פסטיבל קולנוע צרפתי: רחוב פיקאסו 7

(שם הסרט במקור: Bâtiment 5)

לפני כמה שנים פרץ אל הבמה הבינלאומית במאי בשם לאדג' לי. הסרט המאוד מרשים שהוא עשה, "עלובי החיים", היה אפילו מועמד לאוסקר. היה בו זעם מתפרץ על היחס של הצרפתים אל המהגרים, שהם בעצם כבר צרפתים בעצמם, רק שחורים. הסרט הקודם נפתח עם ילד שלובש את דגל צרפת ורץ לעודד את נבחרת הכדורגל של צרפת. בסרט החדש, גיבורת הסרט אומרת למישהי: אני הצרפתייה החדשה. ללאדג' לי מאוד אכפת מהמקום שבו נמצאים האנשים שצרפת קלטה לתוכה, ואז זרקה אותם אל שכונות מוזנחות.

הסרט החדש של לי מסתובב באותן טריטוריות של סרטו הקודם, והוא אפילו מביא אליו את אותם שחקנים (מי ששיחק שוטר ב"עלובי החיים" משחק כאן את ראש העיר. מי ששיחק את "ראש העיר" שם משחק כאן את הסגן. של ראש העיר), אבל נדמה לי שהפעם הזעם שהניע את לי בסרטו הקודם שכך, ונדמה לי שיש כאן אפילו תקווה קטנה (קלושה, אבל קיימת) לעולם טוב יותר.

תחילת הסרט (ובעוד כמה רגעים במהלכו, כולל התמונה האחרונה ממש) מצלמת את הבניין המוזנח ברחוב פיקאסו 7 ממבט הציפור, עם תנועה חלקה ויפהפייה אל תוך הבניין, ואז הוא חותך בעריכה אל מי שנמצא בבית. מתקיים שם אירוע של ניחום אבלים. הזמן שלאדג' לי מקדיש לאירוע הזה, ובעיקר לסצנה המאוד ארוכה של הורדת ארון המתים במדרגות, משמשת אותי לא רק להכרת הנפשות הפועלות, אלא גם להחדרת העליבות הזאת אל תוך הדם. לי מראה ב"רחוב פיקאסו 7" תבונה רגשית בעריכה, ביכולת שלו להתעכב על רגעים שבסרטים אחרים היו נחתכים מזמן, והוא עושה את זה כדי להחדיר בעדינות את העצב אל תוך הדם. גם סצנת פירוק הבית לקראת הסוף היא סצנה ארוכה וכואבת מאוד, אבל לי, בניגוד לסרטו הקודם, עושה את עבודתו בשקט.נדמה לי שהוא מעמיד זה אל מול זה את מעשי האלימות שכמעט טבעי להם שיתפרצו מול היחס המעליב והמשפיל שהמהגרים מקבלים מהשלטון, ומולם עומדת גיבורת הסרט שמאמינה ב

פסטיבל קולנוע צרפתי: אדוני השופט

(שם הסרט במקור: Marie-Line et son Juge)

את הטריילר של הסרט הזה ראיתי כבר כמה פעמים, והוא נראה לי כמו סרט מאוד נוסחתי ולא מאוד מקורי. אבל 1: רציתי לבדוק מה קרה עם לואן אמרה, שכל כך אהבנו ב"משפחת בלייה", ומאז נעלמה. אבל 2: מישל בלאן הוותיק בתפקיד השופט. לא יכול להיות רע. אבל 3: ויקטור בלמונדו, הנכד של, גם כאן. אהבתי אותו בתפקיד משנה בסרט הנפלא "די כבר עם השקרים שלך". אבל 4: הבמאי, ז'אן פייר אמריס, עשה פעם סרט שהוקרן בישראל ונקרא "אהבה ושוקולד". זה היה סרט קטן וזניח, אבל זכרתי אותו לטובה.

וכל הנחות היסוד התגשמו. אכן מדובר בסרט נוסחתי ולא מאוד מעניין. אבל לואן אמרה אכן נעימה מאוד וסימפטית מאוד. אמנם מחלקת התלבושות ועיצוב השיער עושה כאן עבודה סטריאוטיפית מאוד כדי לאפיין אותה כסוג של פרחה, אבל אמרה עצמה יודעת ליצור דמות שגורלה לא שפר עליה ועדיין היא חוצבת את יומה בסלע, אימפולסיבית אבל לא הסטרית, מרגישה בווליום גבוה, אבל רחוקה מלהיות קטטונית. הדמות שאמרה יוצרת לא רק סימפטית, אלא הגיונית ומציאותית לגמרי מבחינתי. מישל בלאן גם הוא יודע למצוא את האיזון בין דמות של שופט קשוח לבין אחד שמתרכך (קצת, לא יותר מדי) במפגשיו עם האישה הצעירה והפלפלית. ויקטור בלמונדו לא מוסיף הרבה כאן, ותפקידו מתמצה בעיקר בלהיות יפה.

