אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ ראשון

וכמו כל שנה, הנה אני מתחיל לעקוב אחרי הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר. הדד-ליין הוא תחילת אוקטובר, אבל כבר עכשיו, לקראת סוף אוגוסט, הצטברו להם 10 סרטים ברשימה. והפעם נדמה כבר מהתחלה שמדובר בתותחים כבדים, והתחרות השנה תהיה קשה מאוד. הנה עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו המירוץ להמשיך לקרוא

פרנץ: הביקורת

(שם הסרט במקור: Frantz)

מאוד התרגשתי לקראת הצפיה ב"פרנץ", סרטו האחרון (או בעצם, לפני אחרון. בישראל דברים תמיד מגיעים באיחור) של פראנסואה אוזון, אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם. מ"8 נשים", דרך "הזמן שנשאר", "פוטיש", "5X2", ועד "צעירה ויפה", אלו הם רק חלק מהסרטים שלו שראיתי ואהבתי. והנה מגיע הסרט הזה, והוא נראה יפה ומרגש. והוא אכן יפה ומרגש. אבל לא ממש הבנתי אותו.

כלומר, כן, כמובן, אין כאן מסתורין, או משהו לא ברור בסיפור. אבל לא ממש הבנתי את הכוונה של אוזון הפעם. כי הטריילר והחומר שקראתי על הסרט מספרים על נקודת הפתיחה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחורה גרמניה שהיתה מאורסת לפרנץ משם הסרט מתאבלת על מותו במלחמה. בעודה הולכת להניח פרחים על קברו היא פוגשת בבחור צרפתי לא מוכר שגם הוא בא לכבד את זכרו של אותו פרנץ. מיהו, ומה היה הקשר שלו לאותו פרנץ – זו השאלה שמניעה את העלילה בחלקו הראשון של הסרט.

בהכירי את הפילמוגרפיה של פראנסואה אוזון, וביודעי שלא מעט מהסרטים שלו נגעו בשאלות של מיניות נזילה, הנחתי שמכאן יתפרס סיפור על הומוסקסואליות מודחקת של פרנץ, ומשולש אהבה כזה או אחר בין זכרונו של פרנץ, אהבתם של אנשים שונים לאותו פרנץ, ומכאן אהבתם של זה לזו.

זה לא מה שקורה כאן.

אז מצד אחד, הסרט הזה אכן מפתיע, והולך לכיוון לא צפוי, כזה שלא חשבתי עליו. אבל מצד שני להמשיך לקרוא

לוגאן לאקי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Logan Lucky)

רעיון טוב, הביצוע ככה ככה.

על הפוסטר של הסרט כתוב "הבמאי של אושן 11, 12, ו-13"*, וזה נכון. סטיבן סודרברג אכן ביים לפני עשור וחצי את סדרת סרטי השוד ההם. והנה הוא חוזר לעשות משהו דומה ברוחו, אבל עם טוויסט: אם סדרת הסרטים ההיא היתה כולה זיקוקי דינור מתוחכמים של כוכבי קולנוע הנהנים לשחק ב"בואו נעשה סרט כיפי על שוד נוצץ", בא סודרברג עם סרטו החדש, ומבקש להביא את הכיף שבסרטי השוד אל אמריקה הפשוטה, השורשית. לכאורה ללא כוכבי קולנוע. האנשים קשי היום שהולכים כל יום לעבודה, נאבקים בקשיי החיים, אוהבים ועוזבים, נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה שמתלווה לפסקי דין על גירושים, ועם אבטלה, ובסוף היום כל מה שהם רוצים היא כוסית קרה של משקה אלכוהולי בבר השכונתי. אנשים פשוטים  – גם הם יכולים להגות ולבצע תוכנית לשוד גרנדיוזי, ולהנות תוך כדי.

אז זהו, שהכל נכון בפסקה הנ"ל, חוץ מ להמשיך לקרוא

טירת הזכוכית: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Glass Castle)

היו לי ציפיות לא קטנות מהסרט הזה. לפני כמה שנים ראיתי משהו קטן שנקרא Short Term 12. סיפור מרגש ומאוד חי של שגרה במוסד לנוער בעייתי. הסרט הזה גילה לי את ברי לארסון, שכשנתיים לאחר מכן זכתה באוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידה כאם המגוננת ב"חדר" קורע הלב. אז הנה הבמאי של אותו "טווח קצר 12" מתאחד עם השחקנית שבמרכז הסרט ההוא, הפעם למשהו מושקע יותר, ועם שחקנים מוכרים ונפלאים נוספים שאמורים להוסיף לאיכות – והרי לכם סרט עם ציפיות גבוהות.

