ארכיון חודשי: אוקטובר 2022
פסטיבל גאה 2022: קבלו אותי
הסצנה הראשונה של הסרט מתארת סשן צילומים של דוגמן. זה הסרט. סרט שמדגמן סיטואציות, מדגמן רגשות. "קבלו אותי" הוא סרט שחי בעולם של אינסטגרם. עולם שבו איך הדברים נראים חשוב הרבה יותר מהאופי האמיתי של אותם דברים.
כי יש כאן אבא שזורק את הבן שלו מהבית, כנראה בגלל נטייתו המינית. הוא מצא תמונות בטלפון. אין כאן פיתוח של הסצנה הזאת, אין בכלל סצנה. האבא מודיע לבן שלו: אני טס עכשיו לחו"ל. כשאני חוזר, אתה לא תהיה יותר בבית. זה הכול. זוהי, פחות או יותר, כל הסצנה. דני גבע, שחקן נהדר, נשדד כאן. אין לו כמעט נוכחות, ולדמות שלו אין כל נפח (וזה יותר ממה שאסתי זקהיים, שחקנית נהדרת בזכות עצמה, עושה כאן. נדמה לי שהיא אפילו לא אומרת מילה אחת בזמן המסך המאוד מועט שיש לה כאן).
וזהו. יש כאן בעיקר תיאור הווי של נוער. אין ממש קו נרטיבי. וזה בסדר, אבל הכול מכופף כאן לאיך הדברים נראים, ופחות ל להמשיך לקרוא
פסטיבל גאה 2022: אליס
(שם הסרט במקור: Alis)
זה סרט עם רעיון מבריק. ובכל דקה ודקה מ-84 הדקות שבו, הוא מבזבז את הרעיון הזה, מדלל אותו ומהר מאוד משאיר אותי עם תסכול ואפילו כעס.
כי הנה יש כאן חבורת נערות במוסד לנוער בסיכון. כל אחת מתיישבת בתורה מול המצלמה של הבמאים. אומרים לה: יש בחורה חדשה שהגיעה למוסד הזה שהוא הבית שלך. קוראים לה אליס. תארי לי אותה. ספרי לי עליה.
זה ברור שמדובר כאן בדמיון מודרך. אבל אוי, כמה הסרט הזה חסר דמיון, חסר שאר רוח.
הרי האליס הזאת היא יציר הדמיון. דמות פיקטיבית. דרך לספר על החיים האמתיים של כל אחת כאן דרך דמות שלא קיימת. דברים שקרו לאליס הזאת הם בעצם דברים שקרו לנערות. אבל אין כאן אפילו רגע אחד שבו אני באמת מרגיש א להמשיך לקרוא
פסטיבל גאה 2022: את יכולה לחיות לנצח
(שם הסרט במקור: You Can Live Forever)
אהבה אסורה. כל כך הרבה סרטים נעשו על אהבה אסורה. סרטים סוערים, מלאי תשוקה. "את יכולה לחיות לנצח" מוריד את סיפורי האהבה האסורה האלו לאדמה. הוא פשוט, מאוד פשוט, והוא בעיקר קונה אותי בשקט שלו. יש בו גיבורה אחת, נערה שקטה, מופנמת. היא בוהה בעולם. לא מדברת הרבה. לא יוזמת. בעיקר מגיבה לסביבה (לפעמים). בגלל נסיבות שלא בשליטתה, היא מגיעה לסביבה זרה, ובעיקר נטמעת בנוף.
אמנם ניכרת כאן בוסריות בבימוי. כדי להדגיש את רגע המפגש, ועוד כמה רגעים אחרים בהמשך הסרט, הבמאים מורידים את סאונד הסביבה לאפס, כאילו מכריחים אותנו להקשיב להלמות הלב של הגיבורה. בסרט כזה, שחי את ההתפתחות האיטית של מערכת היחסים בצורה ריאליסטית למדי, טריק בימויי שכזה מיותר וזר. אבל זה זניח. כי יש כאן בעיקר קצב איטי של התרחשות, מעקב סבלני אחרי שתי בנות ואחרי ההתאהבות של אחת בשנייה.
מה שלדעתי מונע מהסרט להפוך ליצירה הסוחפת שהוא היה אמור להיות הוא הבחירה הלא נכונה להבנתי של בימאי הסרט. הבחירה מי משתי הבנות תוביל את הסיפור הזה.
באמצע הסרט, הידיד אומר לנערה: אז את אוהבת נשים, הא?! והיא אומרת: להמשיך לקרוא
פסטיבל גאה 2022: כאילו אין מחר
הסרט הקודם של ניצן גלעדי, "חתונה מנייר", זכה להערכה לא קטנה, וגם לפרס אופיר (מוצדק מאוד מאוד מאוד) למורן רוזנבלט. אני לא כל כך התחברתי לסרט ההוא. אני חושב שמה שהפריע לי בסרט ההוא חוזר שוב, ובאופן בולט הרבה יותר, בסרטו החדש של גלעדי, "כאילו אין מחר".