וצריך גם לומר שהסרט מתרחש בעיר שנקראת לה-האבר, והיא כמעט מהווה דמות משל עצמה בסרט הזה, ומצטלמת נהדר כדי לתת רקע חשוב לדמויות האלו, הנעות בין רקע סוציו אקונומי נמוך לגבוה, בין חוף ים מרהיב ותקווה שמעבר לים לייאוש שבבתים צפופים וקטנים.אבל גם צריך לומר שהסרט הזה לא מאוד מ

פסטיבל קולנוע צרפתי: התיאוריה של מרגריט

(שם הסרט במקור: Le Théorème de Marguerite)

הסרט הזה מסתובב בפסטיבלים (גם בישראל) כבר קרוב לשנה, אבל במבט ראשון הוא לא נראה לי מעניין ועד עכשיו דילגתי עליו. זהו מבט על מתמטיקאית צעירה המנסה להוכיח תיאוריה מתמטית מסובכת. אני יודע כמה זה 2 ועוד 2, וזהו פחות או יותר. אז כל המשוואות שנכתבות כאן על לוח – זה לא בשבילי. כשהשחקנית הראשית בסרט, אלה רומפף, זכתה בפרס הסזאר לשחקנית המבטיחה רק לפני כמה שבועות (כאן כתבתי על זה) החלטתי לתת לסרט הזה בכל זאת צ'אנס. ואיזה מזל שעשיתי כך.

מדובר באחד הסרטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה. לא פחות.

כי השחקנית הראשית אכן מחזיקה את כל הסרט הזה על כתפיה. היא מכונסת בעצמה, עכברית, שקטה, מדברת רק כשצריך, אבל אלה רומפף הזאת מספיק נבונה כדי לא להפוך את הדמות שלה לאוטיסטית ו/או אובססיבית ו/או קטטונית. מרגריט בגילומה של רומפף מאוד נוגעת ללב כי היא ביישנית אבל לגמרי אמינה, מזמינה אותי בשקט שלה, בעיניים הרגישות שלה, אל תוך עולמה. אני לא מבין במתמטיקה, אבל אני מבין בתשוקה של מישהי למשהו, וכאן זאת התשוקה של מרגריט למספרים, לחיפוש התשובה לאין סוף.אבל זאת לא רק השחקנית. הרי מדובר כאן ב

טור פרידה: הביקורת

את הסרט הזה ראיתי לפני המלחמה, אבל אני מרגיש שגם המלחמה הזאת לא שינתה הרבה. "ביחד ננצח"? פחחח…

החיים בארץ הזאת הופכים לבלתי אפשריים. שנאה, פילוג, רעש, רעש איום. איומים. קללות. ויכוחים קשים. מרים. והכל בצעקות. ברעעעעששש.

"טור פרידה" מנסה להמחיש את החיים הבלתי אפשריים האלו. ההצלחה שלו היא חלקית בלבד.

כי הנה יש גבר אחד. יש לו בעיות בנישואין. ויכוחים עם האישה (החלק הכי טוב של הסרט הזה: הכימיה בין אילנית בן יעקב לבין דרור קרן בתפקידים הראשיים נפלאה. הדיאלוגים ביניהם, הקצב של הדיבור, המחוות הגופניות של שניהם: באמת ניתן להאמין שאלו הם שני אנשים שמכירים אחד את השני הכי טוב שאפשר, ועכשיו ההיכרות הזאת במשבר).

לגבר הזה יש הורים מבוגרים. גם הנישואין שלהם במשבר (כי צריך להגביר את הווליום של הסרט הזה).

יש לגיבור הסרט (ולזוגתו המסוכסכת) ילד בגיל עשרה עם בעיות נפשיות. הוא נמצא במוסד, ובגלל שקורונה (הסרט מתרחש ב-2020, על רקע הפגנות בלפור, הפריקוול של הפגנות קפלן), הוא לא יכול לחזור הביתה כרגע. הסצנה שהילד צורח שהוא רוצה הביתה קשה לצפייה, אבל לא מהסיבות הנכונות (כי היא בעיקר מדגימה את הרעש הזה שבחיים במדינת ישראל. אין לה ממש אחיזה בסיפור).

