קו פרו 2014: יהיה טוב

אתמול ושלשום התקיים על יד סינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום הקו-פרודוקציות של היוצרים הדוקומנטרים. בפעם ה-16 הגיעו לכאן מנהלי תוכן מתחנות טלויזיה שונות מרחבי העולם (בעיקר מגרמניה ומצרפת, אבל גם מבריטניה, ארה"ב, קנדה, ועוד כמה מדינות) כדי להקשיב לבמאים ומפיקים ישראלים הנמצאים בתהליכים שונים של הפקה של סרט דוקומנטרי כדי למצוא כאן חומר מעניין בו הם יוכלו להשקיע, ואותו הם יוכלו לשדר ולמכור לכשתושלם העבודה.

בשנה שעברה נדד הקו-פרו אל האנגר 11 בנמל תל אביב, ובפוסט שכתבתי עליו בשנה שעברה ציינתי שההפקה של האירוע התרחבה והרשימה מאוד, אבל איכות הפרויקטים שהוצגו בקו-פרו 2013 היתה לא משביעת רצון. השנה חזר הקו-פרו למקום הרגיל שלו, אולם אשכול פיס שבתוך בית הספר הצמוד לסינמטק תל אביב. האירוע חזר לצניעות המאפיינת אותו (ועם זאת: הארגון היה, כתמיד, אדיב ומקצועי), ובמקביל, איכות הפרויקטים שהוצגו חזרה, שוב, לרמה גבוהה ומסקרנת מאוד. במהלך היומיים האחרונים ישבתי באולם אשכול פיס והקשבתי בסבלנות לפיצ'ינג של 18 פרויקטים הנמצאים בשלבים שונים של צילומים. רובם המכריע היה מרתק, מרגש, מסקרן מאוד. מנסיון של שנים עברו אני יודע שסרטים דוקומנטרים לוקחים את הזמן שלהם, ועד שנראה את הפרויקטים שהוצגו השנה בקו-פרו במצב גמור וחתום יעברו כמה שנים, אבל היו כאן כמה סרטים-בהכנה שפשוט כבר מדגדג לי לראות. הנה סקירה של כמה מהפרויקטים שהכי מסקרנים אותי:

"יער" – גיא נתיב

(הובהר כבר באירוע הפיצ'ינג שמדובר בשם זמני)

עקב סיבות שקשורות לעצם עשייתו של הסרט, לא ניתן לחשוף כלל פרטים מהעלילה. ניתן רק לומר שמדובר בסרט מאוד אישי של גיא נתיב. גם בסרטים קודמים של נתיב (כמו "מבול" או "הבן של אלהים", שעדיין ניתן וכדאי לצפות בו על המסכים ברחבי הארץ) נקודת המוצא היתה חוויות אישיות של נתיב, ועם זאת, מעצם היותם סרטים עלילתיים, האספקט האישי עבר דרך כמה פילטרים של פרשנויות של שחקנים ושל אנשי צוות אחרים. בסרט הדוקומנטרי החדש של נתיב הוא עומד לפני ואחרי המצלמה מבלי להסתתר יותר מאחורי הפילטרים האלו. ממעט החומר שהוצג בפיצ'ינג אתמול ניתן לראות שמדובר בחומר רגיש מאוד, הנוגע בנפשו ובבסיס קיומו של נתיב, והרגישות הגדולה הזו לגמרי עוברת הלאה. וגם מבלי לגלות ולו פרט אחד מפרטי העלילה, אני מבטיח לכם שיש כאן חומר לסרט מרתק ומאוד מרגש. ועם קצת סבלנות (אני מקווה שכבר לקראת הדוק-אביב הבא) נוכל לחשוף יותר פרטים.

הפרויקט "יער" מוצג בפורום הקו-פרודוקציות אתמול

פרויקט סודי נוסף, הפעם של

אריאל 2014: הזוכה

לא, לא שכחתי.

אתמול בערב (כלומר, היום בבוקר. שעון ישראל) התקיים במקסיקו טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע של מקסיקו, פרסי האריאל. לפני כחודש וחצי, עת התפרסמו המועמדויות, סקרתי כאן את הסרטים הבולטים ברשימה. ובכן, אחד מהם זכה בפרס. סרט אחד מוביל את רשימת הזוכים, והוא השאיר מעט מאוד לשאר.

