת הפרסים לא נחה. אחרי פרסי הגויה בשבת, אתמול התקיים בדנמרק טקס פרסי האקדמיה שלהם. צפיתי בטקס בסטרימינג בעזרת נותנת החסות של הטקס, בלוקבסטר דנמרק (מסתבר שהם עוד קיימים), והיה מעניין לראות שהטקס היה מהיר מאוד. אמנם הוא נמשך קרוב לשלוש שעות וחצי, אבל הייתה הפסקה של 45 דקות באמצע, וחולקו במהלכו 32 פרסים (מתוכם 6 פרסים על הצטיינות בטלוויזיה). לשם השוואה, באוסקר מחולקים 24 פרסים, ויש הרבה הפסקות פרסומות. הקהל בטקס הדני יושב סביב שולחנות (בערך כמו בגלובוס הזהב), התפאורה צבעונית וחמה, והאווירה נעימה. היו אפילו 2 רגעים בטקס שבהם הקהל נעמד על רגליו לתשואות ממושכות (מה שנקרא סטנדינג אוביישן). פעם אחת לזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי, שהיה "המערה" (The Cave), סרט על רופאה בבית חולים מתחת לאדמה באחת הערים המופצצות בסוריה (הסרט מועמד גם לאוסקר בעוד שבועיים). הפעם השנייה שבה הקהל הריע ממושכות היה לזוכה בפרס הבימוי. היה גם יפה לראות שהזוכה בפרס השחקן, ששיחק דמות אמיתית, הזמין אותה לבמה לחיבוק מהיר.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג בתחילת החודש. הפעם היה סרט אחד שזכה ברוב הפרסים, והוא:

פרסי גויה 2020: הזוכים

אמש התקיים בספרד טקס חלוקת פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע. אני הייתי בעבודה, אז הקלטתי את הטקס וצפיתי בו היום. בכל השלוש-שעות-וחצי שלו (כמעט ללא הפסקת פרסומות). כן, זה היה טקס ארוך, וגם אם אני לא ממש מבין ספרדית, היה ניתן להבחין בקלות ששני המנחים מנסים בכוח להצחיק, אבל החומר שנכתב עבורם היה בד"כ לא ממש משעשע. זה ניכר בעיקר בפס-קול מחיאות הכפיים שהודבק לתמונות של הקהל היושב ולא ממש משתף פעולה עם פס הקול.

ובכל זאת, היו גם פרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני כחודש וחצי. זה היה ברור שהקרב העיקרי הוא בין פדרו אלמודובר ("כאב ותהילה") לבין אלחנדרו אמנבר ("בזמן מלחמה"). שניהם זכו בפרסים, והקרב אמנם הוכרע, אבל לא בנוק-אאוט. ובכל זאת, הזוכה הגדול של פרסי הגויה להשנה הוא:

נשים קטנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Little Women)

שני דברים צריך לומר כדי להבין את ההתרשמות שלי מהסרט הזה:

1. לא קראתי את הספר "נשים קטנות". למעשה, אני לא מכיר את החומר. לא ראיתי אפילו את העיבודים הקודמים של הספר הזה לסרט/סדרה. יש בי משהו שבדרך כלל מתרחק מיצירות קאנוניות ישנות. אני אמנם אוהב את מה שמכונה "דרמות תלבושות", אבל כל אזכור של סופרים מפורסמים כמו שייקספיר או ג'יין אוסטין (או במקרה הזה, לואיזה מיי אלקוט) בעיקר מזכיר לי שמפיקי הסרט החדש על פי הקלאסיקה הישנה כנראה מחפשים למזער סיכונים כלכליים על ידי עיבוד מחודש של משהו שכבר הוכיח את עצמו (במקום להתעסק בחומרים חדשים שמי יודע איך יתקבלו אצל הקהל הרחב). בדרך כלל אני לא מוצא לחומרים הישנים רלוונטיות לימינו אנו, ולכן זה גם פחות מעניין אותי.

