קטגוריה: פסטיבל ירושלים 2018
פסטיבל ירושלים 2018: להישען על פיט
(שם הסרט במקור: Lean on Pete)
כולנו צריכים קצת אהבה בעולם הזה. קצת חום אנושי. מישהו/י שיהיה שם בבית כשאנחנו חוזרים. שיכין לנו קפה. ארוחת בוקר. שישאל מה שלומי.
כולנו צריכים מישהו להישען עליו. והנער במרכז הסיפור כאן – חסר לו את זה. אמא אין. אבא נמצא. לפעמים. הוא נחמד כזה, האבא הזה, אבל הוא לא יציב. היה פעם ויכוח עם הדודה, וגם היא איננה. על חברה אין מה לדבר. אז מה שיש הוא עבודה חדשה. טיפול בסוס. "להישען על פיט". זה השם של הסוס. והוא באמת נשען עליו.
החסרון של הסרט, כמו גם היתרון שלו, הוא המבנה המשונה שלו. בעקרון, זה סרט מסע. אבל בסרט של שעתיים, המסע להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2018: אווה
(שם הסרט במקור: Ava)
כשאדם חוזר בתשובה, הוא בדרך כלל מסתכל על העולם שהשאיר מאחור בבוז מוגבר.
כשאדם יוצא מתרבות מגבילה, מריח את החופש, סביר להניח שיש בו כעס גדול על העולם הקודם שלו.
בשני המקרים, נדמה שהאדם הזה לא יכול לראות את התמונה המלאה. הרי לא הכל טוב אצת החילונים, ולא הכל רע אצל הדתיים. אבל כשמישהו שבא משם מדבר על "שם", סביר להניח שיעשה את זה בזעם, בתסכול, בכעס. וזה הסרט הזה, "אווה".
כי הסרט הזה קנדי. אבל הוא נעשה ע"י במאית ילידת אירן, והוא צולם בטהרן ודובר פרסית. והוא סרט כועס. מה זה כועס. האבא הוא האיש הטוב. האמא היא הרעה. וגם מנהלת בית הספר, היא מה זה רעה.
זאת פחות או יותר הרמה של הדיון כאן. הנערה רוצה ללמוד מוסיקה. האמא לא חושבת שזה מתאים. בטח לא כשיש שם בחור צעיר שמנגן איתה. זה לא צנוע! האבא דווקא להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2018: אופוריה
(שם הסרט במקור: Euphoria).
יש באמצע הסרט סצינה שהיא כמו משל, סיפור קצר בתוך הסרט עצמו. גיבור הסרט נמצא בפגישה עסקית עם חבר. הוא מתכוון לבנות מחנות פליטים מודרנים באבו-דאבי, והוא מבקש מחבר שלו, שמייצר אוהלים, להשתתף בפרויקט. אחיו, שמתלווה אליו לפגישה, אומר: במקום לפתור את הבעיה של הפליטים, אתה רוצה רק ליפות את המצב הקיים.
כי הסרט הוא על כסף. מה זה כסף? מה הוא נותן? האם הוא עוזר, הוא שהוא כמו סם? הרי ככל שיש לנו כסף, אנחנו רק רוצים עוד? האם כסף, בסופו של דבר, הוא דבר שמונע מאיתנו מגע עם החיים האמיתיים?
האמת שכשקראתי את התקציר ל"אופוריה", לא ממש התלהבתי ללכת לראות אותו. שני אחים מתאחדים כשאחד מהם מאובחן כחולה סופני. הו. לא בטוח שהיה לי חשק לצלול אל תהומות של יגון. אבל, מסתבר, לסרט הזה יש במאית. השחקנית ולריה גולינו החלה לאחרונה לביים. וסרטה הראשון, "דבש", היה סרט יפהפה, מאוד מרגש, ומעורר מחשבה. אז הלכתי בשביל הגולינו. ואכן, גם בסרטה השני מתגלה גולינו כבמאית מרתקת.
איש העסקים במרכז הסרט הוא איש עשיר. והסרט, בהתאם, הוא חגיגה צבעונית ישר לעין. בתים מפוארים. כל מיני מסיבות פאר, יצירות אמנות אוואנגארדיות יותר ופחות, רפרנסים ישירים יותר ופחות ליצירות אמנות קודמות (כולל סצינה המתייחסת לאי.טי.) – גולינו צובעת את המסך ב להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2018: הצלילה
בחשש מאוד גדול נכנסתי להקרנה הזאת. לא שמעתי דבר על מי מהיוצרים לפני כן. לא במאים, לא שחקנים – לא מכיר, לא יודע. ובכל זאת, סרט בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים. מצד אחד – החשש הגדול שלי היה שמדובר כאן בסרט חובבני, לואו-באדג'ט, מביך. מצד שני, פסטיבל ירושלים הוא פסטיבל מכובד. המעמד מחייב. לא יכול להיות שזאת תהיה הפקה ענייה (בכסף, כמו גם בכשרון).
אז לאור הציפיות הנמוכות, לאחר הצפייה ניתן לומר שמדובר בהפתעה לטובה. אמנם מדובר בסרט עם לא מעט חסרונות, אבל נתחיל מזה שזה נראה כמו סרט. הצילום מרשים מאוד, המשחק של רוב הקאסט טוב מאוד, והכי חשוב – יש כאן נסיון רציני לדיון בשאלה כבדת משקל – מה לעשות עם החיים שלנו כאן. עם האלימות המשתוללת סביבנו – האם עלינו לענות באלימות, או להימנע, ולנסות לפתור עניינים אחרת.
הנסיון לדיון הוא מכובד, רק שרגשית הוא לא ממש עובד. אני חושב ש להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2018: המשפט
(שם הסרט במקור: O Processo)
הדבר האחרון שרואים בסרט הוא את המדינה עולה באש. ועל זה (אמור להיות) הסרט.
סרט דוקומנטרי מברזיל המתעד את ההליכים המשפטיים שהובילו להדחתה של הנשיאה דילמה רוסף. זה הסרט. הוא כמעט לא סוטה ימינה ושמאלה. זה כל מה שיש. הליכים משפטיים. שזה מעניין מצד אחד, כי, מסתבר, טיעון הנגד בברזיל ובישראל הוא אותו טיעון (זה נסיון לעשות הפיכה בניגוד לרצון הבוחר! – אומרים תומכי נתניהו/ רוסף), אבל מצד שני, הסרט הזה כל כך מיושב בדעתו, כל כך חסר דופק, עד שהוא מתסכל למדי.
כי הסרט אמור להיות על המדינה שעולה באש. והוא כל כך…אובייקטיבי. כל כך מיושב בדעתו. הסצינה הראשונה בסרט מראה את העם בהפגנות ובהפגנות נגד. ההפגנות סוערות, אבל אין התקרבות לפרטים שמרכיבים את ההמון. שלא כמו בישראל, אין ירידה לפרטים (שלא כמו המחאה בישראל כנגד חוק הלאום, או כנגד חוסר השיוויון בפונדקאות בין קהילת הלהט"ב לשאר האנשים – עניינים פרטניים, בברזיל זה רק בעד או נגד הדחת הנשיאה). במהלך שעתיים ורבע ארוכות יש כמה אינסרטים של הפגנות, אבל באופן כללי קולו (הלא ממוקד) של העם נזנח הצידה.
היא מאוד מתרגשת. הסרט לא. על החוברת בידה, אגב, כתוב constituçao, חוקה.
איתן 