כלים שלובים: צליל לא מכוון

ראיתי כמה וכמה (ועוד כמה) תכניות בסדרת ה"סטודיו למשחק". זה שבה ג'יימס ליפטון מראיין שחקן או שחקנית על הקריירה שלהם (ובסוף מסיים עם השאלון שהומצא ודויק לכדי שלמות ע"י הגיבור הצרפתי שלו, ברנאר פיבו). עצה משחקנים לסטודנטים למשחק שחוזרת כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות היא להתכונן במרץ לתפקיד, לעשות תחקיר, לפרק את התסריט לסצינות, לחקור את הדמות עד היסוד – ועם זאת, כשמגיעים למעמד הצילומים עצמם – כדאי לזרוק הכל מהחלון. הרעיון הוא שעד יום הצילומים כל ההכנות נספגו היטב בשחקן, והוא כבר יודע את העבודה. ועדיין הוא צריך להיות מוכן להפתעות. לספונטניות. להמצאות של הרגע האחרון. למחשבות חדשות שיבואו מהבמאי, מהצלם, ובעיקר מהפרטנרים שלו למשחק.

והנה מגיע אלינו "כלים שלובים". קונצרט ל-4 שחקנים מהמשובחים שיש. מארק איווניר הישראלי משתלב יפה ברביעיה מוסיקלית שכוללת גם את כריסטופר ווקן, קת'רין קינר, וגם את מי שהוא אולי גדול שחקני אמריקה של הדור הנוכחי, פיליפ סימור הופמן. והנה נדמה לי שכולם עושים את אותה טעות. כולם רוצים להצדיק את המוניטין שלהם (ומארק איוניר רוצה להוכיח שהוא שווה בין גדולים) עד שכולם עשו את עבודת ההכנה האינטנסיבית ביותר בחייהם. אבל הם שכחו לזרוק את הכל מהחלון ביום הצילומים. וכך יוצא שלא האמנתי לאף אחד מהאנשים האלו על המסך. הבנתי שכל אחד יודע מה הוא רוצה, אבל הרגשתי גם שכל אחד מהם משחק עם עצמו, ולא מקשיב לחבריו. הרגשתי שהם שם כדי לעשות סרט יפה, אבל הם מפספסים בכל רגע כמעט.

קת'רין קינר, כריסטופר ווקן, פיליפ סימור הופמן ומארק איווניר ב"כלים שלובים". יפה ועקר

ובהתאמה, זו היתה גם ההתרשמות הכללית שלי מסרטו של ירון זילברמן: נדמה לי ש"כלים שלובים" הוא סרט שכל כך מתרכז בלהיות יפה, מהוגן כזה, מנומס, מכובד – כל כך מתאמץ למצוא חן, עד ש

סרט קצר: אין זמן (דארן ארונופסקי)

והיום: ביקור במוזיאון.

"אין זמן", כסרט קצר שעומד בפני עצמו, הוא די צולע ולא הכי מוצלח. אבל יש כאן הצצה לתחילת דרכו של אחד האנשים הכי מרתקים בתעשיית הקולנוע העולמית. ואם תשימו לרגע את הציניות בצד, יש ב"אין זמן" כמה רגעים משעשעים למדי.

דארן ארונופסקי, האיש מאחורי "רקוויאם לחלום" (ששנאתי שנאתי שנאתי) ומאחורי "המעיין" (שאהבתי אהבתי אהבתי), הוא גם האיש מאחורי "ברבור שחור", לטעמי אחד מהסרטים הגדולים של השנים האחרונות. בשבילי הוא קודם כל איש של אינטנסיביות רגשית. ניתן לראות ב"אין זמן" ניצנים של זה. הסרט הקצר הזה הוא בעצם סדרה של מערכונים. כמעט כולם מתחילים רגוע, ומגבירים קצב. הם משתמשים בעיקר בסאונד איטי שמתגבר. והם אמורים להוביל סוג של רכבת רגשית (כאן, קומית בעיקרה). "אין זמן" נעשה בשנות ה-90, והוא בעיקר מכיל את הרוח הזרוקה של אותן שנים (מי שמכיר את "גו פיש" המקסים של רוז טרוש, יש ב"אין זמן" משהו מהרוח ההיא. מינוס הקונטקסט החד-מיני). ולכן הוא גם פחות מחייב, אבל אני רואה בזה התחלה.