מהצד השני של הצפיה, מדובר באכזבה. כי דסטין דניאל קרטון, הבמאי והתסריטאי, כנראה יודע ומכיר טוב מאוד את עולם הנוער העזוב והמוזנח אותו הוא תיאר באמפטיה כובשת בסרט הקודם שלו. אני לא בטוח שהוא יודע משהו על החיים של ג'אנט וולס, גיבורת "טירת הזכוכית". וולס היא אדם בשר ודם, אשה שחיה וכתבה ספר על חייה, וקרטון עיבד את הספר הזה לתסריט. אני לא ממש יודע מה משך את קרטון לסיפור הזה. לכאורה זהו סיפורה של בחורה צעירה שהיתה בת להורים לא קונבנציונלים. הם היו סוג של היפים, וחיו ללא תמיכה ממסדית, מה שאומר שהם היו צריכים לאלתר רוב חייהם את הדברים הבסיסיים ביותר – קורת גג, אוכל, סניטציה בסיסית, וכיוב'. אבל זה ידע שאני מביא מהבית. אין את זה בסרט.

כלומר, כן, בטח שיש את זה. כל הסרט מתרכז ב להמשיך לקרוא

לואיז על החוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: Louise en Hiver)

סרט האנימציה הצרפתי הזה מוקרן בהפצה מצומצמת בישראל מסוף השבוע, ואני הלכתי לראות אותו כי משהו בו סיקרן אותי. התקציר מבטיח סרט שקט, אנושי, מלנכולי. סיפור על אשה שנעזבת לנפשה, וצריכה להסתדר לבד, בתושיה שהיא צריכה למצוא בתוכה.

אז בסופה של צפיה, הסרט הזה הוא אכזבה מבחינתי. כי כן, כל החומרים כאן. בעקבות טעות, אשה מבוגרת, בחורף חייה (שם הסרט במקור הוא "לואיז בחורף"), נשארת לבד בעיירת קיט ליד החוף עם סיום הקיץ. והיא אכן צריכה להסתדר לבד. אבל הטעות הראשונה של הסרט היא הדמות הראשית. היא אנטיפטית, צינית, אנטי-סוציאלית. הסרט הרי, בסופו של דבר, הוא על בדידות. על הצורך האנושי הכל כך בסיסי באנשים אחרים. באהבה, בקשר אנושי, בדיבור, אפילו במגע. האשה במרכז הסרט נשארת לבד, אין נפש חיה ברחובות, והיא אומרת כל הזמן שמוטב לה כך. היא מתעצבנת על רעש המטקות והילדים הצורחים על החוף בקיץ. אז עכשיו כולם הלכו. איזה שקט. איזה יופי.

אנחת הרווחה על כך שכולם הלכו אמורה להיות להמשיך לקרוא

היום לפני 30 שנה

ב-17 באוגוסט 1987, בדיוק היום לפני 30 שנה, ירד מלאך המוות לביקור באיכילוב. הוא לקח עימו את האישיות שלטעמי היתה האמן הכי נפלא שחי בישראל בכל שנות המדינה. שייקה אופיר.

בגיל 58 נפטר שייקה אופיר. אמן שהיה רב תחומי, ובכל תחומי עשייתו היה מקצוען, וירטואוז, פרפקציוניסט. והיה חשוב לו גם להמשיך לקרוא

מבצע ביצה: (סוג של) ביקורת

אין באמת טעם לכתוב ביקורת על הסרט הזה. כי מצד אחד, זה סרט שבאופן מוצהר מיועד לילדים קטנים. מאוד קטנים. מצד שני, סרט לילדים לא חייב להיות סרט ילדותי. ו"מבצע ביצה" הולך כל הזמן על קו הגבול הדק הזה בין סרט לגיטימי לילדים ולכל המשפחה לבין סרט אינפנטילי ומגוחך.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג. צילום: רפי דלויה

"מבצע ביצה" הוא בעיקר תזכורת ליכולות של אלון גור אריה. זה ש להמשיך לקרוא

מאהב כפול: הביקורת

(שם הסרט במקור: L'amant Double)

לקראת סוף הסרט יש סצינה שמתארת משהו יוצא מתוך בטן של אשה. סצינה מרשימה שכאילו לקוחה מסרט אימה. חבל שכל הסרט לא נראה ככה.


אני מאוד אוהב את פראנסואה אוזון. כתבתי את זה לא פעם. והנה, חגיגה כפולה: הסרט החדש של אוזון, שהוקרן רק לפני חודשיים בפסטיבל קאן, מגיע, טרי-טרי, לישראל. והסרט הקודם שלו, שמסתובב כבר קרוב לשנה בעולם, מגיע למסכים בישראל בעוד כמה שבועות. ראיתי את שניהם. ראיתי כמעט את כל מה שאוזון עשה מאז סוף שנות ה-90. "פרנץ", הסרט שיופץ כאן לקראת סוף החודש, הוא סרט יפהפה, גם אם לא שלם. "מאהב כפול", לעומת זאת, הוא מהפחות טובים לטעמי של אוזון.