במקרה של העיבוד החדש של "נשים קטנות" יש בו משהו שונה לטעמי. אני אמנם לא ממש יודע על מה המבקרים האחרים מדברים כשהם אומרים שהעיבוד החדש שונה מהאחרים שנעשו לפניו (כי אני לא מכיר את חומר המקור, ולא את העיבודים הקודמים), אבל להרגשתי, יש כאן רלוונטיות של נושא הסיפור לימינו אנו, ויותר מכך, לבמאית/ תסריטאית עצמה, גרטה גרוויג. אני לא מאוד חיבבתי את סרטה הקודם, "ליידי בירד", אבל מאוד אהבתי לפני כמה שנים את "פרנסס הא", סרט שהיא כתבה וכיכבה בו, ואני גם מאוד מסמפט את סירשה רונן, שגם כאן, ב"נשים קטנות", עושה עבודה נהדרת.בעולם שרק מסתכל בפינצטה על כל רשימת מועמדויות לאוסקר או לפרס כלשהו באיזשהו פסטיבל, עולם שעושה חשבון כמה נשים יש בכל רשימה, כמה שחורים, ולמה לעזאזל זאת עדיין תעשיה של גברים גם במאה ה-21, בעולם כזה מגיע "נשים קטנות" ומספר את הסיפור של גרטה גרוויג. אישה יצירתית שמחפשת להשמיע את הקול שלה בעולם של גברים. מפיקים שחושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה, ואיך ומה צריך למכור להם. סיפורי נשים נשמעים להם יצור מוזר, מיותר, ואם חייבים, אז שיהיה חמוד ועם חתונה בסוף. עם סוף טוב. כי אשה מתחתנת בסוף. תמיד. ו"נשים קטנות" של גרטה גרוויג הוא משא ומתן מתמיד בין מה שמצופה מנשים לבין מה שהנשים עצמן רוצות בחיים. וזה מתחיל כבר בהתחלה, עם הדמות של ג'ו, המבקשת ל

הצלם ממומבאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Photograph)

לפני כמה שנים הגיע לחופינו סרט מקסים ואנושי שנקרא "לאנצ'בוקס". מעין קומדיה מופנמת שבנויה על טעות פשוטה, והטעות הזאת מפעילה קשר אפלטוני בין שני אנשים שהופך לחברות אמיתית גם אם הם לא באמת מכירים.

כמו שקורה לא מעט לבמאים בעולם, ברגע שסרט שלהם מצליח לפרוץ החוצה אל העולם, הם מיד מקבלים הצעה לביים משהו נוסף באנגלית, לכאורה כדי להביא את קולם לקהל רחב יותר (למעשה, כדי למזער סיכונים כלכליים של המשקיעים, כי מי שכבר הוכיח את עצמו כבמאי טוב סביר שיביא סרט טוב נוסף, רק באנגלית). אז ריטש באטרה, הבמאי של "לאנצ'בוקס", עשה עוד שני סרטים בחוצלארצ, שניהם, כמו שקורה לרוב במצבים כאלו, הפכו לנשכחים למדי (כי כשאתה עובד בשפה שלא שלך, בסביבה שאתה פחות מכיר, אתה, באופן טבעי, עושה עבודה פחות טובה). עכשיו חזר באטרה הביתה. לכאורה, שוב הזדמנות לחזור לשורשים שהביאו את "לאנצ'בוקס". למעשה, אחרי צפייה ב"צלם ממומבאי", אני חש שבאטרה מרגיש שהוא נמצא בסוג של מלכוד: מצד אחד הוא אכן רוצה להשתחרר מהחשיבה העסקית של עולם הקולנוע המערבי, ולחזור ולספר את הסיפורים שמעניינים אותו, ולא את אלו שמעניינים את המפיקים המערביים. מצד שני, הכשלונות במערב השאירו כנראה משקל אצל באטרה, והוא כנראה בלחץ לחזור ולהוכיח שהוא שווה משהו.

