חתולים על סירת פדלים: היה נכון לצחוק

שאלו פעם את מתי כספי למה הוא רציני כל הזמן, גם כשהוא מצחיק. הוא לא הבין את השאלה. "מה אתם רוצים?", הוא אמר, "צחקתי בפעם הראשונה מהבדיחה. בפעם השניה והשלישית שאני מספר אותה זה כבר לא מצחיק".

את "חתולים על סירת פדלים" ראיתי בפעם הראשונה במסגרת הקרנות האקדמיה של השנה שעברה, וצחקתי ארוכות. בצפיה שנייה, באופן מפתיע, לא רק שהסרט עדיין מצחיק מאוד, הוא נדמה לי אף יותר טוב מהפעם הראשונה שצפיתי בו. אז חשבתי שהוא קומדיה פשוטה ואפקטיבית. עכשיו אני עדיין חושב שמדובר בסרט מצחיק מאוד, אבל גם בסרט מבריק של ממש.

לכאורה, "חתולים על סירת פדלים" הוא חלק מגל של סרטי אימה שהגיעו ועוד יגיעו. איזשהו צורך שנוצר  לעשות דברים שהם קצת אחרים מהדרמות המשפחתיות הרגילות (והמשובחות, יש לומר) שיש כאן.

אבל 1: "חתולים על סירת פדלים" אינו שואף לשמיים, אלא להיפך, הוא מתגאה בכך שהוא נעשה בתקציב נמוך, וע"י כך משיג כמות צחוקים נוספת,

ומכאן נובע

אבל 2 (וחשוב יותר): בעוד שהסרטים שנעשים בז'אנר הזה בארץ צועקים "אמריקה!", "חתולים על סירת פדלים" נשאר נאמן לישראליות שבו. הוא עושה חוכא ואיטלולה מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הייתי בחוץ, לא ראיתי מי זכה

אתמול בערב הייתי בזה, נו…בקולנוע (ראיתי את "העדינות". סרט יפה. פוסט עליו יעלה בסמוך לעלייתו על המסכים אצלנו, בעוד כמה שבועות). אז בגלל שהייתי בחוץ, לא יכולתי לעקוב אחרי מה שקרה אתמול ברומניה. טקס פרסי הגופו, פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע, התקיים אמש. אם הייתי רואה את הטקס בסטרימינג, אולי הייתי מבין מה הלך שם.

כפי שדיווחתי עם פרסום המועמדויות, הסרט עם הסיכוי הגדול ביותר לזכייה היה הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר – "בחוץ". והוא אכן זכה במספר הפרסים הגדול ביותר – 5 פרסים: שחקנית ראשית, שחקנית משנה, צילום, עריכה, וסרט ביכורים. אבל הוא לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. הפרס הזה הלך ל"אורורה", שלקח עוד שני פרסים: פרס הבימוי, ופרס התסריט. כלומר: 5 פרסים ל"בחוץ", ו-3 פרסים לסרט הטוב ביותר, "אורורה".

כריסטי פויו זוכה בפרס הבימוי אתמול ברומניה

בכלל, מקום שמח זה רומניה: להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: הסדר והמורל

האמת היא שלא ממש התכוונתי לראות את הסרט הזה. ביום שבת ראיתי את "משחקי רעב", והיה לי גם כרטיס ל"פוליס", ובין לבין הייתי צריך להעביר את הזמן. וההקרנה של "הסדר והמורל" התאימה בדיוק ללוח הזמנים שלי. חשבתי: כמה גרוע כבר יכול להיות סרט של מתיה קסוביץ?

צדקתי. "הסדר והמורל" הוא סרט מרשים למדי, אם כי, בסופו של עניין, הוא גם די לוקה בחסר.

מתיה קסוביץ הוא במאי-שחקן צרפתי עם רזומה מרשים למדי. כשחקן כולם זוכרים לו את "אמלי". האמת היא שראיתי אותו בעוד כמה סרטים, והוא אף פעם לא השאיר עלי רושם מיוחד (לא לטובה ולא לרעה). את סרטיו כבמאי לא ראיתי (למרות שאחד מהם לפחות נחשב ביותר: "השנאה"). "הסדר והמורל" הוא הסרט הראשון בבימויו של קסוביץ שאני רואה. והמסקנה היא שקסוביץ הוא במאי שעובד על קנווסים גדולים, והוא בעל יכולת קולנועית מרשימה.

"הסדר והמורל" – הפוסטר. כמו הסרט. מרשים.

"הסדר והמורל" משחזר פרשיה שהתרחשה באמת, בסוף שנות ה-80 באחת הקולוניות הצרפתיות באפריקה. כמה לוחמי חופש לקחו בשבי חיילים צרפתים כתגובה להצעת חוק של אחד השרים הצרפתיים שהיתה אמורה להנחית מכת מוות לתקוותיהם לעצמאות. הסרט עוקב אחר מאמצי המשא ומתן עם החוטפים, כשבמקביל מוכנת האופציה הצבאית.

קסוביץ, שגם משחק את התפקיד הראשי של המתווך, מביים עם הרבה אנרגיה. כמעט כל הסרט מצולם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: פוליס

כשבחנתי את תכניית הפסטיבל הצרפתי לראשונה, שני סרטים מיד קפצו לי לעין. שניהם היו בפסטיבל קאן בשנה שעברה, שניהם קיבלו ביקורות מצוינות בחו"ל, שניהם דיברו חזק בסזאר השנה (במועמדויות. פחות בפרסים), ושניהם נרכשו להפצה בארץ, ועדיין לא מצאו מסך ישראלי (למרות שמאז השבוע שעבר, "לב" כבר עושים סימנים שהם מתחילים לשמן את גלגלי ההפצה של "המלחמה הוכרזה", כנראה בעקבות התגובות הטובות, כולל אצלי בבלוג).

וכמו ש"המלחמה הוכרזה" לא אכזב, ואף עלה על הציפיות, גם "פוליס" לגמרי שווה את ההייפ.

"פוליס" כשמו כן הוא: דרמת משטרה. הוא מתאר את הנעשה ביחידת משטרה המטפלת ברווחת ילדים. והוא סוג של "חוק וסדר", כלומר, יבש למדי, אבל הוא מפורט מאוד, מקפיד להיצמד לכל אחד ואחד מהשוטרים והשוטרות ביחידה גם בעבודה, וגם בחייהם הפרטיים, והוא בעיקר מצוין בתיאור הדינמיקה הקבוצתית. למעשה, הסרט הזה מסחרר למדי בתיאור להמשיך לקרוא

משחקי רעב: לשחק את המשחק

רגע, סטופ-כדור-הארץ: מה פתאום אני הולך לראות את הסרט הזה בכלל? איך קרה שאני, האיש שלא נכנע להייפ, ולא הלך לראות את "אווטאר", האיש שעד היום לא ראה את "טיטאניק" שכל העולם ראה (בקרוב שוב על המסכים. ב-3D. כדי להוציא מהארנק שלכם את מעט הכסף שעוד נשאר שם) – איך קרה שהלכתי לראות את מפלצת הבלוק-בסטרים החדשה, את יציר התאגידים שלא יודע שובע (א-פרופו שם הסרט, כן?!)

טוב, יש לי תירוץ: הנושא של הסרט מעניין אותי. אני אנטי-ריאליטי. זה מעצבן אותי. אני מקפיד להימנע מכל הסוגה הטלויזיונית (הבזויה, לטעמי) הזו. בלי כוכב נולד, בלי הישרדות, בלי האח הגדול, ובלי הסבא המפגר. ולפי מה שקראתי, הסרט הזה היה אמור להיות ביקורתי כנגד הז'אנר הזה. היה אמור להיות (עוד נגיע לזה).

וחוץ מזה: מאוד-מאוד התרשמתי מג'ניפר לורנס ב "קר עד העצם" (וגם ב"חיים הכפולים של וולטר"), והסתקרנתי לראות מה היא עושה עם הקריירה שלה.

שורה תחתונה: כן, ג'ניפר לורנס טובה גם כאן. אבל היא, פחות או יותר, הדבר הטוב היחיד בסרט הזה (טוב, בסדר. גם וודי הארלסון).

ג'ניפר לורנס ב"משחקי רעב". היא טובה, הסרט לא.

לפני כעשור יצא לי לראות להמשיך לקרוא

לולה 2012: המועמדויות

היום בצהרים התקיימה בגרמניה מסיבת עיתונאים בה הוכרזה רשימת המועמדים לפרס הלולה, פרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2012. האירוע עצמו היה משונה ביותר: בשעה היעודה התיישבו כמה אנשים אל מול צוות קטן של עיתונאים, ובעצם ניהלו תכנית אירוח לכל דבר. למנחה היו כרטיסיות ביד, הוא שאל שאלות, הם ענו תשובות (עד כמה שאני מבין גרמנית, הם דיברו על "העליה במכירת כרטיסים לקולנוע בכלל, ולסרטים גרמנים בפרט" – ועוד כהנה וכהנה דברי שבח לפועלה של האקדמיה הגרמנית). ממסיבת עיתונאים לצורך הכרזה על המועמדים זה הפך להיות שואו די יבש. איזה מזל שזה היה קצר למדי (בערך רבע שעה).

מצד שני – האירוע שודר בסטרימינג באינטרנט, וזה דבר שהייתי ממליץ לאקדמיה הישראלית לשקול לשנים הבאות.

ואז הוכרזו המועמדויות.

מרפרוף ברשימה, נראה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לילה אחד

קודם כל, צריך להוריד את הכובע בפני קברניטי הפסטיבל הצרפתי. הסרט הזה כל כך חדש, שלא שמעתי עליו כלום. רק לפני חודשיים הוא יצא למסכים בצרפת. וכבר הוא הובא לכאן, אקספרס.

שנית, יש לי כמה דברים להגיד על הסרט הזה. כמה מהם טובים. כמה מהם פחות טובים.

לא יודע מי זה הבמאי הזה, פיליפ לפברה. ברזומה שלו רשומות רק סדרות טלויזיה. אבל לפי "לילה אחד", יש לו כשרון לא מבוטל ליצירת אוירה לילית מסקרנת, עם עבודה נהדרת עם מוסיקה, וצילום יפהפה וצבעוני, גם בלילה. מצד שני, כסרט שמתיימר להתנהל ברחובות הצדדיים של פריס, במאורות הזנות והסמים שבחצרות האחוריות, הסרט הזה מצולם יפה מדי. הוא חסר את החספוס שנושא הסרט דורש (לשם השוואה: תחשבו על ירושלים של עודד דוידוף ב"מישהו לרוץ איתו". אולי ככה היה צריך לצלם גם את "לילה אחד").

שני שחקנים ראשיים יש בסרט. שניהם עושים עבודה טובה מאוד.

שרה פורסטייה ורושדי זם באוטו, בלילה, בפריס. "לילה אחד"

לרושדי זם כבר יש קילומטראז' לא קטן על המסכים, אבל למרות מבנה גופו הצנום, הוא הצליח להרשים אותי בעבודה הגופנית שלו. הוא נראה כמו אחד שלבש את "החליפה של האיומים". משהו בעבודה שלו עם הגוף גורם לו להיראות מעורר פחד. כזה שלא תרצה להתעסק איתו.

את אותו הדבר אפשר לומר על שרה פורסטייה. היא אמנם נמצאת כאן על תקן של להמשיך לקרוא