ב"מתאבק", כמו גם ב"ברבור שחור" ניכרת ההתעסקות של ארונופסקי המבוגר יותר בעיוותים של הגוף (ודרכו, של הנפש). גם כאן, בסרט המערכונים הלא מחייב הזה, ניתן לראות ניצנים לכך: אם זה במערכון החלפת העיניים, או במערכון הדגים.

זה ממש לא סרט קצר גדול, והוא אפילו די זניח בפני עצמו. אבל כשיודעים מי עומד מאחוריו, ומכירים (ואוהבים) את יצירותיו, ניתן לראות ב"אין זמן" איזשהו מוצר מוזיאוני, דלת מאירת עיניים אל נערותו ואל תחילת דרכו של אחד הקולות הייחודיים והאיכותיים ביותר של עולם הקולנוע של היום.

דארן ארונופסקי סיים לצלם את סרטו החדש, האפוס התנ"כי "נוח",

בחזרה למשחק: גוד-אולד אמריקה

זה הסרט שידוע כ"סרטו החדש של קלינט איסטווד". רק שלא איסטווד ביים אותו. הוא משחק בתפקיד הראשי בסרט הזה, והבמאי, רוברט לורנץ, היה עוזר במאי של איסטווד בכל הפרויקטים שלו בסוף שנות ה-90, והוא גם הפיק לו את כל הסרטים מאז תחילת שנות ה-2000 (וזה הרבה סרטים), זה ניכר גם כאן, בסרט החדש. הנושאים שמעניינים את איסטווד הם גם הנושאים שמעניינים את לורנץ, ואולי בגלל זה הם מסתדרים כל כך טוב. ומצד שני, לורנץ לא באמת מראה ניצנים של איש עצמאי שמצליח לצאת מתוך הצל שמטיל האיש הגדול. לכל היותר הוא מחקה אותו. אבל גם זה לא רע. אני קורא באתרים שונים כיסוחים פראיים לסרט הזה. "איסטווד מתבזה", "שוב הכסא הריק" (רמיזה להופעה התמיכה של איסטווד במיט רומני, המתמודד לנשיאות ארה"ב שאך זה הפסיד לברק אובמה), ונדמה לי שמדובר במניה-דיפרסיה של התקשורת: או שהיא תומכת בגדול באחד, פרנסואה אוזון, כאילו הוא כל הזמן היה אחד מהגדולים, ודווקא לרגל אירוע שהוא לא מהגדולים בקריירה של הצרפתי ("בתוך הבית" החביב אך זניח), או שהתקשורת פתאום משתוללת עם רוע עצום, וקוברת את האיש הזקן והכנראה סנילי שאיבד את היכולת.

לא זה ולא זה. לטעמי האישי, "בחזרה למשחק" אמנם אינו משתווה לאף אחת מהיצירות הגדולות של המאסטר המבוגר, אבל בפני עצמו, הוא בידור סביר בהחלט, ולרגעים אפילו מרגש.

(כמעט) כמו תמיד, "בחזרה למשחק" הוא דיון בגוד-אולד אמריקה. בגברים קשוחים שרואים בהפגנת רגשות סימנים של חולשה, ולכן נמנעים ממנה כמו מאש. במשחק הספורט כחוויה גברית מלכדת (ועדיף משחק אמריקאי מאוד כבייסבול). ובשינויים שעוברים על אמריקה, בהתפתחות הדמות של הגבר האמריקאי, שכבר מותר לו להראות רגשות מבלי שיגכחו עליו, והאם זה ראוי.