"חתונה מנייר" התרחש באיזושהי עיירה בדרום. "כאילו אין מחר" מתרחש בעיר הגדולה תל אביב. כאילו. כי, בעצם, כמעט כל הסרט מתרחש בדירה אחת. ויש בו רק 3 שחקנים. זה הכול.
אז אם אתה, בעצם, עושה סרט קאמרי, אז תעשה סרט קאמרי. קטן. אבל ניצן גלעדי מכוון מאוד גבוה. כאילו זאת בושה ל להמשיך לקרוא
במערב אין כל חדש: הביקורת
(שם הסרט במקור: Im Westen nichts Neues)
בתי קולנוע "לב" מקרינים בהקרנות ספורדיות לא סדירות את נציג גרמניה לאוסקר השנה. אני מניח שהסיבה ש"לב" לא מקרינים את הסרט הזה בהקרנות מסחריות רגילות היא בגלל שזוהי הפקה של נטפליקס, והם, האנשים הרעים האלו, מאוד מגבילים את ההקרנות הקולנועיות של ההפקות שלהם. יכול להיות, גם, ש"לב" מקמצים בהקרנות של הסרט הזה מהסיבה הפשוטה שמדובר בסרט לא טוב.
אני צריך לומר מראש: לא קראתי את הספר שעליו מבוסס הסרט. גם לא ראיתי את הגרסאות הקולנועיות הקודמות. ידעתי רק שמדובר בסרט מלחמה מגרמניה שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אז באתי לסרט הזה, פחות או יותר, נקי. והסרט הזה מה-זה-מלוכלך. כלומר, מבחינה טכנית, מדובר בהישג מרשים. הצילום קרוב מאוד למתרחש, קרוב מאוד לחוויה של מלחמה, ואני ממש מרגיש באולם הקולנוע את הזוהמה, את הבוץ, הרטיבות של השלוליות, את האבק. כשהם נוגסים באיזשהו מאכל, אני כמעט מרגיש את החול מתערבב עם האוכל בבלוטות הטעם שלי. האספקט הטכני של הסרט הזה נכנס אל מתחת לעור שלי באולם הקולנוע, מכניס אותי לחוויה המלחמתית.
אבל זאת חוויה קרה, מנותקת. התסריט של הסרט הוא כמעט בדיחה עצובה.
כבר אחרי ההקדמה של הסרט, הקדמה בה רואים את השמחה של החיילים לצאת לקרב, הסרט קופץ להמשיך לקרוא
פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2022: המועמדויות
אתמול התפרסמו באוסטרליה המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע של היבשת דאונאנדר. השנה שני במאים אוסטרלים הביאו שני סרטים עם פרופיל גבוה, שניהם כבר הוקרנו בישראל, אחד עם הצלחה לא קטנה, ואחד פחות. שניהם סרטים עם הפקה יקרה מאוד, שניהם הוקרנו גם בפסטיבל קאן, ואת שניהם כיבדה האקדמיה האוסטרלית לקולנוע במספר רב של מועמדויות.
"אלביס" של באז לורמן, הביוגרפיה של, ובכן, אלביס פרסלי, הוא המוביל את רשימת המועמדויות, עם 15: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי (לורמן), שחקן, שחקן משנה (טום הנקס), שחקנית משנה, תסריט, צילום, תלבושות, עריכה, עיצוב אמנותי, מוסיקה, סאונד, עיצוב שיער ואיפור, ליהוק, ואפקטים.
"3000 שנים של כמיהה" של ג'ורג' מילר, מעין פיתוח מוגזם מאוד של אלאדין, מועמד ל-13 פרסים: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי (ג'ורג' מילר), שחקן (אידריס אלבה), שחקנית (טילדה סווינטון), תסריט, צילום, תלבושות, עריכה, עיצוב אמנותי, מוסיקה, סאונד, עיצוב שיער ואיפור, ואפקטים.
את שתי המפלצות בצורת סרטים האלו לא ראיתי, כי הם לא ממש עניינו אותי. יותר מעניין אותי סרט אחר, שגם הוא קיבל אהבה גדולה מהאקדמיה האוסטרלית, והוא: להמשיך לקרוא
אל תדאגי יקירתי: הביקורת
(שם הסרט במקור: Don't Worry Darling)
זה אחד הסרטים הכי מצופים של השנה. ואחד הכי מושמצים. בחלקו בגלל סיבות רכילותיות שלא קשורות לסרט עצמו. ואז יש את אלו שאומרים שגם אם מנקים את רעשי הרקע, זה סרט רע ונורא. ועדיין, מאוד עניין אותי לראות על מה המהומה.
וזה אכן סרט לא טוב לטעמי. אבל צריך לכוון ציפיות:
איתן 