השיר של רוז: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild Rose)

הסרט הזה היה יכול להיות פנינה אמיתית

אם היה לו במאי אחר, טוב יותר

כי הנה לכם סיפור התבגרות. אולי לא מאוד מקורי, אבל יפה ומרגש. המתבגרת היא בעצם כבר אשה צעירה. יש לה אפילו ילדים קטנים. ויש לה חלומות. גדולים. ג'סי באקלי, בתפקיד הראשי, מפליאה לגלם אותה. בתחילת הסרט היא מתנהגת באימפולסיביות, בהתרגשות כמעט אינפנטילית מכל ריגוש קל. היא צורחת לתוך הכרית. מיד עם שחרורה מהכלא (בסצינה הראשונה) היא רצה לבית של החבר שלה כדי לעשות איתו סקס (אל תדאגו, זה סרט שמרני מאוד מהבחינה הזאת. לא רואים כלום, ולא יהיו עוד סצינות כאלו). האשה הזאת היא כולה כמוסת אנרגיה שלא יודעת את נפשה. היא מתפוצצת בכל רגע אפשרי – העיקר למצות את האהבה הגדולה שלה – לשיר קאנטרי. דווקא בסקוטלנד גדלה האשה הזאת, וכל מה שהיא רוצה זה רק לפרוץ החוצה.אבל יש לה ילדים. ובמהלך הסרט היא תלמד להתבגר. לקחת אחריות. לדאוג לאחרים ולא רק לעצמה. והדרך שבה ג'סי באקלי מעבירה את הדמות שלה את התהליך הזה, בהדרגתיות, שווה את הצפיה בסרט. מה גם שבתפקיד משנה, מצוינת גם היא, ג'ולי וולטרס הותיקה בתפקיד האמא, עם עמידה חזקה, אשה שיודעת לאהוב אבל גם להיות קשוחה כשצריך. וצריך.

הכל עומד במקום לחווית צפיה מרגשת. רק שהבמאי כאן מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרזיטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 기생충)

אבא?

מה?

אתה זוכר שאמרתי לי שיש לך תוכנית?

נו?

אז מה התכנית?

אין תכנית.

מה זאת אומרת?

אתה מכיר את הפתגם "אדם מתכנן תכניות ואלהים צוחק"?

נו?

אז התכנית היחידה שלא נכשלת אף פעם היא התכנית שלא קיימת.

הדיאלוג הזה בין אבא לבן מופיע בשלב מאוד מתקדם בסרט, והוא ממצה פחות או יותר את הרעיון הכללי כאן. כי אם אין תכנית, ויש רק חיים, נקודה, אז צריך לאלתר. ועל זה הסרט.

בונג ג'ון הו. איזה במאי אדיר הוא. למזלי התוודעתי אליו כבר לפני כ-15 שנה. ראיתי סרט שהוא ביים ב-2003 שנקרא "זכרונות של רצח" (כמה שנים לאחר מכן דיויד פינצ'ר ביים את "זודיאק", שקצת דומה בעלילה שלו לסרט הקוריאני). ב-2006 הגיע "המארח", סרט על מפלצת שעולה מהנהר וחוטפת ילדה קטנה. המשפחה מתארגנת כדי להחזיר אותה. ב-2009 ראיתי את "אמא", סרט נפלא על אשה שתעשה הכל כדי לנקות את בנה המוגבל מחשד לרצח. את "רכבת הקרח" ראינו בארץ, אבל למרות שהיו בו רגעים משובחים, גם אני חשבתי שמדובר בסרטו החלש ביותר של בונג ג'ון הו (יחסית. אצל בונג הכל יחסי. הוא במאי מצוין, אז סרט שהוא פחות ממצוין הוא…יחסי). את "אוקג'ה" לא ראיתי, כי נטפליקס והפצה מסחרית זה סיפור מסובך.ועכשיו מגיע "פרזיטים", ועד כמה שהבמאי הזה משובח, עוד לא ראיתם כלום. לפעמים כדאי להקשיב למבקרי קולנוע. לפעמים. מדובר באחד הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. ובמדובר בסרט הכי טוב שמופץ כאן השנה. לא פחות.

כי לא רק שיש כאן רעיון בסיסי מעניין, אלא יש כאן במאי ותסריטאי בשיא כושרו. הרי זה מתחיל כמעט פשוט מדי. אור השמש הכמעט י להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2018: המועמדויות

בארגנטינה הזמן זז אחרת.

לפני כמעט שנתיים התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה הארגנטינאית של 2017. הפרסים חולקו כמעט שנה לאחר מכן, ובאותו מעמד גם הוכרז הנציג הארגנטינאי לאוסקר האמריקאי. לפני כמה ימים התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה הארגנטינאית לשנה שעברה (2018), ועוד מעט הם צריכים להודיע על הנציג הארגנטינאי לאוסקר. אין קשר בארגנטינה בין פרס הסרט הטוב ביותר לבין הזכות לייצג את המדינה באוסקר, למעט העובדה שההכרזה על שניהם מתרחשת באותו אירוע.

