פרסי אופיר 2013: מעל הגבעה

לא הבנתי את הסרט הזה.

כלומר, הבנתי. כל מהלכי העלילה נהירים. הכל ברור ומובן. ובכל זאת, חסרה בו תשוקה. לא הבנתי למה מספרים לי את הסיפור. לאן הוא הולך. מה כוונת המכוון. למה האיש הזה, שפתאום החליט לחזור לחיפה, למה הוא מעניין אותי. מה מיוחד בו. למה הסיפור שלו ושל אביו (ושל האישה החדשה של אביו) כל כך מיוחד שהוא מבזבז עליו יותר משעה וחצי.

והכי חשוב, לא הבנתי למה הסרט מרגיש לי כל כך אנכרוניסטי. כאילו הוא הגיע אלינו במכונת זמן היישר משנות ה-70. כאילו שלמה גרוניך הצעיר כתב את המוסיקה. רפאל נדג'ארי הבמאי מניח את המוסיקה על גבי התמונה בחוסר תחכום משווע, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שנות ה-70.  אירועים קריטיים בסרט מבוימים ברישול כל כך בולט (ומדובר בעיקר על מה שקורה בשוק, ועל מה שקורה כשהדמות הראשית מנסה למנוע מביתו הקטנה לחצות את הכביש).

גם אירועים לא קריטיים מבוימים ברישול. למשל, בתחילת הסרט, הדמות הראשית נוסעת לחיפה. אבל השלט המתחלף ברכבת מודיע שהתחנה הבאה היא דווקא מודיעין. לא בכיוון בכלל. ובעיקר אין כיוון בסרט הזה. כשמגיעה, לקראת הסוף, סצינת ההתעמתות הגדולה בין הבן לאביו, היא מגיעה משום מקום. אין שום בניה של מתח, שום פריסה של הסיפור בהדרגתיות. וכך הסרט מתחיל משום מקום (מרק רוזנבאום שופך עליו קפה, אז זו סיבה טובה לנסוע לחיפה) ונגמר בשום מקום.

מוני מושונוב ואורי פפר. אב ובנו הולכים "מעל לגבעה".

מוני מושונוב ואורי פפר. אב ובנו הולכים "מעל לגבעה".

לא מעט שחקנים להמשיך לקרוא

השיר של מריון: התמסחרות זה רע?

קל להיות ציניים כלפי הפרויקט הזה. קל לראות בו איזשהו מוצר מדף מסחרי נטול כל ערך אמנותי המכוון אל קהל יעד של אנשים מבוגרים חובבי קולנוע לא מאתגר. ואם לומר את האמת, במהלך הצפייה בסרט הזה אפשר לראות את כל המרכיבים של המוצר הזה: בריחה מכל מה שיכול להיות 'יותר מדי', כמה בדיחות טפלות (זקנים מדברים על סקס זה מצחיק, זקנים עושים רוקנרול זה מצחיק. NOT), גיוס כמה שמות גדולים כדי שהמוצר יימכר – ויאללה, למסכים.

ובכל זאת, עם כל הסתייגותי מהמוצר הזה, אני דווקא בעד "השיר של מריון". אבל בעד מוגבל. בעד שמכיר בחסרונות. בעד שאומר: זה לגמרי סרט זניח ונשכח, אבל בכל זאת יש בו משהו.

לא יודע מי זה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: הנוער

אז הנה הגיע הסרט הכל כך מצופה של תום שובל. זה שכבר היה בברלין, ויצא עם ביקורות אוהדות. זה שכבר הוקרן בפסטיבל דרום. זה שיש עליו דיבור. והתוצאה: בעת ובעונה אחת, גם מרשים מאוד, חכם, ומצוין, וגם מאכזב קצת.

מאכזב – בעיקר כי הרגשתי שהיה כאן חומר מצוין לסרט קצר יותר, ואיכשהו הוא התמתח מדי באופן לא טבעי.

זה היה צריך להיות "המשגיחים" של השנה. סרט שיוצא מתוך מסורת של סרטי אקשן הוליוודים סוג ב' כדי להגיד משהו על החיים כאן, בצל הזוהר ההוליוודי המפוקפק. ה"משגיחים" היתה פצצת אנרגיה מופלאה שהתפוצצה בזיקוקי דינור של אמונה ואנרגיה מטורפת שלפעמים הולכת עם האל, ולעיתים נגדו. "הנוער" מבקש לבדוק את החיים הקשים של פשוטי העם בצל אותו זוהר הוליוודי.

