למצוא את הדרך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Cottontail)

הטריילר של "למצוא את הדרך" מבטיח סרט קטן, צנוע, אנושי, ומרגש. אז הלכתי לראות. והסרט הזה אכן קטן, וצנוע, ואנושי. מרגש – לא כל כך. "למצוא את הדרך" פועל בתוך נוסחה שחוקה (שזה לאו דווקא דבר רע), אבל הוא עושה את זה ללא גרם של שאר רוח, ללא שמץ של דמיון יצירתי.

הנוסחה המדריכה את "למצוא את הדרך" היא סרט מסע. גבר יפני שאיבד את בת זוגתו למחלת האלצהיימר נוסע לאנגליה כדי למלא את משאלתה האחרונה של אהובתו המנוחה – לפזר את אפרה באגם ווינדמיר בצפון מערב האי הבריטי.

סרטי מסע, מעצם קיומם, אמורים לסמן מטרה אחת (במקרה של הסרט הזה – המסע לאנגליה), אבל, בעצם, תוך כדי המסע להשיג מטרה אחרת, עמוקה יותר (במקרה של הסרט הזה – לתקן את הקשר השבור של האב עם הבן המנוכר שלו). הבעיה עם הסרט הזה היא שהמסע הזה כמעט ולא קיים. המסע כמעט נגמר לפני שהתחיל.הרי במסע צריכים להיות מכשולים. כל מיני דברים שקורים בדרך, בעיות, תקלות, והדרך שבה הדמות הראשית תתמודד עם הבעיות תגלה לה דברים חדשים על עצמה. כאן, ב"למצוא את הדרך", הגבר מוצא את האגם הזה מהר מאוד. הוא הולך לאיבוד, הוא מוצא את האגם, הוא מוצא את הנקודה המדויקת שהוא מחפש בשטח שמקיף את האגם, נפרד מאהובתו המנוחה, סוף סרט. אין כמעט תחנות במסע הזה, אין מקום לאב ולבן להתקרב (מה גם שברוב המסע הזה, שלא ממש קיים בסרט, האב והבן לא באמת ביחד, לא מתמודדים עם מה שזה לא יהיה, ולא יהיה, ביחד).

אז מסע אין ממש. אז כדי למלא את הזמן ואת הסרט בקצת בשר, הבמאי, אחד בשם פטריק דיקינסון, שמביים לטלוויזיה כבר למעלה מ-20 שנה, וזהו סרט הקולנוע הראשון שלו, הוא מרפד את הסיפור בפלאש-בקים. הדרך שבה הפלאש-בקים האלו ממלאים את החורים שבסרט הזה מאוד מקרטעת, ולמרות שהסצנות עצמו נעימות למבט, גם הן לא מצטרפות לתמונה מלאה של מערכת יחסים. גם כאן אין ממש סיפור, אלא יותר סימון נקודות: פגישה ראשונה, גילוי המחלה, התמודדות עם המחלה, מוות. פוף. זהו.

מה גם שדיקינסון מביים באיזשהו שקט איטי מתסכל. בהתחלה עוד חשבתי שזו דרכו של הבמאי לעסות אל תוך נשמתי את העצב התהומי של הדמות הראשית על מות אהובתו, אבל ככל שהסרט מתקדם, אין שינוי בטון של הסרט. הוא כל הזמן שקט, והוא כל הזמן איטי, עד שזה הופך למניירה. "למצוא את הדרך" הוא סרט בקו רגשי אחד, ובשלב מסוים זה מתחיל לעייף. מה גם שדיקינסון לא משתמש במוסיקה כמעט בכלל, כך שגם אין קריאת כיוון לרגש. באיזשהו שלב אני התנתקתי רגשית מהסרט, ואפילו קצת השתעממתי. ולא עזר שהביאו לכאן שחקנים מפורסמים להופעות אורח קצרות, כולל את קיראן היינדס, שחקן מועמד לאוסקר (על "בלפסט" של קנת' בראנה). להיינדס יש בערך 5 דקות מסך כאן, והוא מקבל את הכבוד המפוקפק להגיד במילים ברורות את המסר של הסרט (תתפייס עם הבן שלך).

כך יוצא שאולי יש כאן רגישות אנושית, אבל חוסר בדמיון יצירתי ותסריט מאוד חסר מטביעים את הכוונות הטובות בסרט מאכזב.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il