סרט האנימציה הצרפתי הזה מוקרן בהפצה מצומצמת בישראל מסוף השבוע, ואני הלכתי לראות אותו כי משהו בו סיקרן אותי. התקציר מבטיח סרט שקט, אנושי, מלנכולי. סיפור על אשה שנעזבת לנפשה, וצריכה להסתדר לבד, בתושיה שהיא צריכה למצוא בתוכה.
אז בסופה של צפיה, הסרט הזה הוא אכזבה מבחינתי. כי כן, כל החומרים כאן. בעקבות טעות, אשה מבוגרת, בחורף חייה (שם הסרט במקור הוא "לואיז בחורף"), נשארת לבד בעיירת קיט ליד החוף עם סיום הקיץ. והיא אכן צריכה להסתדר לבד. אבל הטעות הראשונה של הסרט היא הדמות הראשית. היא אנטיפטית, צינית, אנטי-סוציאלית. הסרט הרי, בסופו של דבר, הוא על בדידות. על הצורך האנושי הכל כך בסיסי באנשים אחרים. באהבה, בקשר אנושי, בדיבור, אפילו במגע. האשה במרכז הסרט נשארת לבד, אין נפש חיה ברחובות, והיא אומרת כל הזמן שמוטב לה כך. היא מתעצבנת על רעש המטקות והילדים הצורחים על החוף בקיץ. אז עכשיו כולם הלכו. איזה שקט. איזה יופי.
אנחת הרווחה על כך שכולם הלכו אמורה להיות להמשיך לקרוא 
איתן 