וכך יוצא ש"הצלם ממומבאי" הוא מצד אחד סיפור מעניין על הודו של היום, ומצד שני, נסיון מאוד מגושם לשכפל את ההצלחה של "לאנצ'בוקס". למעשה, נדמה לי ש"הצלם ממומבאי" הוא שני סרטים, אחד הוא מעין "לאנצ'בוקס 2", אבל הרבה פחות טוב. והשני הוא סרט חדש, שהיה יכול להיות מעניין ורגיש, והוא בעצם הסרט שבאטרה רצה לעשות כאן, רק שבגלל שבאטרה כנראה מרגיש מאוד חסר בטחון בעקבות חוסר ההצלחה שלו במערב, הוא נותן משקל יתר לקומדיה של הטעויות, ומזניח את הסרט שהיה יכול להיות מעניין יותר.ב"צלם ממומבאי" (שבו, אגב, משחק בתפקיד הראשי מי ששיחק בתפקיד משנה ב"לאנצ'בוקס"), יש עלילה ראשית של קומדיה רומנטית המבוססת על טעות. מעין גרסה הודית ל"מלכה ליום אחד". מישהי שעוברת באופן מקרי בחייו של הגיבור הראשי של הסרט, שהוא צלם, הופכת במעין סוג של עסקה, לבת הלוויה שלו כדי שסבתא שלו תחשוב שיש לו בת זוג, ואז אולי היא תירגע קצת ותחזור לקחת את התרופות שלה (קו סיפורי דומה הנחה את הקומדיה הנוראית של דובר קוסשוילי, "רווקה פלוס". באטרה לא בדיוק מקורי כאן). הבעיה עם החלק הזה של הסיפור היא ה

חיפושית הזהב 2020: הזוכים

לפני פחות משעה הסתיים בשבדיה טקס חלוקת פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית לקולנוע. את רשימת המועמדים סקרתי כאן בבלוג לפני כשבועיים. ציינתי שם שהסרט הבולט ברשימת המועמדים הוא "ואז רקדנו" (And Then We Danced), אבל כתבתי גם שהסרט הזה אמנם מסקרן אותי, אבל טרם ראיתי אותו. אז זהו, מאז שהתפרסמו המועמדויות בשבדיה לפני שבועיים ועד חלוקת הפרסים הערב הספקתי לראות את הסרט הזה. ומאוד אהבתי. הסרט היפהפה הזה יעלה בעוד כחודשיים בבתי הקולנוע של רשת "לב", ואני מקווה שהקהל הישראלי ייסחף כמוני.

בינתיים ישבתי הערב מול השידור הישיר של הטקס בסטרימינג עם פייבוריט אחד ברור, אבל זה לא הלך חלק. "ואז רקדנו" היה מועמד ל-7 פרסים. הוא זכה ב

עכביש ברשת: הביקורת

אני חושב שכדי להבין למה "עכביש ברשת" הוא סרט לא טוב, לא מותח, ולא מרגש באף רגע שלו, כדי להבין למה זה קרה, צריך להגיע עד לסצינה האחרונה שלו. אני מתכוון לסצינה הממש אחרונה. זאת שמגיעה אחרי הסוף. זאת שהרגשתי שהיא כמו אפילוג לא נחוץ. הסצינה הזאת היא סצינה של חיסול. הסרט היה חי טוב מאוד גם בלעדיה ("חי טוב מאוד" זה רק ביטוי. הסרט הזה לא ממש חי טוב). למראה הסצינה הזאת רק חשבתי: למה היא קיימת בסרט בכלל? יש כאן איזושהי שמחה לא נחוצה לאיד. איזשהו צמא מרתיע לדם.

לכאורה, זהו סרט פטריוטי. סרט על המוסד, על סוכני מוסד, על כך שהם ישמרו על בטחון ישראל בכל מחיר, בלה בלה בלה. זה בדיוק מה שלא עובד בסרט. גם בסרטי האקשן הכי מטופשים של סטאלון וחבריו יש תמיד סיבה מאוד רגשית לצאת למסע הרג. "חטפו לי את הבת, אז אני יוצא להציל אותה!". משהו כזה. כאן, ב"עכביש ברשת", יש איזשהו ברבור על כך שהסורים משתמשים בנשק כימי, ואנחנו יוצאים, שירות הבטחון הישראלי העשוי ללא חת, יוצאים לדרך כדי למנוע את זה. אין כאן שום מימד אישי שמפעיל את העלילה.

זה מאוד מפתיע שהאדם שסרטו הטוב והיפה ביותר היה "הכלה הסורית" עושה עכשיו סרט שבו לסורים אין פנים ושמות. הסורים הם האיש הרע. יש אינסרט אחד של ראיון עם בשאר אל אסד, ויש עוד סורי אחד, בגילומו של מכרם חורי (שהוא הסורי היחיד בסרט, ורק בגלל שהוא בעצם מרגל לטובתנו, הישראלים הצודקים). וגם הסורי הזה נעלם מהר מאוד מהסרט. כך שכל המסע הזה לגילוי הקשר בין יצרני כימיקלים אירופאים לבין השלטון הסורי אין לו שום מניע אישי, אלא פטריוטי. ובמרכזו עומד איש שאינו מדבר עברית בכלל.