כמו "שש פעמים", גם "הנוער" מתחיל בסינמה סיטי.

על יד הסינמה סיטי יש חיים אחרים. מתוך "הנוער"

על יד הסינמה סיטי יש חיים אחרים. מתוך "הנוער"

הנערים לובשים חולצות עם שמות של סרטים. החדרים שלהם מלאים בפוסטרים של סרטים. והסרט משתמש במרכיבים שלקוחים מאין-ספור סרטי אקשן אמריקאים, כמו למשל החלק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: הקדמה

ביום שישי נסעתי לירושלים. מישהו החליט שהבלוג שלי שווה משהו, אז קיבלתי הזמנה ליום הקרנות מוקדמות לסרטים שיוקרנו בפסטיבל ירושלים. היו 4 הקרנות בשלושה אולמות במקביל. היו לנו 12 סרטים לבחירה, ומתוכם בחרתי 4. אז מאוד נהניתי מהיום הזה, מהארגון שלו, ומהאווירה שבה אנשים פשוט באים, מדברים ומתווכחים על קולנוע. אבל אם רק הסרטים עצמם היו יותר טובים…

ראשית התיישבתי לצפות ב

Upstream colour

סרט שהגיע מעוטר בפרס חבר השופטים מפסטיבל סאנדאנס האחרון. אחרי ההקרנה התבדחתי עם חברי הבלוגרים על כך שכמות הנטישות בהקרנה שתהיה בפסטיבל עצמו תהיה כנראה מסיבית. אם 100 אנשים יכנסו להקרנה, סביר להניח שלפחות כ-50 יצאו ממנו במהלך ההקרנה. למעשה מדובר בסרט גודארי מאוד. משהו שהולך באופן מופגן כנגד הקהל. משהו שבודק את כלי העבודה של יוצר קולנועי, ובדרך שם פס על דרך הסיפור הקונבנציונלית. ה'עלילה', אם ניתן לקרוא לה כך, היא על בחורה שנחטפת ע"י פסיכופט ועוברת מסע התעללות (היו רגעים שחשבתי שמדובר בגרסה חופשית יותר של האנקה). אבל אז הבחורה משוחררת, ומנסה להסתגל לחיים מחדש. היא אפילו מוצאת בחור חדש, אבל זכרונות הזוועות שעברה לא מרפים.

אבל זה רק תיאור של קו עלילה מאוד חופשי. יש באמצע גם איש סאונד /קו נטוי/ מגדל חזירים שכל הזמן נמצא בסביבה. הסצינה הביזארית ביותר היתה עוד בחלק הראשון של הסרט, כשאיש הסאונד פשוט מציב רמקולים עצומים מחוץ לקראוואן, והסאונד העולה מהם הוא כשל מאוורר עצום. משהו שאמור להגביר מתח, אבל מכיוון שהוא עושה את זה באופן מלאכותי, ובעצם מחצין את הטכניקות הקולנועיות שלו אל המסך, הוא משיג את ההיפך (גודאר, נו…). היו רגעים שנזכרתי ב"אנדנטה" הישראלי, שנעשה במופגן מתוך חשיבה על הסאונד, ורק אח"כ דאג לאספקטים האחרים. גם אם "אנדנטה" הותיר אותי חצוי, הוא יותר טוב מ Upstream colour התמוה.

אז שימו לב, אזהרה: Upstream colour הוא סרט לאנשים שמתעיינים בקולנוע בלבד. בפירוק אמצעי המבע לגורמים. אם אתם מחפשים סרט עם משחק, וצילום, ותסריט – מקומכם לא פה.

אחרי הפסקה קצרה להמשיך לקרוא

בית ספר למפלצות: Uוניברסיטה Mסחרית

אין לי הרבה דברים רעים מדי להגיד על "בית ספר למפלצות". אין לי גם הרבה דברים טובים מדי להגיד על הסרט הזה. הוא השאיר אותי די אדיש.

