ארכיון חודשי: ספטמבר 2012
חלקם של המלאכים: קטן, פשוט, נעים, מצחיק
זה לא סרט למבקרי קולנוע. זה לא סרט לכל אלו שיכתבו עכשיו על קן לואץ', במאי הקולנוע החשוב שעובד כבר 50 שנה. זה לא סרט לאלו שישפכו עכשיו מילים על משורר האנושות של המעמד הנמוך, החיה הפוליטית שנושכת את הממסד המתאכזר לאנשים הפשוטים. זה לא סרט בשבילם.
זה לא סרט שכזה. גם אם אני מכיר כמה וכמה סרטים של קן לואץ', "חלקם של המלאכים" נעדר את רוב סימני ההיכר של הבמאי הזה. כמעט ואין קשר בין האיש הקודר והזועם הזה לבין הסרט שהוא ביים. למעשה, "חלקם של המלאכים" נראה כמו סרט קל ונעים של במאי צעיר ומבטיח. זה נדמה כמו סרט חסר יומרה, מצחיק וקליל, נעים ומשעשע, ללא כל כוונה לטרוף את העולם. בילוי חביב של שעה וחצי באולם קולנוע ממוזג.
חלקם של המלאכים. קליל.
פטור בלא כלום אי אפשר. בכל זאת, קן לואץ'.זה הבמאי ש להמשיך לקרוא
לופר: עצור או שאני יורה
הוי האכזבה.
לפני כשש שנים הלכתי לראות סרט שנקרא "בריק". הדיאלוגים השנונים, הקצב המידבק, המיצים הקריאטיביים המלהיבים שהלחימו יחדיו דרמת פשע וסרט נוער-תיכון – הכל התחבר לאחד הסרטים היותר מרתקים של העשור האחרון. סרט שהציג לעולם כשרון מתפרץ שמאוד מסקרן לעקוב אחריו. אז עקבתי. הסרט השני של הבמאי, ריאן ג'ונסון, אכזב. "בריק" היה קרקס קינטי מלהיב וחכם. "הנוכלים בלום" נשאר עם הקרקס, אבל כל השאר (תסריט, משחק) קיבל הרבה פחות תשומת לב, והסרט צלל. ועכשיו מגיע "לופר".
הפרויקט הזה היה בעבודה כמה שנים. העובדה שמדובר בבמאי של "בריק" בתוספת העובדה שמדובר בסרט מסע בזמן, בו גיבור הסרט צריך לחסל את עצמו הוסיפה לציפיות. אבל כשהגיע הסרט הזה גיליתי לאכזבתי ש להמשיך לקרוא
אוסקר שפה זרה 2013: מקבץ חמישי
הקצב מתגבר. יומיים עברו מאז פרסמתי את המקבץ האחרון, וכבר נוספו 11 סרטים נוספים לרשימה, כמה מהם מתמודדים רציניים מאוד על האוסקר, ואולי עוד הפתעות. הנה הפירוט של מה שהשתנה בזמן שצמתם (כרגיל, כל הלינקים בשמות הסרטים מובילים לטריילרים לסרטים הרלוונטיים)
להמשיך לקרוא
לופר באנימציה
מחרתיים מגיע למסכים "לופר". סרט מתח-מדע-בדיוני שהולך לעשות ביזנס מצוין בהתחלה, ואח"כ – מי יודע. אני התאכזבתי ממנו, אבל יכול להיות שאני אהיה במיעוט (או שלא). בינתיים מסע יחסי הציבור (המוצלח מאוד) מוסיף עוד נדבך מרשים: גרסת אנימציה של הטריילר.
ריאן ג'ונסון הוא במאי של לונה פארק. חלק מהכשרון שלו ניכר גם ב"לופר", וגרסת האנימציה של הטריילר היא לונה פארק בפני עצמה. אנשים ישבו באולפן ויישמו טכניקות אנימציה שונות על צילומים קיימים מתוך הטריילר. ואם עד עכשיו לא השתכנעתם ללכת ל"לופר" ביום חמישי, זה כנראה ישכנע אתכם. ממתק נפלא לעיניים, לפני שהולכים לישון שינה ארוכה של יום כיפור. אחרי יום כיפור יש Looper day.
אני אמנם התאכזבתי מהסרט עצמו, אבל אהבתי את כל מה שמסביב. הנה משהו מרהיב מה"מסביב".