במרכז "בחזרה למשחק" ניצבים

בתוך הבית: מקצועי וחלקלק

ופתאום כולם אוהבים את פרנסואה אוזון. אורי קליין מפציץ בהצהרה: פרנסואה אוזון הוא במאי הקולנוע המעניין ביותר הפועל בצרפת כיום. אור סיגולי עושה פרויקט 'אוזון' בסריטה, ומכתיר את "בתוך הבית" כסרטו הטוב ביותר זה יותר מעשור. איפה הייתם כל השנים, הא?! איפה הייתם כשאני הלכתי במדבר, מקושש את כל סרטיו של הבמאי הזה, גם כשהם לא הופצו בארץ? עכשיו פתאום, כשיוצא סרטו החדש, גיליתם אותו?

ואתם יודעים מה? כאחד שמאוד אוהב את כל גוף יצירתו של אוזון, זה נראה לי יחסית מוגזם. כי "בתוך הבית" הוא אכן סרט יעיל מאין כמותו, מרתק, ומדביק את הצופה אל קצה הכסא. ובאותה נשימה היתה לי הרגשה שהסרט הזה לא מספיק מפוקס. קצת יותר מדי טכני. מאוד נהנה ממה שהוא עושה, מבלי באמת לדעת מה הוא עושה. מה הוא באמת רוצה להגיד. "בתוך הבית" הוא אחלה סרט, אבל הוא לא משאיר כלום אחריו. פוף. נגמר. התפוגג. ודווקא על זה כולם פתאום גומרים את ההלל?

אז מה היה לנו? יש לנו מורה לספרות שמאתר בים התלמידים העייפים והלא מעוניינים כשרון כתיבה אחד יוצא דופן. הוא מעודד אותו לכתוב עוד ועוד, לפתח את סיפורו על חברותו עם אחד התלמידים האחרים, ועל תשוקותיו (האסורות?) להיכנס לתוך הבית של חברו בכדי לחוות משפחה, להתאהב לראשונה באישה (באמא), בכדי ללמוד ולהתפתח תרבותית. הכל מבוים בדיוק מופתי, מצולם ומעוצב נפלא (שוב, גם כאן, מקפיד אוזון על עיצוב צבעוני משכר חושים), וגם כאן יש לא מעט דמיון בעבודת הבימוי: יש רגעים (מעטים מדי) שבהם המספר נכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו מספר. וכאן מתחיל הספק שלי לכרסם: פרנסואה אוזון רוצה לעשות צ'רלי קאופמן? בשמחה. אבל הוא עושה את זה מעט מדי.

רגע, אולי אוזון עושה כאן סרט על פערי המעמדות בצרפת? על המשפחות החמות והמלאות של המעמד הבינוני נמוך, מול האימפוטנציה וההתנשאות של המעמד הגבוה? התשובה היא: כן, אבל אין על זה דגש. ואין כאן ממש מסקנה שיוצאת מזה.

ורגע, אולי פרנסואה אוזון עושה ב"בתוך הבית" סרט על מהות האמנות? על כך שהאמנות שואבת את החמרים שלה מהחיים האמיתיים, ונותנת להם ספין פיוטי משלה? אולי באמת. יש כאן כמה צורות אמנות (כתיבה, ציור, וכמובן קולנוע, כפי שהציטוט מ"חלון אחורי" בסוף הסרט מדגיש מאוד), אבל גם כאן לא באמת ברור מה פרנסואה אוזון רוצה לומר. ההרגשה שלי תוך כדי צפייה בסרט היתה בעיקר: יש כאן יותר מדי נושאים, כל אחד מאפיל על השני, אין באמת פוקוס על נושא אחד מרכזי, ולכן זה מאבד מאוד מעוצמתו.

מורה ותלמיד "בתוך הבית". אז מה רצינו לומר?

בסיקוונס הראשון של הסרט, עם פתיחת שנת הלימודים (ועליית כותרות הפתיחה של הסרט), פרנסואה אוזון מקרין את המתרחש ב

פסטיבל קולנוע קוריאני: הקליינט

והפעם: סרט פשוט. בלי הרבה התחכמויות. דרמת בית משפט העוקבת אחרי מקרה רצח אחד. "חוק וסדר" בקוריאנית. השוטרים חוקרים. גם עורך הדין חוקר. ויש משפט. לתביעה יש מניע, אבל אין באמת הוכחות. ובכל זאת הוא אשם. אולי. אז מה הטייק הקוריאני על הז'אנר הכמעט שחוק הזה?