לסרט קוראים

דוד די דונטלו 2014: המועמדויות

בדמדומי עונת האוסקרים, ובשחר עונת המלחמה הגדולה על פרס האקדמיה הישראלית, יש עוד אקדמיה אחת באירופה שהולכת להצביע על הטובים ביותר שלה. המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע, הדוד די דונטלו, פורסמו בשבוע שעבר (אבל אני הייתי בחופשה בחו"ל, אז הנה אני משלים פערים).

ראשית, צריך כמובן להזכיר את הסרט האיטלקי המעוטר של השנה. זוכה האוסקר "יפה לנצח". סרט שאני שנאתי, אבל כל שאר העולם אוהב. וגם האקדמיה האילטקית לא חולמת אפילו להתעלם ממנו. 18 מועמדויות יש ל"יפה לנצח": לפרס הסרט, וכן לפרסי הבימוי (פאולו סורנטינו), תסריט, הפקה, שחקנית, שחקן (טוני סרוויו), שחקנית משנה, שחקן משנה, צילום, מוסיקה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, עריכה, סאונד, אפקטים, ופרס הנוער.

עוד סרט שכבר הוקרן מסחרית בארץ ונמצא ברשימת המועמדויות של האקדמיה האיטלקית הוא "דבש". סרט שראיתי בפסטיבל חיפה ומאוד אהבתי, ואח"כ גם יצא להקרנות מסחריות. אני מניח שהנושא שלו (דילמות מוסריות בנוגע להמתות חסד) קצת הרתיע את הקהל הרחב, אבל אני מקווה שמי שאזר אומץ והלך לראות את הסרט הזה אהב אותו לפחות כמוני. לאקדמיה האיטלקית יש קטגוריה נפרדת המעניקה הכרה לבמאים/ במאיות בסרטם הראשון. וולריה גולינו היא אמנם שחקנית ותיקה, מוכרת, ואהובה, אבל "דבש" הוא סרטה הראשון כבמאית, והוא זוכה להכרה מהאקדמיה בדוגמת 7 מועמדויות. הסרט אמנם לא מועמד לפרס הראשי של הסרט הטוב ביותר, אבל הוא כן מועמד לפרס בימוי הביכורים (לגולינו), וכן לפרס התסריט, ההפקה, שחקנית, שחקן, צילום, ועריכה. ולריה גולינו עצמה מועמדת גם לפרס המשחק בסרט אחר, עליו נדבר תיכף.

אז זוכה האוסקר השנה, "יפה לנצח", מועמד ל-18 פרסי אקדמיה איטלקית. מספר עצום. אבל יש סרט אחר שקיבל יותר מועמדויות, והוא המוביל ברשימת המועמדויות.

לסרט קוראים

הנסיך הירוק: כמה רחוק תלך בשביל האויב-אוהב?

הסרט הזה עלה כבר בשבוע שעבר, אבל אני לא הייתי בארץ. אז הנה, השלמתי פערים.

על נדב שירמן שמעתי לפני כמה שנים, עת הוא הציג בקו-פרו את מה שאח"כ הפך להיות "מרגל השמפניה", סרט ריגול דוקומנטרי שזכה בהרבה פרסים (אבל לא יצא לי לראות). מ"הנסיך הירוק" כבר לא יכולתי להתעלם. זה ברור שזה העולם שמעסיק את שירמן. עכשיו יכולתי לבדוק למה כל העולם כל כך מעריך את שירמן (הסרט הזה כבר מגיע עם עיטור חשוב מסאנדאנס ועם ביקורות מהללות מארה"ב). ואחרי שראיתי, אני חושב שאני מבין למה  העולם אוהב אותו, אבל אני נשארתי עם לא מעט סימני שאלה.

כמו למשל: למה הסרט הזה בכלל דוקומנטרי? מצפייה בסרט זה ברור לי שלנדב שירמן יש יכולת טכנית מעולה, אוזן מצוינת ופיל טוב לעבודה אפקטיבית עם מוסיקה, חוש קצב טוב לעריכה, ואינטלגנציה גבוהה (גם רגשית) בכל הקשור להתפתחות הסיפור. ובכלל, חלק גדול מהסרט בנוי, עד כמה שאני יכולתי לראות, מסצינות שחזור מבוימות. אז למה לא לעשות את הצעד הנוסף, ולביים סרט ריגול מותח עם שחקנים? זה הרי ברור שלנדב שירמן יש עין טובה לפריימים, וחוש קולנועי מרתק. וגם כך חלק גדול מ"הנסיך הירוק" בעצם מבוים.

