רוז ווטר: הפסיכולוגיה של הפוליטיקה

ג'ון סטיוארט הוא מגיש בטלויזיה. הוא מזוהה בעיקר עם ה"דיילי שואו", מעין מגזין חדשות הומוריסטי. או אולי מגזין הומוריסטי שמתייחס לחדשות. והנה, בעקבות סיפור אמיתי שיש לו נגיעה ישירה ל"דיילי שואו", סטיוארט גם מביים סרט לקולנוע.

אז הלכתי לסרט הזה עם חששות. הרי לביים סרט זה מקצוע. צריך לדעת הרבה דברים כדי לביים. ולג'ון סטיוארט יש הרבה כוונות טובות, אבל האם יש לו יכולת?

אחרי הצפיה בסרט התשובה שלי היא: לא. וגם כן. ואיכשהו אני בעד הסרט הזה. למרות החסרונות שלו.

rosewater

החלק העיקרי של הסרט מתאר את מעצרו של להמשיך לקרוא

וינסנט הקדוש: ניצוץ מלאכי באדם האנושי

(שם הסרט במקור: St. Vincent)

הסצינה האחרונה של הסרט, זו שאנו רואים כבר על רקע הכותרות,  מתארת רגע יומיומי בחייו של אותו וינסנט משם הסרט. הוא מקשיב לשיר שהוא אוהב, שר-ממלמל את מילותיו, ומשקה את הגינה (או במקרה של הוינסנט הספציפי הזה – עציץ מרופט עם דגלונצ'יק מצ'וקמק של אמריקה). אני מסתכל על הסצינה הזו וחושב: או.קיי, ומה הפואנטה? אין פואנטה. זהו פשוט רגע פרטי, חביב, ומקסים בחייו של אדם.

וזה הסרט. כי אנחנו לא צריכים להביט אל הכוכבים, אל הסלבריטאים, אל גיבורי העל, אל אלהים – כדי ליצור לנו מודלים לחיקוי. האנשים שאנחנו צריכים להעריץ נמצאים ממש בסביבתנו – הורים, בני זוג, חברים, שכנים.

יש סרטים על גיבורי על. ועל מלחמות עם חייזרים. ועל מלחמות בפשע. ויש דרמות קורעות לב על מחלות סופניות. ויש קומדיות מטופשות למכביר. ובאמצע יש את "וינסנט הקדוש". סרט פשוט, קטן, אנושי, וחם. ודווקא בגלל שהוא לא לוחץ לשום כיוון – הוא לא מנסה להיות מצחיק מאוד (למרות שבמשך רוב הסרט היה לי חיוך על הפנים) והוא לא מנסה ללחוץ בכוח על הדמעות (למרות שיש גם כמה רגעים מאוד מרגשים בסרט הזה) – דווקא בגלל הפשטות שלו הוא הקסים אותי כל כך.

st. vincent

נעמי ווטס, שחקנית מעולה להמשיך לקרוא

למה זה מגיע לי: למה באמת

(שם הסרט במקור: Qu'est-ce Qu'on a Fait, au Bon Dieu)

זה לא שחשבתי שאני הולך לצפות כאן ביצירת מופת. אבל כן ציפיתי לקומדיה מצחיקה וסוחפת.

זה ממש לא קורה כאן.

"למה זה מגיע לי" היא הקומדיה המצליחה ביותר בצרפת השנה, עם יותר מ-12 מיליון צופים. ציפיתי ל"מחוברים לחיים" – כלומר, לסרט שהוא אולי בעייתי, אבל שעשוי במקצועיות.

זה ממש לא קורה כאן.

נקודת הפתיחה של הסרט בעייתית: אם "מחוברים לחיים" היה סרט

שסיפר על ידידות בין שני גברים, וברובד העמוק יותר על יחסה של צרפת לזרים,

ל"למה זה מגיע לי" אין עומק. הוא מחצין את הנושא עליו הוא מדבר:

                                                               היחס של צרפת לזרים.