מהירות.

צפייה ב"הקליינט" שקולה לנסיעה ברכב במהירות של 200 קמ"ש.

במשך כמעט שעתיים רצוף.

מבלי להוריד את הרגל מהגז.

הסרט מפציץ את הצופה באולם באין ספור נתונים.

גילוי רודף גילוי.

תרגיל רודף תרגיל.

לא הספקת לקלוט את נתוני המידע החדשים, וכבר נזרק עליך עוד אחד. ובאופן מפתיע, לא הלכתי לאיבוד במבוך ההתפתחויות המסעירות. "הקליינט" הוא סרט די מהמם חושים במהירות שלו. הכל רץ מהר מאוד, ודורש ממני, הצופה, לרוץ איתו . זה סרט שאסור לבוא אליו עייפים. מצמצת – הפסדת פרט חשוב. ויותר מזה – כל ההתפחויות מתקפלות אל תוך המקרה האחד הזה. כולן מרכיבות פזל מורכב מאוד, ועם זאת, בלי משקל עודף. בניגוד לסרטים אמריקאים מהסוג הזה, הסרט הזה מוותר כמעט לחלוטין על תיאור מערכות היחסים בין הדמויות המעורבות. הוא אמנם רומז ליריבות בין התובע לסניגור (אביו של התובע היה מורו ורבו של הסניגור), אבל הסרט כמעט ולא נוגע ביריבות האישית הזו. הסרט עוסק כמעט אך ורק בהוכחות בעד ונגד הנאשם.

וזה הקסם האמיתי שלו – הוא באמת מצליח לשמור על עמימות בנושא האשמה.

זה הסניגור. ועוד לא סיפרתי לכם על התרגיל שהוא עושה בסוף.

עד סוף הסרט ממש הצופה לא יודע

פסטיבל קולנוע קוריאני: רדיו סטאר

כן, יש מלחמה בחוץ. אז אני יכול לשבת בבית, להיצמד לרדיו/אינטרנט/טלויזיה, ולהיכנס לחרדות. או לנסות להמשיך לחיות את החיים בצורה הכי שגרתית שאפשר. וזה אומר גם להמשיך ללכת לראות את הסרטים הקוריאנים המוקרנים בסינמטקים במסגרת הפסטיבל המתקיים עכשיו. והרי כבר הפסדתי את ההקרנה של "רדיו סטאר" בשבת בתל-אביב. אז מצאתי זמן, ונסעתי לירושלים*.

היה שווה. זה לא ש"רדיו סטאר" הוא סרט כזה גדול. למעשה הוא סרט קטן וחביב. משהו לא מחייב, אבל גם כאן מוכיחים הקוריאנים עד כמה הם עולים על האמריקאים בטיפול בסרטי ז'אנר. אם מישהו בהוליווד יעשה לסרט הזה רימייק, זה יצא סכריני ודביק. איכשהו הקוריאנים נמנעו מללחוץ בכוח על בלוטות הרגש. "רדיו סטאר" הוא קומדיה מחממת לב, נוסחתית וצפויה, ועם זאת יפה ונעימה. ואפילו מרגשת לעיתים. כל המערכה הראשונה היא כמו סיטקום חביב ולא מזיק. אבל בסוף המערכה הראשונה מופיעה הסצינה הסוחפת הראשונה (ההיא שבה הבחורה מדברת על האמא שלה), והסרט מקבל לתוכו את האלמנט הרגשי. ומשם הקומי והדרמטי הולכים יד ביד. הקומי מעלה חיוך. הדרמטי מדגדג קלות את בלוטת הדמעות. ו"קלות" היא מילת המפתח. במקום ללחוץ בכוח, צמר הגפן הבלתי נראה הזה מלטף אותי, הצופה באולם, וגורם לי נעימות.