כשראיתי את הטריילר, הדבר הראשון שקפץ לי לעין זה הדמיון שלו לזוכה פרס האופיר מהשנה שעברה, "בית לחם". הרי גם שם וגם פה מדובר ב

בן יחיד: הבן לא יקיר לי

הפעם אני אהיה במיעוט. כמעט שנה וחצי אני מחכה לסרט הזה. אינספור פרסים הסרט הזה קיבל: מהפרס הראשון בפסטיבל ברלין בפברואר של השנה שעברה, ועד לפרסי האקדמיה הרומנית שחולקו בחודש שעבר (כתבתי עליהם כאן). ובאמצע: המון. המון ביקורות מצוינות. מכניקת ההפצה בישראל התעכבה מאוד מאוד מאוד עם הסרט הזה. הציפיה היתה בשמים. ובסופו של דבר? ככה. ברור לי למה הסרט הזה סחף את רוב מי שראה אותו. אני נותרתי מחוץ למסיבה.

ראיתי סרט קודם של קאלין פטר נצר. זה היה "מדליית כבוד", סרט ארסי ומצחיק על אדם מבוגר שהשלטון מחליט פתאום, ביום אחד בהיר, להעניק לו עיטור כבוד על שירותו בצבא, פעם, בזמן המלחמה. גיבור הסרט ההוא משתומם, ומחליט לחקור למה ועל מה בדיוק מוענק לו הכבוד הזה, ובמהלך החקירה הוא נתקל בקירות בירוקרטיה שלטונית. כלומר: קאלין פטר נצר, כמו רוב חבריו יוצרי הקולנוע הרומני של העשור האחרון, הוא איש חשדן מאוד כלפי הממסד השלטוני. כמו הרבה סרטים רומנים, נצר חוקר לפרטי פרטים את הסיאוב השלטוני. והנה מגיע "בן יחיד". סיפור על אשה בת 60 שמערכת היחסים שלה עם הבן היחיד שלה טעונה מאוד. אבל כשבנה נכנס לצרה (הוא דרס והרג ילד) – היא יוצאת למסע לשחרר אותו מהצרה אליה נכנס, למנוע ממנו עונש שכנראה מגיע לו. וגם כאן – זהו סרט שמתרכז בפרוצדורות.

האם. מתוך "בן יחיד"

קאלין פטר נצר כתב תסריט מאוד מפורט, אולי אפילו יותר מדי מפורט. שלכאורה מבכר את הטפל על העיקר.

ציידי ראשים: סרט אקשן משובח. מנורבגיה.

אז בכל זאת יש שינוי. אולי בכל זאת יש מישהו ששומע. אחרי שנים של תלונות על התפריט הדיאטטי מדי שנכפה על צופי הקולנוע בישראל ע"י המפיצים, פתאום בתי הקולנוע מקרינים גם סרטים אחרים, פחות קלים לעיכול. נועזים יותר. והאמת שהמפיצים עושים את זה מדי פעם, רק במרווחי זמן בלתי אפשריים. בתחילת השנה שעברה היה את "מנועים קדושים" הצרפתי. ואת "אור לאחר החשכה" ממקסיקו. והיה גם את "סטארבק" הקנדי. ואת "חלודה ועצם" הצרפתי (שהצליח לחדור את העור העבה של הקהל הרחב, ולהפוך לסיפור הצלחה קופתי). והנה מגיע גם סרט מנורבגיה. אני צריך ממש לאמץ את הראש מתי הופץ כאן סרט מנורבגיה (נדמה לי שזה היה לפני כמעט עשור. "סיפורים מהמטבח" של בנט האמר. פצצת שעמום איומה). אבל הנה מגיע עוד סרט אחד מנורבגיה.

