המשפט החשוב ביותר בסרט נאמר רגע לפני המבחן המכריע: "תזכרו", אומר המורה לתלמידיו, "יכול להיות שלא לימדתי אתכם את כל החומר שיש במבחן הזה, אבל לימדתי אתכם לחשוב. מה שלא יהיה במבחן הזה, אתם תדעו להתמודד איתו"
בהשאלה – מה שהחיים לא יזרקו לכיוונכם, אתם תדעו לנתח, לחשוב, ולהגיע למסקנות איך לפעול.
בשנים האחרונות קרה פעמיים שעמיתות לעבודה שלי נסעו לחופשה בחו"ל, והיעד הנבחר היה מקסיקו. פעמיים אני הבעתי בפניהן דאגה: כל הסרטים שאני רואה ממקסיקו מלאים באלימות, פשע, סמים, קרטלים, זנות. החופים שם אולי יפים, אבל השיטה מקולקלת. "רדיקלי" מיטיב לתאר עד כמה השיטה מקולקלת. הסצנה הראשונה כאן מציגה, בפשטות, התעללות בחסרי ישע. יש כאן כמה סיפורים של כמה ילדים, סיפורים של עוני, של התחלת הסתבכות בפשע, הצילום מלווה את ההתרחשויות בצבעים דהויים, העיצוב האמנותי מדוקדק (תמיד אומרים שעוני מצטלם מצוין), והעולם הניבט אלי מהמסך אכן חסר תקווה.ואז מגיע המורה. קל מאוד להישבות בקסם של המורה הזה. השיטות שלו לא קונבנציונליות. יש לו לב עצום. יש לו הומור. יש לו אמפטיה. אכפת לו. האם כל זה מספיק?
הקצב של הסרט מניח את הדעת. לוקח זמן לילדים להבין מה הוא רוצה מחייהם. ההיקסמות לא מיידית. אבל הסרט הזה אכן מציג ביושר את התפיסה של המורה הזה – ללמד את התלמידים האלו לחשוב בעצמם, לדחוף אותם לקחת יוזמה כדי לשפר את החיים שלהם.
האם זה אפשרי? לא בטוח. בתוך כל החמידות הזאת שבתוך העזובה הזאת, יש גם טרגדיה קשה. הפוטנציאל שיש בילדים האלו, הפוטנציאל שהוא כל כך מטפח, לא בטוח שהוא יספיק.
מבחינה תסריטאית, חבל שהסרט לא מספיק מפתח את הסיפורים השונים. כמו בסיפור עם התיק שהילד מביא: אנחנו די בטוחים שיש שם משהו מפליל. אנחנו לא יודעים מה. וזאת הבעיה: הסרט הזה מאוד חביב, חכם, משוחק נהדר, מצולם בהתאמה לחזון של הבמאי, אבל התסריט לא מספיק ספציפי כדי שאני באמת אתרגש מכל מה שקורה כאן. הילד עם ענייני הפשע: מה בדיוק הם רוצים שהוא יעזור להם לעשות? הילדה שהוא מאוהב בה: איך קרה שהיא גרה ליד מזבלה? מה בדיוק המצב של אבא שלה? ואיך היא הגיעה לחלום על החלל? הילדה שדואגת לכולם ומתעניינת בפילוסופיה – מה בדיוק אימא שלה עושה, איך היא נכנסה ללופ כזה שהיא לא יכולה לצאת ממנו? המורה עצמו: הוא נשוי עם תינוק. ו…מה בדיוק אופי מערכת היחסים שלו עם המשפחה? המנהל: נאמר שהוא לא בזוגיות. אז מה כן? יש כאן נקודות פתיחה מצוינות, והסרט הזה נמצא צעד אחד לפני מסע רגשי משמעותי אל חיים של ילדים (ומבוגרים) שכלואים במציאות קשה שלא בטוח שייצאו ממנה. חבל שהמציאות שלהם לא מספיק מפורטת כדי שאני באמת ארגיש את הילדים האלו.
ובכל זאת, מאוד נעים לצפות בסרט החכם והמעניין הזה, גם אם הוא לא באמת מזמין אותי לבוא למקסיקו.
ואז מגיע המורה. קל מאוד להישבות בקסם של המורה הזה. השיטות שלו לא קונבנציונליות. יש לו לב עצום. יש לו הומור. יש לו אמפטיה. אכפת לו. האם כל זה מספיק?
איתן 