פסטיבל קולנוע צרפתי: 9 חודשי מאסר

אין הרבה מה להגיד על הסרט הזה. לוקח לו קצת זמן להתניע, אבל כשזה קורה – זה כיף של סרט.

בעקרון, "9 חודשי מאסר"  זו קומדיה מטורפת. והפעם הסרט נותן לעצמו להתפרע. לא סתם טרי גיליאם מפציע להופעת אורח קצרצרה ומשעשעת. ההומור כאן לעיתים נושק להעזה הבוטה והסנסציונית של חבורת מונטי פייטון. אלבר דופונטל, הבמאי-תסריטאי-שחקן, לא נרתע כאן מלהפוך מעשי רצח פסיכופטיים לסיקוונסים קולנועיים מצחיקים מאוד. בעזרת צילום צבעוני מאוד, עריכה מהירה, זויות עקומות, כתיבה קולחת, ומשחק טוב של כל השחקנים – הקומדיה הזו "9 חודשי מאסר" מצליחה לגרור רעמי צחוק מהקהל (ממני).

קומדיה מטורפת. "9 חודשי מאסר"

פסטיבל קולנוע צרפתי: קיי ד'אורסיי

איזה בלגן הסרט הזה.

אני מודה: אני לא מתמצא ביצירתו של הבמאי הותיק הזה, ברטראן טאברנייה. למעשה, ראיתי רק סרט אחד שלו בעבר. ולא אהבתי. אבל רציתי לתת לו צ'אנס נוסף. מה גם שאני דווקא מסמפט סאטירות פוליטיות. אבל מהסרט הזה יצאתי מסוחרר, ולא לטובה.

גיבורנו הוא בחור צעיר המתקבל בתחילת הסרט לעבודה במשרדו של שר החוץ של צרפת. הוא הופך להיות אחד מכותבי הנאומים של השר. וזהו. שם זה נשאר.

מכירים את הרגעים האלו בהתחלה של סרטים, שבהם מוצגים לנו גיבורי הסיפור, אבל אנחנו, שטרם מכירים אותם, עדיין תועים במבוך ולא ממש קולטים? אז זהו. שם זה נשאר. כל הסרט.

אני הלכתי לאיבוד בסרט הזה. השר (מימין) וכותב הנאומים שלו ב"קיי ד'אורסיי"

פסטיבל קולנוע צרפתי: קוראים לי המממ…

לפני שראיתי את הסרט שמעתי עליו דעות קיצוניות. היו ששיבחו את הסרט, והיו שאמרו שזה סרט גרוע במיוחד. לאחר שראיתי את הסרט אני חושב ששניהם צודקים.

צריך לבוא סלחנים לצפייה בסרט הזה. אבל צריך לבוא. הבעיה היא לא בנושא הקשה. הבעיה, וגם הקסם שבסרט המיוחד הזה, הם בעשייה הקולנועית שלו. זה כאילו מדובר בפרויקט סטודנטיאלי של תלמידה מתלהבת שהתארך הרבה מעבר למה שסרט סטודנטים צריך להיות. זה נראה כמו סרט שנעשה בשקל וחצי של מישהי שרוצה להראות שהיא למדה את תולדות הקולנוע ורוצה להוכיח את זה. יש בסרט הרבה גחמות קולנועיות שמפריעות. לכאורה יש כאן הרבה המצאות קולנועיות. למעשה אלו המצאות משומשות. ובכל זאת, ולמרות הכל, משהו בסרט הזה עובד בכל זאת.