אני מניח שהשלב הבא הוא לדחוק במפיצים לא רק להביא עוד סרטים כאלו, אלא גם להפיץ אותם בארץ במרווח זמן יותר הגיוני מיציאתם בחו"ל. "היו זמנים באנטוליה" הופץ בארץ יותר משנה לאחר שהפך למדובר ביותר בסצינת הקולנוע העולמי. כנ"ל לגבי "קאטפיש". כנ"ל לגבי "קפה דה פלור" ו"סטארבק" מקנדה. כולם סרטים מצוינים, אבל אלו שבאמת מחפשים קולנוע שונה מהתפריט ההוליוודי הרגיל יכלו לראות את הסרטים האלו הרבה לפני שהם הופצו בארץ לקהל הרחב. בדוגמא הנוכחית, את "ציידי ראשים" ראיתי לפני יותר משנה וחצי (וכתבתי עליו כאן) . עכשיו מה שנשאר הוא להפוך גם את הסרט הזה להצלחה, כדי לגרום למפיצים להביא עוד סרטים כאלו.

אבל זה לא יהיה קל. יהיה קשה לשנות את החשיבה הכללית שגורסת שסרטים אירופיים הם דרמות איכות של דיבורים. ושסרטים קוראניים הם קים קי דוק (כלומר: פיוטיים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף, ו…אביב"). "ציידי ראשים" רחוק מאוד מהעולם הזה. למעשה, הסרט הנורבגי הזה הוא כמו סרט הוליוודי לכל דבר: מרדפים, הרבה דם, מתח, קצב. אבל הוא טוב יותר. הוא קיצוני יותר. הוא לא מפחד. הוא סגור הרמטית תסריטאית. כל פרט שנחשף באקספוזיציה (הקצת ארוכה מדי, אני מודה) משמש בהמשך הסרט כאלמנט קריטי בסיפור.

למשל,

פרסי אופיר 2014: התחלה

היום זה מתחיל. 37 ישראלים חדשים מעמידים את עצמם לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע. כמה מאות חברי אקדמיה יקבעו בשביל עם ישראל כולו מה הסרט הכי טוב. ועם ישראל ראה רק סרט אחד מתוך ה-37. או בעצם: כמה מאות חברי אקדמיה יקבעו איזה סרט לשלוח לאוסקר. וזאת אחרי שבשנה שעברה האקדמיה האמריקאית בחרה רשימה כל כך איזוטרית של סרטים, והתעלמה מכמה וכמה ועוד כמה סרטים מהבולטים ביותר בשטח הקולנוע העולמי, עד שמלאכת הקליעה לקו מחשבתה של האקדמיה האמריקאית הפכה לכמעט בלתי אפשרית, ולכן אולי זה לא באמת חשוב. אבל זה לא משנה לאקדמיה הישראלית. הזוכה בפרס האופיר הוא אוטומטית הנציג הישראלי לאוסקר, מה שהופך שיקול מאוד מרכזי בהצבעה. אבל מכיוון שכמעט אף אחד מהסרטים לא הופץ מסחרית, מדובר במלחמה שמערבת כמה מאות אנשים, ולא את עם ישראל.

ועכשיו, אחרי שגמרתי להתעצבן את העצבים הרגילים, אני מפנה מבט קדימה, כי, בכל זאת, קולנוע ישראלי מעניין אותי. והשנה מסתמנת כשנה מעניינת במיוחד. שנה שאין בה פייבוריט אחד בולט באמת. אם בשנים קודמות נכנסתי לעונת האופירים עם פייבוריט אחד או שניים לזכייה, ואז הגיע מאחור אחד שהפתיע וזכה, השנה חלק גדול מהסרטים מגיע על קרקע שווה פחות או יותר. ראשית, אני צריך לומר, שמתוך 37 הסרטים ראיתי כבר 4 (ואיזה מזל שכך. אני כרגע בחופשה בפריס, ואני אחמיץ את שתי ההקרנות הראשונות. שתיהן של סרטים שכבר ראיתי):

"אחרי הים" שעמם אותי עד מאוד

את "לוויה בצהרים" מאוד אהבתי

"אנשים כתומים" הוא סרט חביב בעיניי, אבל זניח

וגם את "רשימות קצמן" מאוד אהבתי (פוסט עליו יגיע מתישהו בעתיד).