זה די טראגי, למען האמת. אולפני פיקסאר היו החדשנים בשטח. המרגשים, המקוריים, המצוינים. ללכת לראות את הסרט השנתי של אולפני פיקסאר היתה חווייה ייחודית. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם. שהם יצטיינו בחשיבה מקורית ("צעצוע של סיפור"), במצוינות טכנית ("באג לייף"), במצוינות תסריטאית ("רטטוי"), בנועזות ("וול-אי", שלהזכירכם היה אילם כמעט לחלוטין בחלקו הראשון).

ואז פיקסאר ואולפני דיסני הפכו לגוף אחד. בעולם אידיאלי הגוף החדשני, הרענן, היה מפיח חיים חדשים במפלצת המסחרית העייפה. בעולם המעשי ההיפך קרה. פתאום סרטי המשך הפכו לסטנדרט. פתאום החשיבה הפכה להיות מסחרית, באה מהראש העסקי, ולא מהלב היצירתי.

וכך נראה "בית ספר למפלצות". די בומבסטי (לפחות בהתחלה). כל פעם ששם הפקולטה שבמרכז הסרט מופיע, מופיעה גם תרועה אדירה של מוסיקה. הכל כדי לתפוס את תשומת הלב. הכל כאילו נחמד וקליל. למעשה מזיע מהצורך למכור (את הסרט, את המוצר הזה שנקרא "בית ספר למפלצות"). הסרט, ככלל, חביב וזורם, אבל הוא כאילו חסר חיים. כאילו הכל הולך על אוטומט. ויש בו קריצה ברורה לתרבות השלטת. במקום להיות האור שהולך לפני המחנה, במקום להכתיב את האופנה, פיקסאר רודפים אחרי האופנה. מתחנפים אליה.

רוב רובו של הסרט מתרכז בתחרות שנקראת "משחקי הפחדה". האסוציאציה המיידית שלי היתה "משחקי רעב". משחק שבו כמה שלבים, ובסוף כל שלב אחד המתמודדים עף מהמשחק. בין שלב לשלב – פרשנות, סוג של עצירה דרמטית לעיכול. למעשה מדובר בחיקוי של פורמט טלויזיוני נלוז. "בית ספר למפלצות" הופך לסרט ריאליטי.

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

הרפתקאות! מרדפים! ריגושים! במחיר כרטיס קולנוע בלבד! בבית הספר למפלצות!

אז לא, זה לא כזה רע. זה לא להמשיך לקרוא

סרט קצר: זאפינג (כריסטיאן מונג'יו)

מחר מתחיל בתל אביב פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי. כשבוע של סרטים קצרים מרתקים מכל העולם.

בסוף השבוע הבא החברים מ"סריטה", הבלוג השכן, עורכים בקולנוע "לב" בתל אביב את המפגש השני במסגרת "סרטים מחוץ לזרם", בו הם מקרינים סרט ש"לב" קנו אבל כנראה לא מתכוונים להפיץ מסחרית. בפעם שעברה זה היה "אל הפלא" של טרנס מאליק. הפעם זה יהיה "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו הרומני. ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל חיפה האחרון (כתבתי עליו כאן) ואני ממליץ עליו בחום. מדובר בסרט קשה מאוד לצפיה, אבל אם יש לכם קיבה חזקה, זוהי גם דרמה עצומה ומטלטלת. צפייה מומלצת ואירוע שמאוד כדאי להיות בו (שהרי מדובר בהזדמנות כמעט בודדת לצפות בסרט האדיר הזה). וכדאי גם לקרוא את הפוסט שאורון שמיר העלה אתמול ב"סריטה" על סרטיו של מונג'יו.

לכבוד שני האירועים האלו פשפשתי קצת ברחבי הרשת ודגתי סרט קצר ומוקדם של כריסטיאן מונג'יו שנקרא "זאפינג". בניגוד לשני סרטיו הארוכים ("מעבר לגבעות" ו"ארבעה חודשים, שלושה שבועות, יומיים") הפעם מדובר בסרט משעשע למדי, עם הרבה דמיון ומחשבה שמזכירה קצת את "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן. עם זאת ניתן לראות בבירור שזהו סרט רומני : ההתיחסות לרומניה כמדינת משטרה, ההתגרות בשלטון, וההתמקדות באנשים הפשוטים, הפועלים הנגרסים בגלגלי השלטון המדכא.