4 בנות למשפחה. אחת מתחתנת עם צרפתי-יהודי. אחרת עם צרפתי-ערבי. שלישית עם צרפתי-סיני. והרביעית, אוי ואבוי, עומדת להתחתן עם צרפתי ממוצא אפריקאי. למה זה מגיע לי?

כלומר, אין כאן בכלל עומק. הכל מוגש לצופים לעוס ומוכן. אבל, אתם יודעים מה, לא זאת הבעיה שלי עם הסרט. הייתי מוכן לבלוע את הפשטנות הזו אם הטיפול בה היה ראוי.

זה ממש לא קורה כאן.

היא שמחה, או שהיא צריכה לשירותים? מתוך "למה זה מגיע לי?"

היא שמחה, או שהיא צריכה לשירותים? מתוך "למה זה מגיע לי?"

ראשית, התסריט. הכל שטוח ולא מפותח. יש כאן, למשל, אמירה די רדיקלית על להמשיך לקרוא

פוקס-קצ'ר: אמריקה זה אני

(שם הסרט במקור: Foxcatcher)

בנט מילר הוא במאי שזוכה להערכה ביקורתית גדולה מאוד, אבל אני חצוי לגביו. שני סרטים עלילתיים בעברו. שניהם אהובים מאוד ע"י הביקורת העולמית, שניהם היו מועמדים וזכו בפרסים (כולל אוסקרים), אבל שניהם השאירו אותי מחוץ לחגיגה. "קפוטה" היה סרט שהערכתי מאוד את עבודת הבימוי שבו, אבל הדמות הראשית היתה פשוט בלתי נסבלת, והיא קילקלה לי את כל החוויה. ול"מאניבול" היה תסריט חכם שהבימוי קלקל לי.

ואחרי הצפיה ב"פוקס-קצ'ר", ובכן, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי בנט מילר. הביקורת העולמית שוב נשפכת מהסרט הזה (עוד מפסטיבל קאן באביב), אבל בארץ הביקורת היתה הרבה פחות נדיבה. כבר הכנתי את עצמי למפח נפש. אז אולי בגלל שהציפיות היו נמוכות, ניתן לומר שהופתעתי לטובה. יש ב"פוקס-קצ'ר" לא מעט רגעים מעייפים שלא עובדים. אבל יש בו גם כמה רגעים מעולים, חכמים, ארסיים, מעוררי מחשבה, מרשימים.

הסיפור הוא על איש עשיר אחד שיום אחד מרים טלפון למתאבק אמריקאי שזכה במדליית זהב אולימפית. 'בוא אלי, אני אתן לך כסף, ואתה תביא עוד מדלית זהב לאמריקה, והרבה כבוד וגאווה לעם האמריקאי".

foxcatcher carrel

מילא ש להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע 2014

השנה הסינמטקים בישראל דילגו על פסטיבל הקולנוע הקוריאני השנתי. חבל. יש הרבה חומר קולנועי טוב שמגיע משם. אבל אני ממשיך לחפש דברים מעניינים שמגיעים מדרום קוריאה. וכמו תמיד, אין כמו פזילה לטקס חלוקת פרסים לאומי כדי להציץ בתוצרת הטובה ביותר של אותה מדינה בשנה נתונה.

וטקס חלקות פרסי ה"גראנד-בל", פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע, התקיים בסוף השבוע האחרון. הפרסים התחלקו על פני מספר רב יחסית של סרטים, אבל אם אני מנסה לדוג את הסרטים הבולטים, אני חייב לומר שהשנה דווקא הקולנוע הקוריאני אולי שובר קופות, שם, בבית, אבל הוא פחות מעניין אותי, כאן, בחוץ. ובכל זאת, סרט אחד מתוך הארבעה הבולטים כבר ראיתי (ונהניתי) ועוד אחד היה מסקרן אותי לראות. זה כבר לא מעט.