אבל גם עם ארבעת אלו, קשה לי לומר מה מעמדם ברשימת המועמדויות (למעט, אולי, הילה וידור, שנראית לי די סגורה למועמדות לפרס המשחק. היא מצוינת ב"לוויה בצהרים").

נימפומנית: אני, לארס פון טרייר, הבמאי הכי גדול בעולם

לארס פון טרייר הוא הבמאי הכי גדול בעולם. זה לא (רק) אני אומר. לארס פון טרייר אמר את זה על עצמו, ספק ברצינות, ספק בצחוק, במסיבת העיתונאים בפסטיבל קאן לפני כמה שנים (לאחר ההקרנה של "אנטיכרייסט").

אה, מסיבת העיתונאים. אחרי הקרנת "מלנכוליה" בפסטיבל קאן הסתבך פון טרייר באמירה ספק אנטישמית האומרת משהו כמו:" אני מבין את היטלר". באחת הסצינות ב"נימפומנית" אומרת דמותו של זליגמן (סטלן סקארסגארד, מהקבועים של פון טרייר): "אני יהודי. אני אנטי ציוני. אבל זה לא אומר שאני אנטישמי". מכיוון שהאמירה הזו תלושה מכל קונטקסט בסיפור, ומכיוון שהיא מגיעה בשלב די מוקדם ביצירה המאוד ארוכה הזו (ארבע שעות בשני חלקים של שעתיים כל אחד), היה לי קל לקרוא את "נימפומנית" כסרט שהוא תשובה של פון טרייר לכל מקטרגיו. והתשובה הזו מגיעה בסצינה האחרונה ממש. שם, במונולוג של זליגמן, הוא מסביר שהוא לא חושב שנשים הן רעות מעצם קיומן (והרי הרבה טוענים כלפי פון טרייר שהוא שונא נשים ומתעלל בהן). להיפך. ואז מגיע אפילוג קצרצר. הסצינה האחרונה של הסרט היא כמו בדיחה מרושעת של פון טרייר על חשבון עצמו. כי כזה הוא פון טרייר. לא דופק חשבון לאף אחד. כולל לעצמו.

לכו תזדיינו. לארס פון טרייר.

אבל אני מקדים את המאוחר. כן, אני מאוד אוהב את פון טרייר. אני חושב שהוא הטוב בבמאי העולם כיום, או לפחות אחד מהכי טובים שיש. אבל אני צריך להזהיר: אם אתם

דוקאביב 2014: כמעט חברות

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, יש בו הרבה לב, ורוך, וכוונה טובה, ומקצועיות בעשייה.

מצד שני, יש בו משהו כל כך מפוספס. כאילו יש כאן פוטנציאל עצום, והתוצאה מממשת רק חלק קטן ממה שזה היה יכול להיות.

זה כבר סרט דוקומנטרי ישראלי שלישי שאני רואה השבוע שמתעסק ביחס שלנו, הישראלים, לאחר. "תחנה סופית" של ג'ולי שלז חרך את הנשמה ביאוש. "תרשום, אני ערבי" בא מלמטה, ברוך ובעדינות, ועדיין היה מבט עצוב על חוסר היכולת שלנו, היהודים והערבים, לחיות ביחד. והנה מגיע עוד סרט אחד שמנסה לבחון את שאלת דו-הקיום. וגם כאן יש חשדות, ומטפטפי רעל, ויאוש, וחוסר תוחלת. אבל יש כאן

דוקאביב 2014: דוריס פיין, גנבת יהלומים

סרט חביב. ונחמד. וזהו. באמת. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה.

אני חושב שבמאי הסרט הזה ניגשו לסיפור של דוריס פיין מהזוית הלא נכונה. הנה יש אשה בת 80 העומדת למשפט באשמת גניבה של תכשיטים. איזה קטע. כלומר: יש כאן גימיק. אבל גימיק לבד לא מחזיק סרט. אז קירק מרקולינה ומת'יו פונד מרחיבים את היריעה: הם מספרים את כל סיפור חייה של האשה המבוגרת הזו, דוריס פיין. ומכיוון שיש להם גישה לגיבורת הסיפור בעצמה, רוב הסרט אכן מסופר מפיה. וזהו החלק של הסרט ששם חיוך רחב על הפנים. אבל זוהי גם הבעיה של הסרט.

"דוריס פיין, גנבת יהלומים" הוא סרט ש