איש קשה יום יושב בבית ומעביר תחנות בטלויזיה בעזרת השלט. מעביר מעביר מעביר. אשתו מנדנדת. הוא מנפנף אותה. אבל הוא לא יכול לנפנף את האיש בתוך הטלויזיה, שמוכיח אותו גם הוא על כך שכל מה שהוא עושה הוא לזפזפ. סרט קצר (רבע שעה) ומצחיק, ברוטב רומני.

אחרי הקפיצה – הסרט. להמשיך לקרוא

האשליה: באנו ליהנות. או שלא.

זה לא סוג הסרטים שאני בד"כ אמון עליהם. אבל הטריילר נראה כל כך כיפי. וזה גם מה שהורג את הסרט. הוא לא כיפי.

ממה ששמעתי, לואי לטרייר הוא במאי עם יכולות מוכחות. ורואים את זה ב"אשליה". המצלמה נעה בחופשיות מענגת, מוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה. אבל משהו בו בכל זאת לא זז. אני חושב שאלו השחקנים.

אני חושב שכל הקאסט של השחקנים שזומנו לסרט הזה לקחו את העבודה שלהם מאוד ברצינות. מאוד. ובדרך הם שכחו ליהנות. הם שכחו שמדובר בסרט פעולה קליל ומתוחכם. שמדובר בסרט על קוסמים. אנשי בידור שלפחות כלפי חוץ צריכים להראות שהם נהנים ממה שהם עושים. שמדובר בסרט עם טוויסטים שאמורים לסחוף את קהל הצופים. מה שקורה בפועל הוא שרוב השחקנים מאוד לחוצים. שפת הגוף שלהם מכווצת. בעיקר זה ניכר על ג'סי אייזנברג. דווקא אייזנברג, שמאוד הרשים כמארק צוקרברג ב"רשת החברתית", דווקא הוא חוזר על אותו השטיק. "תמיד תהיה האיש החכם ביותר בחדר", משפט שהוא אומר כאן בסרט, הוא גם משפט שמאוד הגיוני שצוקרברג היה אומר ב"רשת החברתית". ובכלל, נדמה שהוא כל הזמן קפוץ שפתיים. מתוח. גם וודי הארלסון, שאמור לתת את ה'קומיק ריליפ', יש לו כמה וואן ליינרים משעשעים, אבל בהיעדר הקונטרה, כל הפאנצ'ים הולכים לאיבוד. מייקל קיין, מורגן פרימן, ומארק רופאלו ממחזרים תפקידים שהם עשו בהרבה סרטים אחרים, אבל ללא חדווה יתרה הפעם. ואיילה פישר נחמדה ויפה, אבל גם היא חסרה את הקלילות הנדרשת.

מרשים, נוצץ, רציני מדי. "האשליה".

מרשים, נוצץ, רציני מדי. "האשליה".

היחידה ש להמשיך לקרוא

רכבת לילה לליסבון: מיקס אירופי

בחיי שזה אחד הסרטים המגוחכים ואפילו המקוממים שהגיעו לכאן בזמן האחרון.

הבמאי מדנמרק. ההפקה גרמנית. השחקנים גרמנים, בריטים, צרפתים, שוויצרים, שוודים, וכמובן פורטוגזים. וכולם מדברים אנגלית במבטא שאמור להיות פורטוגזי, אבל הוא בעצם שום דבר חוץ מהזרה משונה. הרי שני פורטוגזים ידברו ביניהם פורטוגזית. אבל בסרט הזה הכל הולך. מעין יצור כלאיים בלתי ברור.

מה גם שהסרט בנוי בעצם משני סרטים: באחד מורה מציל אישה שעומדת להתאבד בקפיצה מגשר. היא נעלמת לו והוא מוצא בכיס המעיל שהיא משאירה ספר וכרטיס לרכבת לליסבון. בהחלטה של רגע הוא עולה על הרכבת, משאיר את חייו מאחור. זה סיפור מעניין למדי. אם הוא היה מסופר כראוי. למה הוא משאיר את חייו מאחור? מה יש בהם (או אין בהם) שהוא היה מוכן לקפוץ להרפתקאה שכזו?