הצילום של הסרט נראה עני. עיצוב התמונה נראה עני. לא מעט פעמים הבמאית משתמשת ב'פריז פריים', כמו אחת שראתה את "ז'יל וג'ים" של פראנסואה טריפו יותר מפעם אחת. בסצינה מסוימת אחת הדמויות אומרת: היום שלי שחור, ואכן, כל הסצינה מצולמת בשחור-לבן. מדי פעם יש מעבר בין סגנונות צילום. מדי פעם יש סיקוונסים המעוטרים במוסיקה אופראית, אבל יותר מכל הם נדמים כמשהו עני מאוד שמתהדר בנוצות עשירות לא לו. כל הסגנון הקולנועי של הסרט הזה מצביע על מנייריזם של מישהי שגונבת מכל העולם, אבל אין לה משהו משל עצמה. ולפעמים יש לה. סצינה בחדר אמבטיה בה האם מדברת אל עצמה מרגישה לרגע כמו תיאטרון מצולם, כשהמראה עמוסת אדים, כמו נפש הדמות (אז יש לה, לבמאית, בכל זאת, דמיון משלה). והילדה מדברת אל בובת הברבי שלה, תירוץ בימויי להוסיף וויס אובר (טריק שהבמאית ממעטת להשתמש בו, כדי שלא יעיק, אבל במעט הרגעים שהוא נמצא בסרט יש בו חן). אז יש גם בסרט הזה רגעים של השראה קולנועית, לצד רגעים שבהם נדמה שלבמאית הזו פשוט אין מושג.

נהג המשאית והילדה בהפסקת אוכל. מתוך "קוראים לי המממ.."

אבל כן יש לה.

פסטיבל קולנוע צרפתי: משמעות

יש שחקן קולנוע צרפתי אחד (בלגי, בעצם) שאני עוקב אחרי הקריירה שלו כבר כמה שנים. הוא מוכיח שוב ושוב שהוא קומיקאי מוכשר, וגם שחקן דרמטי עם עומק לא שכיח. יש לו שם קצת מסובך: בנואה פולוורדה (או משהו כזה). והוא הערך העיקרי (והכמעט יחיד) של הסרט הזה, "משמעות" (במקור קוראים לסרט הזה "מקום על פני האדמה").

צלם רווק, בודד, מיואש מהחיים, מעביר עוד יום ועוד יום בלי הרבה תקווה. הוא מטפל בבן הקטן של השכנים כאילו הוא היה בנו שלו, אבל זה על הדרך. זה לא ממש שלו. ואז, יום אחד, הוא שומע מהדירה ממול צלילי פסנתר. הוא מציץ (ומצלם) ונפגע. ומערכת היחסים בינו לבין הבחורה הזו היא מרכז הסרט. אבל זו מערכת יחסים עקרה.

מקום בגן עדן על פני האדמה (משמעות)

פסטיבל קולנוע צרפתי: ז'אפלו

בשביל סרטים כאלו יש פסטיבלים. סרטים שאין סיכוי שנראה אותם בהקרנות מסחריות (לגבי הסרט הספציפי הזה, אגב, אני לא מבין את זה. ביציאה מהסרט רוב הצופים, כולל אני, נאנחו מהנאה), אבל הם סרטים נהדרים, קומוניקטיביים, מרגשים, נהדרים.

האמת שסרטים כאלו הם בדיוק סוג הסרטים שמבקרי קולנוע מחמיצים פנים למולם. מבקרי קולנוע אוהבים להלל את שוברי המוסכמות. את אלו שלא הולכים בתלם. "ז'אפלו", לעומת זאת, הוא כמו סרט של התלמיד הכי מצטיין בכיתה. הוא יודע את העבודה, והוא מבצע אותה כמו שכתוב בספר. הצילום בסרט הזה, העריכה, שילוב המוסיקה, עריכת הפסקול (למשל, ההורדה של הסאונד לאפס ברגעים הקריטיים רק כדי להעלות אותו שוב כדי לקבל אפקט רגשי מקסימלי), הדרכת השחקנים – הכל מבוצע כאן לעילא ולעילא.

ובעיקר – זה סרט שבא מהלב והולך ישר ללב.