"פרנץ" יותר מתאים לסגנונו של אוזון. הבמאי הצרפתי הזה אמנם מזגזג בין ז'אנרים שונים, אבל מגע ידו תמיד קל, אלגנטי, צבעוני, מתוקתק, ערוך במהירות, ומבלי לאבד את הרגש והנגיעה הקרובה בחיי הדמויות. "פרנץ" הוא דרמה רגישה (בשחור לבן, אגב, עם נגיעות קלות של צבע). "מאהב כפול" הוא סוג של מותחן אירוטי עם אלמנטים של סרט אימה. אבל אוזון בשלו: אלגנטי, שקט, יפהפה, ולחלוטין לא קשור למה שקורה על המסך.

כל המערכה הראשונה של "מאהב כפול" יפהפיה בעיניי, אבל כבר שם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2017: סיכום שלב א'

ב-19 ביוני 2016 מני יעיש הביא לי נבוט בראש.

ב-19 ביוני 2016 התקיימה הקרנת האקדמיה הראשונה של תחרות האופיר של השנה שעברה.

ב-19 ביוני 2016 ראיתי לראשונה את "אבינו". סרט נפלא לטעמי. סרט שבו מני יעיש בעט לי במוח בצורה עוצמתית, עד שראיתי את אותו סרט שוב פעמיים נוספות, ובסופה של אותה שנה בחרתי בסרט הזה כסרט השנה שלי. שנה לפני כן מאוד אהבתי את "המילים הטובות" ואת "באבא ג'ון". ב-2014 היה לנו את "גט" האדיר של משפחת אלקבץ, וגם את "יונה" של ניר ברגמן, שחרך לי את הנשמה, ואת "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט, סרט שמאזן בצורה נפלאה בין שחוק ובכי.

ר"ל: בכל שנה אני מוצא בקולנוע הישראלי פנינים של ממש. סרטים מצוינים בכל קנה מידה. והשנה? לא כל כך. בחודש וחצי האחרונים הלכתי לסינמטק תל אביב וצפיתי בכל הסרטים שעומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע בתחרות האופיר לשנת 2017. יש ביניהם לא מעט סרטים יפים. לגמרי. אבל אף אחד מהם, אף אחד, הוא לא סרט מצוין ממש לטעמי. לא מצאתי סרט שבאמת הולך איתי הלאה.

כמו כל שנה, גם השנה האקדמיה, שכבר הבטיחה לשנות את התקנון, עדיין עובדת על השיטה הישנה (עם הבטחה לשנות, אולי, אם אף אחד לא יתנגד יותר מדי, בשנה הבאה). בינתיים, גם השנה, זו תחרות בין סרטים אלמונים למדי לקהל הרחב. 31 סרטים משתתפים במירוץ לפרס האופיר. רק 10 מהם הופצו מסחרית (מתוך העשרה, שניים הופצו בהפצה סינמטקית מצומצמת בלבד, ועוד אחד, "מבצע ביצה", סרט ילדים בינוני של אלון גור-אריה, יופץ ממש בקרוב. כלומר, רק 7 סרטים באמת הופצו לקהל הרחב). עוד 14 סרטים הוקרנו בהקרנות פסטיבליות כאלו ואחרות (מתוך ה-14, 3 יוקרנו בקרוב בפסטיבל ונציה, כלומר, הם עוד לא נחשפו בכלל). מה שמשאיר 7 סרטים שלא הוקרנו בשום מקום אחר מלבד הקרנות האקדמיה. במהלך החודש וחצי האחרונים היו חברי אקדמיה שפגשו אותי בהקרנות ושאלו למה אני לא כותב על הסרטים שאני רואה. הרי בשנים שעברו כתבתי על הסרטים תוך כדי המירוץ, וחיפשתי בנרות הקרנות פסטיבליות ואחרות כדי שאוכל לתרץ פרסום פוסט. השנה לא הרגשתי שום צורך שכזה. היו סרטים שראיתי ואהבתי, היו סרטים אחרים שלא אהבתי, אבל לא רציתי להיכנס למריבה חסרת צידוק אמיתי על סרט מסוים שלא אהבתי, כי לא הרגשתי טעם. על הסרטים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים כתבתי כאן, ועל השאר תוכלו לקרוא כאן כשהם יוקרנו בפסטיבלים או כשיופצו לקהל הרחב (וזה יכול לקרות גם בעוד שנה, או בכלל לא).