הסרט מספר על זמר רוק שתהילתו מאחוריו. הוא נסחב מכשלון לכשלון, ומהשפלה להשפלה. איתו נסחב אמרגנו/ עוזרו האישי הנאמן לו לחלוטין. ההשפלה האולטימטיבית היא שליחתו אל עיירה רחוקה מהעיר הגדולה, כדי לשדר בתוכנית רדיו. מזמר בעל תארים ופרסים הוא הופך לשדר בתחנת רדיו מקומית נידחת. אבל על זה הסרט – על החום האנושי של ערים קטנות, מול הקרירות המחושבת של עסקים בעיר הגדולה. והחום האנושי הזה מחלחל לאט אל הגיבור וממסמס אותו. הוא מוצא את עצמו מחדש. "רדיו סטאר" עוקב באיטיות ובסבלנות אחרי הטרנספורמציה של הגיבור. השינוי

שלגי הקילימנג'רו: לסלוח לתוקפנים. לעזור לאלימים.

לפני כעשור, מדינת ישראל עברה את אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה. פיגוע טרור אחרי פיגוע טרור, תושבי המדינה דיממו מאכזריות החמאסניקים. שידורי הרדיו והטלויזיה של אותה תקופה הפכו לאולפן פתוח מתמשך. מלבד הדיווחים עצמם, את השידור מילאו גם אנשי ציבור מימין ומשמאל, ולכל אחד פתרון לעצור את הטרור. יש לי את הדיעה הפוליטית שלי, אבל מאוד היה קשה לי לקבל את אלו שאמרו: "זאת התוצאה של הכיבוש ושל היחס של ישראל לפלסטינים". גם אם ישראל רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת ביחסה לעם השני שנמצא על ידנו ממש, גם אז אין בעיניי אופציה לקחת על עצמנו את האשמה ואת האחריות למעשי אלימות וטרור נוראים כמו אלו שחווינו. מה שלא יהיה, אין הצדקה לאוטובוסים מתפוצצים.

והנה היום, עשור אחרי, ישראל סובלת מגל מתמשך של טילים על יישובי הדרום (וקצת גם יותר לכיוון המרכז). וממש עכשיו ישראל גם קצת משחררת לחץ, ויורה חזרה. לא ידוע עד כמה, אם בכלל, המלחמה הזו תהיה אפקטיבית. אבל עדיין אני לא רואה אופציה לשבת ולספוג, ולספוג, ולספוג…ולא לעשות כלום. יותר מכך, אני לא רואה אופציה להצדיק את הירי הזה של הפלסטינים עלינו. אבל השבוע עולה על המסכים אצלנו הסרט הצרפתי "שלגי הקילימנג'רו", וזה בדיוק מה שהוא אומר: אנו צריכים לסלוח ולמחול גם על אלימות שהופעלה נגדנו. יותר מזה: אנו צריכים לפעול ולעזור לאלימים שפגעו בנו.

אריאן אסקריד וז'אן פייר דארוסין ב"שלגי הקילימנג'רו". פשוט, חם, אנושי, אבל גם מקומם אידיאולוגית.

"שלגי הקילימנג'רו" מספר על

פסטיבל קולנוע קוריאני: לא נכנע

בכל מיני שיחות שיש לי עם אנשים לפני/ אחרי הקרנות של סרטים, אני הרבה פעמים מספר להם שבעשור האחרון יש שלוש מדינות מובילות בשטח הקולנוע העולמי, ושלושתן בעלות נוכחות ניכרת בכל פסטיבל קולנוע שמכבד את עצמו. השלוש הן: רומניה, דרום-קוריאה, וישראל. והנה מתרגש עלינו פסטיבל קולנוע קוריאני בסינמטקים. אמנם רק 5 סרטים, אבל רובם מסקרנים (את אחד מהם כבר ראיתי בעבר. "שילמידו" הוא סרט מרשים ביותר, אם כי גם די פשיסטי באופיו). היום נדבר על סרט הפתיחה של הפסטיבל, "לא נכנע".