זאת לו דה לאז' (כאן עם ז'אפלו, הסוס). יש לה תפקיד קטן בסרט, אבל היא הלב הפועם שלו

המבול: סרט אפקטים ממוחשבים או יצירה פילוסופית עמוקה

אז הנה הגיע הסרט החדש של דארן ארונופסקי. אחד מהבמאים הכי גדולים שפועלים כיום. הציפייה היתה גדולה. במיוחד לאור השמועות על מלחמתו של הבמאי במפיקים שדרשו לקצץ את כנפיו האמנותיות (והשמועות הנוספות שידו של הבמאי היתה על העליונה). ועוד 'במיוחד' אחד: שניים מסרטיו הקודמים נחשבים בעיניי יצירות מופת סוחפות מאין כמותן ("המעיין", ו"ברבור שחור").

ואחרי כל הציפייה הזו, אחרי הצפייה אני מרגיש אנטי-קליימקס. זה ממש לא סרט רע, והוא (כצפוי) מרשים מאוד, אבל אין לי 'וואו'. למעשה, זה רחוק מ'וואו'. יש לא מעט דברים מעניינים בסרט, ויש לא מעט שטח לכסות בדיון בסרט הזה. אבל בסופו של דבר, הרבה מהדיון טובע בים של CGI (ואגב, אם כבר אנחנו בעניין, אם אתם מתלבטים אם לראות את הסרט הזה ב-3D או בדו-מימד, תבחרו בדו. התלת רק מפריע).

ים CGI

הבן של אלהים: סרט יפה, אבל מפוספס

בעיה, הסרט הזה.

בעיה – כי יש כאן כל כך הרבה כשרון. לחבר'ה האלה, גיא נתיב וארז תדמור, הבמאים של "הבן של אלהים", יש להם יכולת פנטסטית להוביל סיפור על אבא ובן מנקודה לנקודה בקצב מדוד. יש להם רגישות יוצאת דופן ואנושית מאוד לדמויות. הם יודעים לעבוד עם שחקנים ועם צלם. יש להם עין ללוקישיינים ציוריים, ולשילוב של הדמויות בתוך התמונות היפהפהיות האלו.

בעיה הסרט הזה. כי כל זה לא מתחבר לסרט שבאמת ישאיר חותם. "הבן של אלהים" הוא סרט מאוד יפה, אבל הוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. ואיפשהו זה התפקשש.

את "הבן של אלהים" ראיתי לראשונה בקיץ שעבר, ואז גם כתבתי התרשמות ראשונית. בין השאר כתבתי שם:

האמת היא שאם נגרד קצת, ממש קצת, אפשר בקלות למצוא לא מעט חסרונות בסרט הזה…כרגע אני לא רוצה לקטרג

אבל בצפייה שניה החסרונות של הסרט קופצים יותר לעין. ועכשיו הגיע הזמן לפרט קצת יותר

פסטיבל קולנוע צרפתי: עד שההר יפגיש בינינו

לפעמים צריך פשוט לשחרר. לפעמים יש סרטים כאלו. אין להם שום ערך תזונתי. אין להם שום תובנה קיומית. אין להם שום חשיבות. אבל הם מהנים בטירוף.

שם הסרט המקורי הוא Eyjafjallajökull. בלתי אפשרי להגות את המילה הזו. אבל זה הסרט. קומדיה פשוטה אבל לרגעים בלתי אפשרית כמעט.

קומדיה. לא צריך יותר מזה.

"עד שההר יפגיש בינינו" הוא קומדיה הבנויה על  נוסחה משומשת וידועה: זהו סרט מסע המצוות שני אנשים השונאים אחד את השני. במהלך המסע הם יעברו הרפתקאות ביחד, ו…

גופו 2014: סיבוב הנצחון של הבן היחיד

זה מאוד פשוט. לכולם היום יש אתר אינרטנט. אפילו לי. גם לאקדמיה הישראלית לקולנוע יש אתר באינטרנט. אז למה הם לא משדרים את הטקס שלהם בסטרימינג?