ויש לגיבור הסרט גם ילדה גדולה יותר, והיא כבר הולך להפגנות בעצמה (והוא ובת זוגתו המסוכסכת דואגים לה מאוד).

אה, ובנוסף להכול, הוא עיתונאי בעיתון "הארץ" השמאלני, וכידוע, הם (השמאלנים הבזויים האלו) בוגדים. גזר דין מוות, ועוד הרבה צעקות וצרחות וקללות.בסופו של דבר, זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: הרי פוליטיקה, ברמה האידאלית לפחות, אינה עומדת בפני עצמה. המטרה שלה היא לעזור לי כאזרח. הסרט הזה זורק כמה סיסמאות פוליטיות לאוויר, אבל לא באמת מ

לולה 2024: המועמדויות

היה לי שבוע קצת עמוס, ורק השבת מצאתי זמן לנוח, ואז גיליתי שפספסתי את הכרזת המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית שהתקיימה לפני כמה ימים. אלו הם הסרטים הגרמנים הבולטים לשנה זו:

למות (Sterben) – מתיאס גלאסנר

רק טבעי שהסרט המוביל את רשימת המועמדויות בגרמניה הוא סרט על מוות. ויותר מכך – נדמה לי ש

בית: הביקורת

פעם ראיתי סרט של בני פרדמן. זה היה "התאבדות". לא אהבתי. כמעט עשור לאחר מכן מגיע סרט חדש של פרדמן: "בית" סרט הרבה הרבה יותר טוב, ועדיין, גם בו יש לא מעט חסרונות.

כי זה אכן סרט מאוד מרשים. לא ציפיתי לפחות. גם "התאבדות" צילם את ירושלים נהדר, אבל באמריקאית. "בית" גם הוא נראה נהדר, גם בו ירושלים מושכת מאוד, אבל הוא כבר הרבה יותר לוקאלי.

ויש בו הרבה על מה לדבר. יותר מדי. זה סרט שבעת ובעונה אחת מרשים מאוד, מרגש לעיתים, ובאותה מידה, נמשך מדי, מתפזר מדי, מאבד פוקוס.

כי הסרט הזה מספר, בעצם, שלושה סיפורים. יש כאן סיפור על פרוטקשן מאפיונרי בעולם החרדי. בחור צעיר פותח חנות בשכונה חרדית, וועד מיוחד של השכונה גובה ממנו כסף כדי שהוא בכלל יוכל לקיים את העסק שלו. ואח"כ דרישות גובי החוב עולות ועולות, והם הופכים אלימים יותר ויותר.

יש גם סיפור על משבר בחיי נישואין. על הגשמה נשית והגשמה גברית. על גבר ואישה שהתחתנו כשהייתה הבנה שהבעל יהיה תלמיד ישיבה חכם, אבל כבר בסצנה הראשונה של הסרט ברור שליבו של הגבר הצעיר אינו בלימודי התורה, והראש שלו חושב על עסקים, מבלי לוותר על עולם התורה. בת זוגו מתעמתת איתו. לא זה מה שהבטחת לי כשהתחתנו. הוא מגשים את עצמו בעסקים, היא מגשימה את עצמה כרעיה, אימא, ומורה, אבל שניהם חיים בעול תורה, והנישואים שלהם סובלים מעליות וירידות בצל ההתלבטויות האלו.

ויש את הדמויות שמסביב – ההורים שלו ושלה, סוכנת סחורה שעוזרת/ מפריעה לבעל העסק החדש, ויש את החבר מפעם שחוזר לחייו של גיבור הסרט. יש הרבה שטח לכסות, והעריכה לא מהדקת את הדרמה. זה היה יכול להיות סרט מתח שמושיב על קצה הכיסא, אבל הקצב איטי מדי. זאת היתה יכולה להיות דרמת יחסים מרתקת, אבל הרגעים בין גבר לאישה באים ברווחים גדולים מדי. וכל השאר מוסיף הרבה צבע ובשר לסרט, ובאותה נשימה מאט אותו.יש כאן ניסיון לנהל דיון רציני בעבודת האל הראויה, האם בלימודים סיזיפיים בישיבה, או בניהול עסק שמספק צרכים של הציבור, אבל נדמה לי ש

גופו 2024: המועמדויות

אתמול התפרסמו המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע לשנה זו. מבט ברשימה מגלה שהמועמדויות מתפרסות על פני מספר יחסית מצומצם של סרטים, אבל כל אחד מהם קיבל הרבה אהבה מהאקדמיה, מה שאומר שהשנה יש מרוץ צמוד בין כמה סרטים לפרס הגדול ואין פייבוריט אחד, כלומר, התחרות השנה מעניינת במיוחד. אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות ברומניה השנה:

כסף טיפש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dumb Money)

יש הרבה דברים שאני לא מבין בעולם הזה. למשל, פוליטיקה, או מניות, או כלכלה. אני חושב שאני כן מבין אנשים. אני מתעניין בסיפורים על אנשים שמתעניינים בנושאים שאני לא מבין בהם (מניות, פוליטיקה, כלכלה). אז גם אם אני מפספס פרטים, אני מבין את ההשפעה של אותם נושאים מסובכים על החיים של אנשים, ואת זה אני לוקח ללב.