הקוריאנים ידועים בשימוש המקורי שלהם בז'אנרים קולנועיים פופולריים. הם יודעים למקסם את ההזדמנויות בכל ז'אנר, והם חסרי פחד. הסרטים הקוריאניים, על פי רוב, מרתקים וסוחפים, ובעיקר בסרטי הפעולה, הם חסרי רחמים ואלימים מאוד. הלכתי לראות את "לא נכנע" בעיקר כי רציתי לראות מה הקוריאנים עושים עם ז'אנר דרמת בית המשפט. והתוצאה, לפחות על פי "לא נכנע", היא תוצאה מפתיעה: מצד אחד, מדובר בסרט קליל, אוורירי, ודי משעשע. האווירה הקומית השולטת בו מייתרת כל התייחסות רצינית לסרט ולמסריו, ולמרות שהסרט נעים ומצחיק, הוא משרה הרגשה של אחת מאותן חוויות תרבותיות מהנות ונעימות שביציאה מהאולם שכחת מהן. אבל מצד שני, מדובר ביצירה ערמומית וחכמה, שלמרות האווריה הקומית שלה, מעבירה את המסרים שלה בצינורות נסתרים, ובסופו של דבר, למרות הקלילות המובנית שלה, יש ל"לא נכנע" ערך מוסף שלא נעלם גם אחרי היציאה מן האולם.

מבוסס על סיפור אמיתי, הסרט עוקב אחרי סיפורו של פרופסור שנשפט ע"י מערכת המשפט הקוריאנית שלא בצדק בנושא דיני עבודה. בעקבות תסכולו הוא הלך אל ביתו של השופט שכיהן בחוק ואיים עליו עם חץ וקשת. השופט הגיע אל בית החולים עם פציעה בחזהו. כל מערכת המשפט התגייסה להגנתו של השופט, והכריזה על המקרה כפעולת טרור כנגד המדינה וכנגד הסדר השולט. הפרופסור עצמו טען כל הדרך לחפותו. הוא טען שהוא אכן הגיע לביתו של השופט כדי לאיים עליו, אבל הוא לא ירה את החץ, וכל הפציעה ומה שקרה בעקבותיה הן מבוימות. הסרט עוקב אחרי משפט הקשת והחץ, ואחרי מערכת משפט מושחתת שמגנה על עצמה ומכסה על מחדליה למרות אין ספור הוכחות ועדויות שהפרופסור מעלה שעל פניהן מזכות אותו.

מצד אחד, הסרט נוקט בגישה משעשעת ונעימה. הכל כאילו לא רציני. הדמות הראשית היא הדמות של עורך הדין של הפרופסור. מערכת היחסים הנבנית בינו לבין הקליינט שלו דומה למערכת יחסים בין זוג קומיקאים. בשוט אחד ספיציפי העליתי בדמיוני את שני הזקנים הקנטרניים מהחבובות.

עורך דין וקליינט. חבובות. "לא נכנע"

אבל כאן גם מתגלה ערמומיותו של הסרט: בעזרת

ארץ יבשה: גבר גבר

ארבעה סרטים חדשים עלו השבוע על המסכים בישראל. ראיתי את כולם, וכתבתי עליהם במהלך סוף השבוע. את "ארץ יבשה" השארתי לסוף. זה היה הסרט שהכי הייתי סקפטי לגביו. ראיתי בעבר סרט קודם של הבמאי, ג'ון הילקוט. זה היה הסרט המוערך "ההצעה". הסרט ההוא איכזב אותי. התסריט שלו, שנכתב ע"י ניק קייב, היה רזה מדי לטעמי, והוא לא החזיק אורך של פיצ'ר. את הבשר של הסרט מילאו קטעי אלימות קיצוניים שהבמאי הכניס, ושלהרגשתי היו יותר נסיון של במאי להראות לעולם את יכולתו הטכנית, למרות שהיה בהם יותר אספקט של דאווין, ופחות רלוונטיות לסיפור עצמו.

אבל אני משתדל לתת לבמאי יותר מהזדמנות אחת לפני שאני מכריז שאני לא אוהב את עבודתו. וכאן, בסרט שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, לקחתי צ'אנס נוסף. והפעם הדיעה שלי חיובית יותר, אם כי יש לי בעיה עם הנושא של הסרט. במשפט קצר: זה סרט משובח, אבל זה לא בשבילי.