שחקן בריטי זוכה אוסקר שמגלם סוכן מוסד ישראלי. בן קינגסלי מאוד משתדל, אבל זה

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: המועמדים

גם ביפן מחלקים פרסים כמו בכל העולם. והשבוע התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. השנה הקולנוע היפני לא פרץ החוצה אל מעבר לים, כך שאני לא ממש מכיר סרטים יפנים מ-2019 (היחיד שאיכשהו שמעתי עליו הוא גם זה שיפן שלחה השנה לאוסקר, סרט אנימציה מסקרן שנקרא "מזג האוויר איתך", שיוצא ממש השבוע בארה"ב. הסרט הזה קיבל מהאקדמיה היפנית רק 2 מועמדויות – לסרט האנימציה, ולמוסיקה), אז הסקירה הזאת של המועמדים היא מקום טוב להתחיל לנסות ולהכיר את הקולנוע היפני שאולי עוד יוקרן כאן בסינמטקים מתישהו. אלו הם הסרטים המובילים ברשימת המועמדויות לפרס האקדמיה היפנית השנה:

ממלכה (キングダム) – שינסוקה סאטו

ניסיתי לקרוא את התקציר של הסרט הזה. לא ממש הבנתי. זה סרט יפני שמדבר יפנית אבל מתרחש ב

ריצ'רד ג'ול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Richard Jewell)

איזה עולם עצוב זה, העולם בו אנחנו חיים. עולם בו אם אתה טוב לב, אתה לא ממש נורמלי. כי לא יכול להיות. כולם אינטרסנטים, דואגים לעצמם. משהו שם, במעשים שלך, חייב לבוא מאגואיזם. לא יכול להיות שפעלת מתוך רצון טהור לעזור לזולת. לא קיים דבר כזה. אנשים הם חשדניים, ציניים, או סתם רעים. טוב לב הוא הלא נורמלי.

סרטו החדש של קלינט איסטווד מבכה את התקופה בה אנחנו חיים דרך סיפורו של אחד, ריצ'רד ג'ול. בהתחלה חשבתי שכבר מתחיל להסתמן דפוס חשיבה של איסטווד – עוד סיפור של גיבור אמריקאי נשכח, גיבור שההיסטוריה עשתה לו עוול. גיבור אמריקאי אמיתי שאמריקה עשתה לו עוול. הוא כבר עשה אחד כזה, לפחות ("סאלי"). וגם "צלף אמריקאי" היה סרט על גיבור אמריקאי. לטעמי, "ריצ'רד ג'ול" הוא סרט טוב יותר משני אלו, ובכלל, זהו סרטו הטוב ביותר של איסטווד זה הרבה זמן (לטעמי זהו סרטו הטוב והשלם ביותר של איסטווד מאז "גראן טורינו" ב-2008). וזה נובע בעיקר משני דברים: איסטווד הצליח לזקק מתוך הסיפור הזה של ג'ול תובנה עגומה על העולם הזה שבו אנחנו חיים, ועבודת הבימוי שלו שקטה וכל כך בטוחה בעצמה, והיה לי תענוג להתמסר במהלך הצפייה בסרט לעבודת בימוי שכזאת.ריצ'רד ג'ול, כפי שאני חוויתי אותו בסרט הזה, הוא כמעט אוטיסט בתפקוד גבוה. גבר בוגר שגר עם אמא שלו, ללא אספירציות לחיים פרטיים משלו (אין בסרט ולו רגע אחד של רצון לזוגיות משלו, מלבד אותה התעקשות שהוא "לא הומו!"). בראש של ריצ'רד ג'ול יש רק דבר אחד: הוא רוצה להיות שוטר. שומר חוק. ההצמדות שלו למטרה הזו היא כמעט לא נורמלית. כזאת שמנקרת במוח ולא עוזבת. הדבר הכמעט יחיד שהוא חושב עליו. וזהו הרעיון של הסרט, להבנתי: ג'ול הוא גילום כל הטוב שבסרט. והוא לא ממש נורמלי. כל מה ש