הנה, הערב נכנסתי לאתר האינטרנט של האקדמיה הרומנית לקולנוע. טקס פרסי הגופו התקיים הערב. וראיתי את כולו בסטרימינג, בשידור ישיר. אז נכון שהוא היה א-ר-ו-ך מאוד (כ-3 שעות ורבע, בלי פרסומות), ונכון שהוא היה קצת מעייף (תנסו אתם לראות משהו בשפה שאתם לא מבינים במשך 3 שעות), אבל היה גם מעניין. בין כל תוספות השומן המיותרות שמהן סבל הטקס הזה, מבין כל הדברים שלא הבנתי, הצלחתי לדוג את החגיגה הרומנית על הסרט שזכה.

וזה לא סתם. הנה, כבר בשבוע הבא, בתחילת אפריל, כשהדי הפסטיבל הצרפתי עדיין לא ישככו, וניתן יהיה עדיין לראות את הסרטים הצרפתים בסינמטקים השונים בארץ, סינמטק תל אביב כבר הולך הלאה. בתחילת אפריל הוא מביא לנו שבוע קצרצר של סרטים רומנים. סרט הפתיחה של הפסטיבלון הזה יהיה הסרט שזכה בפרס הגופו בשנה שעברה, "כולם במשפחה שלנו". ויוקרנו שם עוד סרט או שניים שנסקרו כאן בסקירות קודמות של טקסי גופו משנים שעברו. אבל השנה עושה רושם שאת הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו לשנת 2014 לא נצטרך לחכות הרבה כדי לראות בישראל.

הסרט הזה התחיל את דרכו כזוכה הגדול של פסטיבל ברלין 2013. הוא זוכה לביקורות עצומות, וכל מי ששאלתי אותו אמר לי שמדובר בסרט סוחט דמעות עשוי במקצוענות מרשימה. במיוחד מדברים על השחקנית הראשית, לומיניצה גיאורגיו, כאחת שמופיעה בסרט הזה בהופעה סוחפת. על ההקרנה בפסטיבל חיפה בסוכות דילגתי, כי ידעתי שהסרט עומד לצאת בישראל. אבל הסרט הזה נדחה ונדחה. אבל אולי בתי קולנוע "לב" הרוויחו. עכשיו הם יכולים לכתוב על הפוסטר: זוכה 8 פרסי גופו (האוסקר הרומני). כן, הזוכה הגדול של הרומנים השנה הוא

ג'וטרה 2014: חזקים

פיצול הולך חזק היום. גם הקוובקים חזקים בפיצול.

אתמול התקיים בקוויבק בקנדה טקס הפרסים של האקדמיה הקוובקית לקולנוע. רציתי להישאר ולראות אותו בסטרימינג, אבל העייפות הכריעה אותי (יש הפרשי שעות ניכרים בין קנדה לכאן), אז הנה התוצאות:

שני סרטים עיקריים זכו בפרסי האקדמיה הקוובקית. אחד מהם מעוטר כבר בפרסים שונים, כולל בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הקנדית. זהו "גבריאל", סיפורה של בחורה הלוקה בתסמונת וויליאמס ומחפשת עצמאות למרות מצבה. "גבריאל", שהיה גם הנציג הקנדי לאוסקרים השנה, הסרט הזה זכה אתמול ב-4 פרסי ג'וטרה קוובקים: פרס הבימוי, שחקנית המשנה, תסריט, ועריכה.

אבל גם אצל הקוובקים, כמו אצל האקדמיה הקנדית, וכמו באוסקרים, גם כאן פרסי הבימוי ופרס הסרט הטוב ביותר מפוצלים לסרטים שונים. רק שאצל הקוובקים זה מגיע עם יותר הגיון. באוסקרים, להזכירכם, פרס הסרט הטוב ביותר הלך ל"12 שנות עבדות". בסה"כ הסרט הזה לקח 3 אוסקרים. "כח משיכה" לקח 7 אוסקרים (כולל פרס הבימוי). ואילו אצל הקוובקים, הסרט שלקח את פרס הסרט הטוב ביותר הוא גם הסרט המוביל במספר הפרסים.

והזוכה הגדול של טקס הג'וטרה הקוובקי הוא