את הפוסט הנוגע לסרט (הנהדר) "האחות של אחותך" פתחתי במילים: "כמה שאני אוהב סרטים כאלו. בלי אקשן. (כמעט) בלי סקס. (כמעט) בלי עירום. בלי זיקוקי דינור. בלי בלגן. בלי ריקודים. בלי בחורות בביקיני (או בלי ביקיני). בלי יריות. בלי מירוצי מכוניות". זה אולי עניין של טעם. אבל "ארץ יבשה" הוא בדיוק ההפך. עם הרבה אקשן. הרבה יריות. אבל זה לא רק זה. "ארץ יבשה" הוא סרט שמקדש תפיסה של גבריות שלהרגשתי כבר חלפה מן העולם (המודרני, לפחות). כמו שהסרט הזה משתמש בז'אנר אולד-פאשן, ז'אנר המערבון, הוא גם מביע תפיסה אולד-פאשן, תפיסה של גבריות שולטת, כוחנית, מאיימת. גבר הוא גבר לא רק כשהוא יודע איך להפעיל את אגרופיו (ואת אקדחו. ואת הרובה שלו). גבר הוא גבר בעיקר כשהאיום של כל האלימות ידוע ומוכר לכל. גבר אמיתי יודע ליצור הרתעה כוחנית בכדי להסתדר בחיים. ועל מנת ליצור הרתעה צריך גם, לפעמים, להדגים את האלימות.

גבר אמיתי צריך שיער. גם בגבות. ואולי הומואים הם לא גברים. גאי פירס ב"ארץ יבשה"

"ארץ יבשה" הוא סרט חניכה. סרט על בחור צעיר וחנון הלומד ב

פרנקוויני: סרט אימה מרגש (או סרט מרגש וטיפה מפחיד)

האמת היא שמהבחינה השיווקית, הסרט הזה בבעיה: זה סרט אנימציה (סטופ-מושן), מה שאוטומטית מקושר בקהל הרחב למושג "סרט ילדים", אבל הוא מוקרן בשפתו המקורית, באנגלית, בשחור-לבן, ובעיקר בשעות הערב, מה שאוטומטית שותל במוחם של הרוב מחשבות על כך שזה סרט אימה שלא מתאים לילדים. וכך הסרט הזה נופל בין הכסאות. וחבל. כי מדובר באחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי השנה.

גם מבלי להכיר את רוב הפילמוגרפיה של טים ברטון, זה קל להבין ש"פרנקנוויני" הוא סרט אינטרוספקטיבי. סרט שבו טים ברטון מסכם את הקריירה שלו. זה קל מאוד לדמיין, למשל, שהסצינה הראשונה בסרט היא שחזור, כמעט אחד לאחד, של סצינה שאכן קרתה במציאות, כשטים ברטון היה ילד קטן. וממש כמו הסרט הקצר שהציג אותו לעולם (אותו העליתי לבלוג אתמול), גם "פרנקנוויני" משתמש באסתטיקה של סרטי אימה כדי לספר סיפור נוגע ללב. וזה די מדהים ש"פרנקוויני" הוא כמו סרט של סטיבן ספילברג שמבוים ע"י טים ברטון. בבסיס, הרי, זה סיפורו של ילד שצריך להתמודד עם אבל. עם הפטאליות של המוות. ולמשך כשני שליש סרט מדובר בסרט הרפתקאות סוחף, מרגש, מצחיק-עצוב, וגם מרהיב עין, כמו שרק ספילברג יודע. הלחיצה על כפתורי הרגש, הלחיצה הכל כך אפקטיבית ומדמיעה, היא במיוחד ספילברגית. אבל העיניים הגדולות של הדמויות, הצללים, השחור-לבן, והציטוטים מסרטי אימה (בעיקר "פרנקנשטיין") – כל אלו מגיעים מהעולם של ברטון.

ילד וכלב. פרנקנוויני. סרט מאוד מרגש (עם קצת אימה)

ואז,