יפה לנצח: לא הבנתי כלום

באמת. כלום. לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. ורק בסוף, בוויס אובר שמסיים את הסרט, הבנתי. אבל גם אז לא הבנתי. לא הבנתי למה הייתי צריך לעבור 140 דקות מפרכות כדי להגיע למסקנה. וגם המסקנה הזו היא לא הגיונית: אם הסרט הזה אומר שהיופי הבלתי נתפס של החיים הוא רק העמדת פנים, מסכה שמכסה על עליבות, משהו שנותן טעם קטן לחיים אבל זו פיקציה, שקר שמכסה על האמת, אז למה הסרט הזה מבזבז שעתיים וחצי א-ר-ו-כ-ו-ת מאוד כדי לחגוג את השקר הזה.

אבל נתחיל בהתחלה. לקח לי בערך שלוש דקות להתנתק רגשית. ונשארתי מנותק לכל אורך הסרט. "יפה לנצח" הוא תצוגה קולנועית יפהפיה ומרהיבה מאוד שהיא בעצם בלון נפוח מיומרה. אין מאחוריה דבר. באחת הסצינות יש ג'ירפה. ואשר יגורתי בא: הג'ירפה נמצאת שם רק כדי שלצלם יהיה תירוץ נוסף להעלות את המצלמה על מנוף לעוד תעלול צילומי יפה אך חלול. כך גם כל סיקוונס הפתיחה: תנועות מצלמה מסחררות שלא מספרות לי דבר. בתום הסיקוונס הזה תייר יפני מתמוטט. לא נפגוש את התייר הזה בהמשך הסרט.

אחרי הסיקוונס הראשון מגיע השני: מסיבה רעשנית במיוחד של החברה הגבוהה. מהר מאוד הסרט הזה הופך לקקופוניה ללא תכלית. ואני, כשצועקים לי באוזן, אני לא צועק בחזרה. אני משתבלל ומחכה שייגמר הרעש.

העניין עם הסרט הזה שגם כשהרעש לוקח הפסקה, הוא הופך לסרט צרפתי פסאודו פילוסופי. שיחות אינסופיות של דמויות שאני לא מכיר על פילוסופיות מעייפות שלא מעניינות אותי, כי אני לא ממש מכיר את ההשפעה של אותן פילוסופיות על החיים שלהן, אז גם התיאוריה לא מעניינת.

צבעוניות משקרת חושים. "יפה לנצח".

בכלל, הסרט הזה הוא רצף של סצינות שלא קשורות לשום דבר. אף סצינה לא מתחברת לרעותה. זה נדמה יותר כמו אמנות מופשטת. כמו פרסקו ענק ולא ברור (ובדיוק כשהמחשבה הזו עברה בראשי, הגיעה הסצינה שבה ילדה מתוסכלת זורקת צבעים על קנווס ענק, יוצרת מיקס של צבעים שלא מרכיב שום צורה ניתנת לזיהוי). יש גם סצינה שבה בחורה עירומה לגמרי, שסמל הקומוניזם האדום מצויר לה על הגוף (אהם, שם למטה) רצה אל תוך קיר ומתנגשת בו בכוונה. היא מדממת, ומקבלת על כך מחיאות כפיים. זה היה מיצב אמנותי. (ואגב, יש לא מעט עירום נשי בסרט. אין גברים עירומים. עדות לכך שהיוצר הוא גבר).

כך נראה כל הסרט. חגיגה דקדנטית חסרת בושה, נפוחה מיומרנות, לא ברורה. מישהו אמר פעם שסרט קולנוע צריך שיהיה לו התחלה אמצע וסוף (אם כי לא בסדר הזה). ל"יפה לנצח" אין התחלה. או אמצע. או סוף. רצף סואן של סצינות סתומות שלא עניינו אותי.

אז מה אם הסרט הזה יפה לעין? אם היופי הזה קיים רק לשם היופי, אין לו תכלית. גם סרטו הקודם של הבמאי הזה, "זה חייב להיות המקום", היה חגיגת צבעים ישר לעין. אבל היו בו דמויות. היתה שם מלנכוליה נוגעת ללב. היתה שם כוונה ברורה מאחורי הקו המוביל. ב"יפה לנצח" לא מצאתי שום קו מוביל. את הסצינות שבסרט היה אפשר לסדר בכל סדר אחר, והכל היה נראה אותו דבר.

שתי הערות קולנועיות: אומרים ש"יפה לנצח" הוא הערה בקשר ל/ הומאז' ל/ סרט המשך ל"רומא" של פליני. אני לא יודע. לא ראיתי את הסרט ההוא של פליני. אין לי דרך להתייחס להשוואה הזו. אני רק אומר שאם לסרט החדש של סורנטינו אין חיים עצמאיים משל עצמם, אלא רק ביחס לאותה יצירה קאנונית, אז לסרט החדש יש בעיה רצינית.

שלושה סרטים של סורנטינו ראיתי עד עכשיו. את "האלוהי" לא אהבתי. את "זה בודאי המקום" מאוד אהבתי. ואת "יפה לנצח" שוב לא אהבתי. אולי זו שאלה של טעם אישי. אולי אני נמשך יותר למלנכוליה, לשקט, ופחות לרעש מחריש האזניים (כמו שנאמר: דברי חכמים בנחת נשמעים). פאולו סורנטינו הוא בחור כשרוני. אין בכך בכלל ספק. הוא רק צריך משמעת. "יפה לנצח" הוא השתוללות חסרת פרופורציה. או שאתה נסחף איתה, או שאתה נשאר מאחור. אני קפצתי מהעגלה בשלב מאוד מוקדם, והנה נשארתי מאחור.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il