אז לפני שאני אשחק כאן את המשחק הרגיל שלי, משחק ה"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל…", אכתוב כמה מילים בכל זאת על הסרטים שהרשימו אותי, כי אף אחד אחר לא כתב עליהם בשום מקום, כי הם לא הוקרנו בשום מקום:

אמנם אף סרט לא היה סרט בלתי נשכח עבורי, אבל היה אחד שחלקים ממנו הם באמת מעולים. "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז הוא סרט בעייתי מבחינתי. בעייתי, כי הוא מחולק באופן ברור ל-3 חלקים. החלק הראשון הוא קולנוע אדיר בכל קנה מידה, מרגש בצורה יוצאת דופן, פוער אישונים ברמה בלתי נתפסת. הבעיה היא שהחלק השני פחות טוב מהראשון, והשלישי פחות טוב מהשני.

והיה גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה". סרט מאוד יוצא דופן. אגדת עם למבוגרים. סרט מקורי, נהדר, חכם, ומרתק. לא הכל עובד בו, אבל מה שכן, משאיר אותי מריע לחשיבה יוצאת הדופן של הסרט המיוחד הזה.

אבל הסרט שהכי אהבתי השנה מבין אלו שבמירוץ הוא "געגוע" של שבי גביזון. הבמאי הזה חוזר אחרי העדרות ארוכה, והוא מביא איתו את עולמו המוכר והאהוב, אבל מנקודת מבט בוגרת יותר. כתבתי עליו כאן, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים.

היה בהקרנות האקדמיה גם סרט שנקרא "דרייבר" של יהונתן אינדורסקי. בשיחותי עם חברי אקדמיה שונים הבנתי שהם לא כל כך אוהבים אותו, אבל אני מצאתי בו הרבה עניין ומחשבה. אני חושב שאינדורסקי הצליח לדלג מעל המשוכה הלכאורה בעייתית שבבסיס הסרט, וכן לראות את הצד הרגשי והאוהב של האדם שבמרכז הסיפור, הדרייבר שמלמד את מוכי הגורל את אמנות השנור. זאת הצורה הצינית להסתכל על הסרט, אבל אינדורסקי הצליח להסתכל בצורה אמפטית על האיש הזה, ולחלץ מהסיפור שלו תובנות על אמנות ועל החיים בצד הפחות מואר בצל האמנות שאנחנו יוצרים. ויש בסרט הזה גם שחקנית בת 8. נהדרת ומקסימה. הלוואי שתהיה מועמדת.

ועוד קצת, בקצרה:

"אווה" – בתור דרמה משפחתית הסרט הזה דווקא אפקטיבי למדי, אבל עם כניסת אלמנט השואה לסיפור, הדרמה מתפרקת בידיים. אבל אבי קושניר אדיר בתפקיד הראשי.

"הלומים" – סרט בעייתי על תופעת הלומי הקרב. הרגעים הכי יפים בסרט הזה מגיעים באדיבות שחקנית אחת כמעט אלמונית שעושה תפקיד מצוין בסרט בינוני. קוראים לה אדווה בולה.

"הבן דוד" – הסרט החדש של צחי גראד שיוקרן בקרוב בפסטיבל ונציה לא מבויים טוב לטעמי, אבל יש לו תסריט מרתק, וצחי גראד עצמו תמיד משחק טוב. ויש לו גם תמיכה לא רעה בתפקידי משנה.

משיחות שלי עם חברי אקדמיה, הבנתי שמקומו של "פיגומים" מובטח בחמישיה. אני חושב שזה סרט מרשים, אבל לא עד כדי כך שיזכה למועמדות (כתבתי עליו כאן). גם "לא פה לא שם" סחף את חברי האקדמיה בהקרנות שהיו לו. אני מבין את זה לגמרי, ויש לסרט הזה גרוב מדליק, אבל גם כאן, לטעמי הסרט הזה לא מספיק טוב (כתבתי עליו כאן). במקרה של "לא פה לא שם", יכול להיות שחברי האקדמיה חושבים על האקדמיה האמריקאית. הסרט הזה עשה סיבוב יפה בחו"ל, ויש לו נקודה אקזוטית (בואו תראו את החיים של ערביות בתל אביב!), אבל התסריט עצמו לא מספיק טוב, והסרט לטעמי צולל בחלק השני שלו, מה גם שאי אפשר לחזות מה האקדמיה האמריקאית תאהב. גם אלמודובר לא היה מועמד בשנה שעברה, ועוד עם סרט יפהפה ("חולייטה"), אז אין טעם אפילו לנסות. וזה בכלל לא קשור לשאלה מהו הסרט היפה ביותר לטעמי.

אז עכשיו אני מתחיל לשחק:

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא