דוקאביב 2021: מכתב לעורך

(שם הסרט במקור: Letter to the Editor)

אני מחבב את אלן ברלינר. כמה מהסרטים שלו שראיתי בעבר הוכיחו שהאיש אובססיבי ברמות בלתי נתפסות, אבל גם מודע לאובססיות שלו, ויודע להתייחס אליהן במידות שוות של רצינות ושל הומור. יש לו כשרון מוכח ביצירת סרטים שהם בעת ובעונה אחת עמוסים בטריקים קולנועיים אינסופיים אבל גם דיונים רציניים בחיים כפי שברלינר מבין אותם.

לצערי, "מכתב לעורך", לטעמי, הוא מהפחות טובים של ברלינר.

אני מבין את נקודת המוצא שלו: קינה על פורמט העיתון המודפס כפי שאנחנו מכירים אותו, ובאופן יותר ספיציפי – על המהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס. אבל הפורמט שברלינר בחר בו לטעמי הוא מגביל מאוד – הבמאי הפעם מסתכל רק בתמונות. כמו אדם שמיתמם שהוא קונה פלייבוי בשביל המאמרים, ברלינר משתמש אך ורק במימד הויזואלי, ומתעלם מהכתוב. מצד אחד, יש בזה הגיון – ברלינר הוא קולנוען, והוא מבקש לבדוק איך התמונות בעיתון עיצבו את החשיבה שלו לגבי בניית פריים ותפיסת העולם דרך עדשת מצלמה. מצד שני, ברלינר מהגג לאורך שעה וחצי על אינספור אספקטים של חדשות, ועם כמה שתמונה (היתה פעם) שווה אלף מילים, ועדיין יש צורך בעוד מילים כדי לתת קונטקסט לתמונה. ובכך הסרט הזה כושל.כל הסרט בנוי מאלפי צילומים סטטיים. חלק מהם נשארים על המסך לכמה שניות, אחרים רק לשברירי שניה. ברלינר יודע לבנות סיקוונסים של טריקים קולנועיים, כך שלרגעים הוא מחיש את מהירות העריכה ולרגעים מאיט. תוצאת לוואי של הטכניקה הזו היא ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: להיות ענת קם

דוקאביב 2021 הוא פסטיבל הקולנוע הראשון שאני נוכח בו זה למעלה משנה וחצי. התגעגעתי לדינמיקה הזאת של פסטיבל קולנוע. שיחות המסדרון. המפגשים עם הקולגות. המפגשים עם היוצרים. המפגשים עם קהל. הויכוחים והבאז שיש לסרטים מסוימים. מה שמעת על הסרט ההוא, ואומרים שהסרט הזה הוא ככה וככה.

אני מזכיר את זה גם כי את הסרט "להיות ענת קם" ראיתי כבר אחרי שהבאז שטף את מסדרונות הסינמטק בתל אביב. כבר כתבו עליו ודיברו עליו לפני שהספקתי לראות. אמרו, למשל, שהדמות הראשית בסרט מתווכחת כל הזמן עם הבמאי. שיש שם אנטגוניזם. כשהזדמן לי, סוף סוף, לראות את הסרט, חששתי שיהיה מדובר בסרט לעומתי. איזה מין סרט זה שהדמות הראשית בעצם לא רוצה בכלל להיות בסרט?אחרי הצפייה אני חושב שהיתה כאן מיסקונספציה. אכן יש כמה ויכוחים בסרט, אבל אני לא חושב שענת קם מתווכחת כאן עם הבמאי, שלומי אלדר. אני חושב שהיא מתווכחת עם עצמה. "להיות ענת קם" בעיניי הוא פורטרט מרתק ומאוד אמפטי של דמות מסוכסכת בתוך עצמה. הרי בתחילת הסרט אומרת ענת קם שהיא יודעת שעצם העובדה שהיא ענת קם, ההיא שהורשעה בריגול, זאת בעצם הסיבה לכל הסרט הזה. והיא אומרת: אני לא רוצה להיות ענת קם. אני רוצה להיות ענת.

ומצד שני, הסרט הזה, להבנתי, רק מראה עד כמה ענת קם לא יכולה, ואולי לא באמת רוצה, לברוח מה"ענת קמיות". עד כמה זה טבוע בדמה. הרי הסרט הזה נדמה לי כמעט מבוים מדי: סיפור המסגרת כאן הוא: ענת קם לא הצליחה ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: החייל הטוב

באחת הסצינות בסרט מתלבטת אחת מחברות ארגון "שוברים שתיקה" שנמצא במרכז "החייל הטוב" בנוגע לדרך הטובה והאפקטיבית ביותר לספר את סיפורה מול קהל. העצה שהיא מקבלת: תספרי את זה מנקודת המבט האישית שלך. אנשים מתחברים לסיפור אישי, ומתוך זה הם גם יכולים להשתכנע באידאולוגיה שלנו (נגד הכיבוש, בעיקר).

חבל שסילבינה לנדסמן, בבואה ליצור סרט העוקב אחרי "שוברים שתיקה", לא הלכה בעקבות העצה הזאת.חברי "שוברים שתיקה", הרי, אוספים ומתעדים מאות ואולי אפילו אלפי עדויות של חיילים ששירתו ומשרתים (במילואים) בשטחים. לנדסמן היתה צריכה להבדיל את עדויות החיילים שבמאגר של הארגון מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: האישה הראשונה

(שם הסרט במקור: La Primera Mujer)

הלכתי לראות את הסרט הספרדי הזה כי עניין אותי לחוות סיפור של אישה שהיתה מאושפזת שש שנים במחלקה פסיכיאטרית. עניין אותי לנסות להבין איך אדם כזה מוצא את דרכו חזרה אל הנורמליות. איך החברה מקבלת אותה אליה חזרה, איך החברה מתייחסת אליה, ואיך זה משפיע בחזרה עליה ועל תהליך ההחלמה שלה.

זה מה שהסרט הזה היה צריך להיות. הוא לא ."האישה הראשונה" הוא לא סרט ארוך (77 דקות), אבל יותר מחצי ממנו מתרחש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: איך אומרות שתיקה

תל אביב. העיר שלא נרדמת. העיר שחוגגת ללא הפסקה. העיר האוהבת, המכילה. העיר שתקבל אותך, לא משנה מי אתה. גיי פרנדלי. העיר הליברלית, שטופת השמש. העיר השמחה. העיר שתאפשר לך לומר מה שאת רוצה.

רגע, המשפט האחרון לא לגמרי נכון.

"איך אומרות שתיקה" של שיר ניומן הוא יצירה דחוסה, מרגשת, חכמה, ומרתקת, שמספרת סיפור אישי של גיבורת הסרט, אבל מתוכו ניתן להבין שלמרות כל החופש שאנחנו לכאורה מרגישים בתל אביב, עדיין אנחנו עושים לעצמנו צנזורה עצמית. מפחדים להגיד דברים מסוימים. מרגישים חסומים, חנוקים, למרות כל האהבה שמסביב. ובעיקר אם את אישה.שיר נוימן, בסרט אמיץ בצורה יוצאת דופן, מביימת כאן בעצם שלושה סיפורים, שבעזרת עריכה עם קצב מהיר יחסית (אבל גם כזה שיודע לחוש את הדופק של הדמויות ולהאריך רגעים מסוימים כדי להרגיש ולרגש) יוצרת סרט שבאופן כמעט פלאי הוא הומוגני לחלוטין. יש כאן סיפור אחד שבליבו חשיפה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: חייה של איוואנה

(שם הסרט במקור: Жизнь Иванны Яптунэ)

יש כמה סוגי סרטים שאני לא אוהב. אחד מהם אני נוהג לכנות "סרטי נשיונאל ג'יאוגרפיק". סרטים שמתארים את הטבע שמסביבנו. אני מתעניין באנשים המאכלסים את הטבע הזה, לא בטבע עצמו. המקרה של "חייה של איוואנה" הוא חמור יותר. יש כאן תיאור של חייה של אשה, איוואנה מן הסתם, ורוב רובו של הסרט הזה מתרכז במסביב, בשגרה של חיים בתנאים קשים. בטונדרה, במקום מושלג, בסביבה קפואה מאוד, במקום שכמעט וריק מכל מה שאנחנו מכירים מהעיר הגדולה.

יש 5 ילדים קטנים, ואשה אחת שמטפלת בהם. יש צריף קטן ומחומם, וילדים קטנים שכל הזמן יוצאים מהצריף הזה ונכנסים אליו חזרה. הילדים הם ילדים – משחקים, בוכים, צועקים, מתווכחים, הולכים, חוזרים – ילדים. והאשה – היא מנקה, ומכינה אוכל, וגוערת בילדים, ומעשנת. בעיקר מעשנת. אני לא חושב שיש אפילו רגע אחד בסרט שבו לאשה הזאת לא תקוע מקל בוער בפה.

וזהו. כל הסרט, כמעט, בנוי מאינספור סצינות המתארות שגרת חיים במקום שכזה. נשיונאל ג'אוגרפיק.

כמעט.כי בכל זאת יש כאן נסיון לספר סיפור. נסיון לתאר את החיים של האשה הספיציפית הזאת בתוך הכלליות של השגרה. אבל הסרט הזה מדהים אותי ברשלנות שלו בטיפול בחיים שלה: אי אפשר לומר משפט כמו: להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: הטיפול

מה הדבר הכי מעצבן בטיפול פסיכולוגי?

כשהפסיכולוג שואל אותך : ואיך זה גורם לך להרגיש?

אתה מספר לו משהו שקרה לך בחיים, מנסה לעורר בו רגש מסוים, והוא בתגובה, מעקר את הרגש מתוך הסיפור. מכריח אותך לעשות ניתוח אנליטי קר לסיפור רגשי.

זה "הטיפול".

במקום לספר את הסיפור, לתת לרגש להוביל את הסרט, ולתת לתובנות לנבוע מתוך המתרחש, הסרט הזה כמעט תמיד מנתח את הסיפור עד מוות. "הטיפול" מדבר את התובנות, עושה אנליזה לסיפור שהוא לא ממש מספר, ומעקר את העניין מתוך הסרט, וזה חמור דווקא בגלל שנושא הסרט, טיפולי המרה להומוסקסואלים, הוא נושא נפיץ מאוד שבאופן מיידי מעורר רגש אצל הצופה, וזה עוד יותר חמור בגלל שהכוונה של "הטיפול" בעיניי היתה מרתקת: נסיון כן לבדוק גם את היתרונות, אם יש כאלו, של הפרקטיקה השנויה מאוד במחלוקת הזאת.בתחילת הסרט מופיעה כיתובית המבשרת שהיוצרים כאן קיבלו גישה נרחבת אל תוך הסשנים של הטיפולים, וזה מיד לחץ על כפתור אצלי – הם הרי לא היו מעניקים גישה אל הקרביים של התהליך הזה אם הם היו חושבים שהיוצרים באים לכאן עם אנטי מובנה כדי להשמיץ. הבנתי שיש כאן כוונה אמיתית לבדוק אולי גם את הצדדים החיוביים.

אבל יש כאן שתי דמויות – אחת להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: תוצרת חוץ

Imagine all the people
Sharing all the world
(ג'ון לנון)

יש חסרון אחד קטן לסרט הזה – הוא עובר בין כמה וכמה דמויות שמספרות סיפור, אבל הוא לא באמת נכנס לעומק הדרמטי של כל אחת ואחת. בסוף הסרט יש אפילו מעבר בין כמה מהדמויות האלו שחלקו איתנו רגעים מחייהן רק כדי לסגור פינה. כדי לדעת איפה הן היום. אבל זה לא באמת חשוב. אין באמת מעקב דרמטי אחריהן במהלך הסרט.

ואולי לא צריך.

כי למה להיסגר בתוך זהות ישראלית, דנית, שוודית, או אנגלית? למה לא לקחת את הטוב מכל העולמות, ולחיות כאזרח העולם?"תוצרת חוץ", בעבודת ארכיון מרשימה, הוא אוסף עצום של סיפורים ואנקדוטות המרוכזות בכשרון על ידי הבמאי כדי לספר את סיפור מפעל ההתנדבות בקיבוצים משנות ה-60 ועד לימינו. עם הרבה רוח טובה, הרבה הומור, אבל גם עם מחשבה מאחורי הסיפורים, הסרט הזה מתקדם בקצב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: מוגנים

(שם הסרט במקור: Dierbaren)

תפסת מרובה לא תפסת

איזה פספוס של סרט. יש כאן את כל החומרים ליצור סרט מרגש ויפהפה. כלבים, חתולים, אנשים עם לב רחב שמטפלים בחיות הפצועות – כולם כאן מול המצלמה. אבל נדמה לי שיוצרי הסרט לא ממש הבינו את מה שיש להם ביד. לא ממש הבינו למה הם יצאו לספר על המתרחש במקלט הזה לחיות פגועות.כי במקום להתרכז בשניים-שלושה כלבים, בחתול אחד או שניים, במקום להתייחס לכמה חיות נבחרות כאל דמויות קולנועיות לכל דבר – הסרט הזה רק מרפרף על אין ספור כלבים, חתולים, ארנב אחד או שניים, ואפילו תוכי אחד. מרוב חיות לא רואים את ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: דם חם

אומרים שבקולנוע דוקומנטרי העריכה היא החלק הקריטי ביותר ביצירה, אפילו יותר מאשר בקולנוע עלילתי. יש סרטים דוקומנטרים שלמים שממש נבנים בחדר העריכה. קייס אין פוינט: "דם חם".

השניות הראשונות של הסרט הן כל מה שטוב (מאוד) ולא טוב בסרט הזה. העריכה דוחפת בפתאומיות אל תוך השקט הבזקים מבהילים של אלימות. מתמזגת לחלוטין עם אופי הספורט שבמרכז הסרט כאן – הקיקבוקסינג. בעיטות ואגרופים פתאומיים המכים חזק, מהר, מהממים את החושים. יש כאן גם פרצי מוסיקה שמולבשת בדיוק רב על הסרט. פתיחה מהממת.ואז צריך להתחיל לנשום. להבין מי הם אלו שבועטים ומכים. וזה החלק הפחות להמשיך לקרוא