בסיפור השני אנו נחשפים לאדם שכתב את הספר ולמאורעות חייו בצל הדיקטטורה הפורטוגזית של לפני כמה עשורים. אני לא ממש מבין מה המשיכה של המורה לסיפור של הסופר. כמה משפטים פילוסופים בשפה גבוהה שהמורה מקריא לעצמו אינם מספקים את הסחורה. צריך להיות משהו יותר קונקרטי כדי שאני אבין למה המורה רץ בכל ליסבון אחרי רמזים המרכיבים פאזל של חיים שלמים.

העריכה של הסרט אינה מספקת. החדירה של הסיפור מהעבר אל הסיפור מההווה איטית מדי. בהדרגה היא הופכת את הסיפור מהעבר למעניין יותר, מייתרת את הסיפור מההווה, הופכת אותו ללא רלוונטי. יותר מזה, בשלב מסוים בסרט הסיפור מההווה הופך לטריק קולנועי בלבד בכדי להיכנס שוב ושוב לפלאש מהעבר. למשל: מישהו מבקש ממישהו אחר סיגריה. ומיד הוא אומר: אח…הוא היה מעשן הרבה. ומיד עוברים לסיפור מהעבר. הסיפור של המורה מההווה מרגיש בחלקים גדולים מהסרט כתירוץ מיותר לספר על העבר. סיפור אחד מפריע לשני.

ואז, באיזשהו שלב, להמשיך לקרוא

קפה דה פלור: בדרך אל האושר

החיפוש אחרי האושר – זה "קפה דה פלור". אושר מרוכז, אושר עילאי, אושר עצום. לדעת למצות עד תום את ההנאה משיר אהוב, מסרט מרגש, מאהבה עם הבחור/ה שלכם. לדעת לחוות את האושר הנפלא הזה. לדעת לשמור עליו מכל משמר מפני פגעי הדבר הזה שנקרא חיים. לדעת לזהות את האושר הזה כשהוא מגיע, לקפוץ על ההזדמנות הזו, ולא לוותר עליה.לדעת לחיות גם כשהאושר הזה נגמר. לדעת מה לעשות כשאושר מחליף אושר. לדעת למצות את החיים. זה "קפה דה פלור".

ז'אן מארק ואלה הוא במאי מעניין. הוא התגלה לפני כמה שנים בסרט שנקרא "ק.ר.י.ז.י". אני כבר לא ממש זוכר מה היה הסיפור שם, אבל אני זוכר שלא אהבתי את הסרט. היה בו משהו מחוספס מדי. משהו שמתפנן על האנשים שחיים על הקצה, קלאברים שיוצאים לבלות, עושים סמים וסקס, קעקועים ופירסינג, נוסעים במכוניות ובאופנועים במהירויות גבוהות.

את סרטו השני לא ראיתי. מישהו בהוליווד החליט שזה רעיון טוב לתת לבמאי הצעיר והעולה מקנדה שהתגלה בסרט על צעירים ופוחזים – הוליווד נתנה לו לעשות סרט תלבושות על מלכת אנגליה, ויקטוריה. איכשהו משהו שם לא הסתדר לי, ולא ראיתי את הסרט הזה. והנה מגיע אלינו סרטו השלישי (למעשה, זה סרטו הרביעי, אבל אף אחד לא שמע עליו לפני "ק.ר.י.ז.י").

ז'אן מארק ואלה מביים את ואנסה פאראדיס ב"קפה דה פלור"

ז'אן מארק ואלה מביים את ואנסה פרדיס ב"קפה דה פלור"

אמנם זה סרט שמסתובב בעולם כבר כשנתיים, והזכרתי אותו בסקירת פרסי האקדמיה הקנדית של 2012, אבל הנה הוא סוף סוף מגיע. וראו זה פלא – למרות שהוא עדיין מסתובב באותו מלייה של אנשים, וממשיך לספר על אותם אנשים צעירים שחיים על הקצה – למרות זאת זה סרט הרבה יותר משוכלל, הרבה יותר מזמין, הרבה יותר מרגש.

"קפה דה פלור" הוא התקפה להמשיך לקרוא