אז הזוכה הגדול של הטקס היה להמשיך לקרוא

כשערב יורד על בוקרשט: המדיום הוא המסר

(שם הסרט במקור: Când se Lasa Seara Peste Bucuresti Sau Metabolism)

היחס שלי לקורנליו פורומבויו אינו קונסיסטנטי. את "12:08 מזרחה לבוקרשט" סימפטתי. החלק הראשון של הסרט הזה היה מעייף, אבל החלק השני, המתרחש כולו במקום אחד (תחנת טלויזיה) היה משעשע מאוד. סרטו השני, "שם תואר: משטרה" היה אחד מהסרטים שהכי שעממו אותי בשנים האחרונות. היו בו שוטים ארוכים-ארוכים שבהם לא קורה דבר. הדיון התיאורטי שבו היה מעניין, אבל הוא הוטבע בתוך סרט סטאטי להחריד. סרטו האחרון של פורומבויו הוא מעין שילוב של השניים הקודמים שלו: לא, הוא לא שעמם אותי. אבל כן, הוא מתרכז בדיון תיאורטי, ונותן לו קדימות על פני העלילה עצמה. ועם זאת, הכשרון הנפלא של פורומבויו לכתיבת דיאלוגים קיים גם כאן, ומכיוון שהסרט הוא ברובו סדרה של שיחות, פעולות של אנשים, לא השתעממתי.

במאי מאוהב בשחקנית המשנה של הסרט שהוא מצלם. הוא מפברק יום מחלה, לוקח לעצמו יום חופש מהצילומים, ומזמין את אותה שחקנית אליו ליום חזרות על סצינה אחת. מתפתח סטוץ. האם הוא יתפתח למשהו יותר עמוק?

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

זה, פחות או יותר, תקציר העלילה. אבל הסרט לא באמת חוקר את הלב ואת נפש דמויותיו. הוא יותר מתרכז במה שהן אומרות. כבר בסצינה הראשונה הבמאי מסביר לשחקנית (ולנו, הצופים) את ההבדל בין עבודה קולנועית עם פילם, פורמט שהולך ונעלם, לבין עבודה עם מצלמות דיגיטליות. הרעיון הוא שאנחנו, כולנו, חווים אחרת את ה להמשיך לקרוא

הלוואי והייתי כאן: משבר הגיל האמצעי

(שם הסרט במקור: Wish I was Here)

האמת היא שלא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חמוד, חביב, וזניח. והוא אכן כזה: חמוד, חביב, וזניח. אבל בהפוך ממה שיאיר רוה חושב, אני הרגשתי שדווקא ההתחלה היתה מפוזרת, מבולבלת, ולא ממש ברורה. ורק אחרי כחצי שעה, כשהסרט פתאום מתקבע על איזושהי הנחת יסוד, ולא זז ממנה יותר מדי, רק אז התחלתי להתחבר לסרט (עד שהסוף מקלקל קצת. אבל האמצע די סבבה).

"כשהיינו ילדים, אני ואחי חלמנו שאנחנו גיבורי על המצילים את העולם מפלישה של חייזרים, או משהו כזה. כשהתבגרתי הבנתי שאנחנו דווקא האנשים הפשוטים, אלו שזקוקים להצלה" – ככה נפתח (ומסתיים) הסרט הזה. מעין הבנה שהחיים זה מה שיש, וצריך ללמוד למצוא את הטוב שבהם. והסרט הזה מנסה לעקוב אחרי גבר במשבר. הוא שחקן מובטל שחי, פחות או יותר, על המשכורת של אשתו, שגם מממנת את הרווחה של ילדיהם המשותפים, יש לו אח מטורלל שממנו הוא מנוכר כבר תקופה ארוכה, והאבא שלו, שהכריח אותו לשלוח את הילדים לבי"ס יהודי, מה שמוסיף לקקופוניה הכללית, מודיע פתאום שהוא מפסיק לשלם על בית הספר הזה.

החיים של הגיבור שלנו לא מבריקים, והוא די מבולבל. הוא מחפש את עצמו. ואז אבא שלו נעשה חולה.

WISH I WAS HERE

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא להמשיך לקרוא