ועם זאת, ההפוגה הכל כך גדולה הזאת הופכת את האירוע כולו לקצת לא רלוונטי. כל הסרטים ברשימה היו ועברו לפני זמן רב. את חלקם כבר ראיתי. חלק אחר הוקרן כבר בישראל, ופספסתי אותו. ורק סרט אחד קרוב מאוד לפה, והוא הוקרן לאחרונה בפסטיבל ירושלים, ויעלה בחודשים הקרובים להקרנות מסחריות בישראל. משונה. ובכל זאת, הסקירה של הסרטים העיקריים המועמדים לפרס האקדמיה הארגנטינאית (לשנה שעברה) מתחילה עם:

המלאך (El Ángel) – לואיס אורטגה

הנציג הארגנטינאי לאוסקר (של השנה שעברה). סיפורו (האמיתי) של להמשיך לקרוא

תשאלו את ד"ר רות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ask Dr. Ruth)

העניין עם ד"ר רות הוא שמדובר באשה מבוגרת (היום היא בת 91. כשהיא התפרסמה היא היתה בת 53) שמדברת על סקס. אשה נמוכה מאוד, סבתא, שמדברת אנגלית במבטא גרמני כבד, ומתעקשת לדבר בפרוטרוט על המכניקה של המין. היא דוקטור, יש לה הסמכות, ויש לה נסיון חיים, היא יודעת על מה היא מדברת, ועם לא מעט חוש הומור, היא אומרת את הדברים שלא היית מצפה מאשה בת 50-60 לומר.

הפער בין הציפיה ממה שאשה בת 50+ תגיד לבין מה שהיא אומרת בפועל בתוספת לא מעט חוש הומור וכוונה טובה – זה מה שהפך את ד"ר רות למפורסמת. אז הסרט הדוקומנטרי על חייה משתמש בפער הזה כדי להפוך למסמך תיעודי בידורי. ואת זה הוא עושה עם אינספור קטעים מאינספור הופעותיה הפומביות של ד"ר רות. אבל לא בשביל זה באתי לקולנוע.צריך לומר שהסרט אכן מבדר ומשעשע, כי ד"ר רות מבדרת ומשעשעת, אבל באיזשהו שלב רציתי ל להמשיך לקרוא

מוריס: הביקורת

בסינמטק תל אביב יוקרן החל מהיום, ובמהלך החודש בסוג של הפצה מצומצמת "מוריס". אחת החוויות הקשות שהיו לי באולם קולנוע השנה. 82 דקות שכמעט בלתי אפשרי לצלוח.

כי מדובר בסוג של טעות. כל היצירה הזאת היא טעות.

נסיון לבדוק את החוויה האורבנית כמקור השראה לאמנות. שירה. ספרות. מוסיקה. הדרך בה האדם חווה את האוטובוסים, הבניינים הגבוהים, הקפה, הסיגריות, האלכוהול, הנשים, הגברים. הכל מקבל צורה של מילים. משפטים.

אבל כל זה לא שווה כלום.

לא שווה דבר. אם אין אדם שחווה אותם. גבר. אישה.

ואין.כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.

מרוב רצון לדבר על האמנות, היצירה הזאת מאבדת את הקשר עם להמשיך לקרוא

כאב ותהילה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dolor Y Gloria)

אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם הוא "הכל אודות אמא". סרט שפדרו אלמודובר ביים ב-1999. בסוף הסרט ההוא יש הרבה מאוד הקדשות לכל מיני אנשים שהשפיעו על חייו של אלמודובר, ובסוף ההקדשה הכי חשובה – "לאמא שלי". "הכל אודות אמא" לא סיפר על במאי קולנוע, או על אמא של במאי קולנוע. הוא סיפר על אשה פיקטיבית שעוברת הרפתקאות שונות בחיים אחרי אסון שמתרחש עליה בהתחלת הסיפור. "כאב ותהילה" מספר את סיפורו של במאי קולנוע, שהוא אולי אלמודובר בעצמו (בערך). ונדמה לי שהקירבה של הבמאי/ תסריטאי למושא סרטו הקשתה עליו לקחת מרחק, ולכן הסרט הזה, עם כל ההוד והדר הפלאים שבו, לא באמת נגע בי.צריך לומר מראש: מדובר באחד הסרטים היפים של אלמודובר, ואחד הכי יפים שתראו השנה. הרי סימן ההיכר של אלמודובר הוא הצבעוניות המשכרת של הסרטים שלו. וכאן, כמו תמיד, הסרט מלא צבעים יפהפיים. ועם זאת, יש כאן שימוש לא אופייני של אלמודובר באור השמש, כי זה האור שהוא כנראה זוכר מילדותו, והאור הזה קצת מגרש את הצבעים החזקים השולטים בדרך כלל בתמונה של אלמודובר, וקצת מעקרים את האינטנסיביות הרגשית. אלמודובר יחגוג בקרוב 70, והוא אכן מביים כמו בן 70 – בקצב מדוד, לא רץ לשום מקום, ללא רצון להדהים, או ללחוץ בכוח על הדרמה. ומצד שני, גיבור הסרט הזה, אני לא ממש מבין מה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: דפנה

(שם הסרט במקור: Dafne)

הסרט הזה נחמד בהתחלה, יפה בסופו, ובאמצע יש לו בטן לא קטנה, שהופכת אותו לקצת משעמם. ולא מדובר בסרט ארוך – סך הכל שעה וחצי.

כי הנה סרט מאיטליה על אשה צעירה ואבא שלה. לאשה יש תסמונת דאון. והאמא עוברת מן העולם בהתחלת הסרט. הסרט הוא על ההתמודדות עם השכול. ומכיוון שלאשה יש תסמונת דאון – המצב שלה מורכב יותר.או שלא. ההתחלה באמת יפה ומרגשת – קצת מהחיים של המשפחה הזאת, ואז האמא מתה בפתאומיות, וההלויה והתגובות הראשוניות. אבל, מסתבר, האשה הצעירה שלנו מ להמשיך לקרוא