להמשיך לקרוא
אוסקר שפה זרה 2013: מקבץ רביעי
הדדליין מתקרב. תחילת אוקטובר מעבר לפינה (כבר בשבוע הבא). עד אז, כל מדינה שרוצה להשתתף בתחרות האוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית צריכה להודיע על בחירתה. בשלושת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) פירטתי על 35 סרטים. מאז התפרסמו בחירותיהן של עוד 12 מדינות. לכמה מהן סיכוי לא קטן להמשיך לשלב הבא. ואלו הן התוספות למירוץ (כרגיל, כל הלינקים בשמות הסרטים הם לטריילרים הרלוונטיים)
להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: פוסט מורטם
הפוסט הזה מוגש בחסות עצמי.
מה לעזאזל זה היה?
מי זה היה שחשב שיום שישי בצהרים הוא הזמן האידאלי לקיום טקס פרסים?
במקום שאנשים יתכוננו לשבת כמו שצריך, הם היו צריכים לשבת באולם ולזייף שהם מתעניינים במה שקורה מולם. זה היה טקס בהפקה מפוארת, אבל עם תוכן ישנוני. כמו שחקן שנפגש עם טקסט בפעם הראשונה, בקריאה הראשונה, וכבר צריך להוציא לפועל את הופעת חייו. דיסוננס היסטרי. אני מניח שזה קרה בגלל שאחד החסרונות של טקס האופיר הוא שהתאריך שבו הוא מתקיים נקבע בערך שלושה ימים וחצי לפני. האקדמיה האמריקאית יודעת כמעט שנה מראש מתי ואיפה יתקיים הטקס, מי ינחה, מי יפיק, ואיך. יש ה-ר-ב-ה זמן להתכונן. האקדמיה הישראלית מחליטה על תאריך ושעת הטקס מעכשיו לעכשיו. ועם כל הרצון הטוב של יונה יהב המארח, זו השעה הפנויה היחידה שכנראה היתה (מה שכמובן מחשיד מראש את החשיבה ש"למלא את החלל" הוא הזוכה. אם הטקס היה נקבע ליום שבת, זו היתה בעיה בשבילם).
הלאה. לפני שנמשיך חסות.
להמשיך לקרוא
עסקה מגונה: טעימות
מכירים התחלות של סרטים (אמריקאים, בעיקר)?
זה מתחיל, בד"כ, במונטאז' מהיר עם הדמויות הראשיות, ועם מוזיקה.שום דבר לא עמוק במיוחד, או דרמטי במיוחד. רק כמה טעימות מהדמויות הראשיות לפני שנכיר אותן לעומק. לפני שנוכל להתרגש ולצחוק מהדברים שקורים לדמויות האלו.
זה "עסקה מגונה". טעימות. כל הסרט. טעימות. כאילו לא קורה כלום. וגם כשקורה, זה מרגיש כאילו אני רק בפריוויו של הדברים החשובים באמת. והמוסיקה.הסרט הזה טובע במוסיקה. כל הזמן מוסיקה. כמעט ואין רגע שקט.
ואז נגמר הסרט. בלי שבאמת התרגשתי. פוף. סתם ככה עברו להן שעה וחצי.
האמת היא שיש סצינה אחת מצוינת בסרט לטעמי. אחת. סצינה שהיא לטעמי בית ספר למשחק. והיא, כמובן, מתרחשת לצלילי השקט (עד כמה שיום בפארק יכול להיות שקט. אבל לפחות העורך המוסיקלי הלך לנוח לכמה דקות). השם בריט מרלינג מצלצל כבר בבלוגי קולנוע כבר שנה. אני התוודעתי אליה רק כאן, בתפקיד ביתו של ריצ'ראד גיר, הגיבור הראשי. במהלך הסרט היא מגלה אי סדרים כספיים בספרים, והיא מבקשת מאביה, הבוס שלה, ומנהל החברה הסברים. הוא פותר אותה ב"יהיה בסדר". הסצינה המדוברת היא סצינת הוידוי. יותר מזה, זו סצינה של התפכחות. של אכזבה. של הכרה שהאבא הגדול והאהוב לא מושלם. להפך. הוא רחוק משלמות, והוא אף עובר על החוק. במאות מיליונים. וההעמדה של הסצינה הזו היא בית ספר למשחק: הוא יושב רוב הסצינה, היא עומדת. היא צועקת, הוא לכאורה רגוע. ואז הוא קם בשביל להוכיח נקודה, ואז מתיישב בחזרה. ניתוח הסצינה הזו בבתי ספר לקולנוע, יחסי הכוחות המשתנים תוך כדי הסצינה – זה חומר מרתק. השאלה אם סצינה של כ-4 דקות באמת שווה את הכסף שלכם. כי חוץ מהסצינה הזו זה סרט מימי ביותר. לא רע מדי. לא טוב מדי. שוחה במים בינוניים עד שנגמר.
בוא נרד לפארק – רגע, אני רק אמעול בעוד 20 מיליון דרך הטלפון. כבר מגיע.
איתן 