קרייג גילספי עשה לפני כמה שנים סרט על סיפור אמיתי שקרה לאחת, טוניה הארדינג. הסרט הנהדר ההוא, "אני, טוניה", הראה במאי עם כשרון מתפרץ ומחשבה מקורית. "כסף טיפש" הוא סרט הרבה פחות טוב. עדיין יש בו את הכישרון, אבל נדמה לי שגילספי פחות מאמין בעצמו, ויותר רוצה להיות אדם מק'קיי, הבמאי שעשה את "מכונת הכסף" (שבמקור נקרא "The Big Short"). עריכה מהירה, אינספור פרטי מידע נזרקים אל עבר הצופה בשלל אפשרויות, קווי סיפור מרובים, אווירה הומוריסטית קלילה – כל מה שמק'קיי עשה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון, גילספי מנסה גם. אני לא מאוד אהבתי את מה שמק'קיי עשה, ואת מה שגילספי עושה כחקיין לא מאוד מוצלח אני אוהב פחות.צריך לומר שהמסר של הסרט מובן כבר אחרי כרבע שעה: העשירים דופקים את העניים. שוב ושוב ושוב. מכאן גם שם הסרט: משקיעים פרטיים במניות, כאלו שהם לא חברות גדולות, ולא אנליסטים מיומנים, הם "כסף טיפש". ככה מתייחסים אליהם. והעשירים עושים כל מיני תרגילים על כסף של אנשים שהם לא רואים ולא מכירים ובכלל לא אכפת להם שאלו הם החסכונות האחרונים שלהם.

זה המסר של הסרט. והוא נדפק בראש של הצופה עם פטיש 5 קילו לאורך שעה ו-45 דקות. כי גילספי חוטא ב

דניאל אויערבאך: הביקורת

כמה זמן אתה כבר כותב את התסריט הזה שלך? 7 שנים? 10? 12 שנים? אתה אף פעם לא תעשה את הסרט שלך! ואם תעשה, הקהל יקיא באולם!

(מתוך "דניאל אויערבאך", סרט מודע לעצמו)

לסרט הזה אני הגעתי מראש עם חששות גדולים. סרט על תסריטאי-במאי, כשהבמאי עצמו גם בתפקיד הראשי – לסרטים כאלו יש נטייה להתרכז בתוך הפופיק של עצמם, ולשכוח שיש חיים שלמים מחוץ לקולנוע, חיים שהקולנוע הטוב ביותר מתאר אותם, מאיר עליהם, אפילו מלמד אותנו שיעור לחיים. סרטים כמו "דניאל אויערבאך" נוטים לפנות לקהל מצומצם מאוד שמכיר ויודע איך עושים קולנוע ובמה זה כרוך, ואין בהם שום דבר מעבר לזה.הפעם החששות שלי התאמתו באבו-אבוה. אוי כמה שהסרט הזה טרחני, דברני, אבל גם לא אומר שום דבר. הרי אפילו הדמות הראשית אומרת בסרט שהראש שלה כל כך מוצף מחשבות שהיא לא מצליחה לנסח אותן כי היא עוד לא סיימה לבטא רעיון אחד וכבר כמה אחרים עולים בראשה. ובכלל, הסרט הזה כל כך מדבר את עצמו לדעת, אבל שום דבר לא קורה בו, שום דבר שקשור איכשהו באיזושהי צורה לעיר הזאת, למדינה הזאת, לכדור הארץ הזה.

אז יש כאן דיבור על יהדות והיפר-יהדות, על מדינת היהודים, על קשר עם נשים ותשוקה מינית, ועל איך כותבים ועושים קולנוע (הוא אפילו אומר באחת הסצנות: אני לא הייתי יודע איך לצלם את זה). באף רגע בסרט אין א

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2024: הזוכה

אתמול התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע לשנה זו. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי. בסופו של דבר, היפנים אהבו סרט אחד הרבה יותר מהאחרים והעניקו לו את רוב הפרסים. והזוכה הגדול של פרסי האקדמיה ביפן לשנה זו הוא