לחלום בגדול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Blinded by the Light)

לפני קרוב ל-20 שנה היה סרט בריטי שנקרא "שחקי אותה כמו בקהאם". קומדיה מחממת לב על בחורה אנגליה צעירה ממוצא הודי שיש לה כשרון יוצא דופן במשחק הכדורגל, רק שבנות כדורגלניות נחשב לא מכובד ולא ראוי במסורת השמרנית ממנה היא באה, בטח לא כקריירה. גורינדר צ'דהא ביימה את הסרט המקסים ההוא, ומאז הקריירה שלה התברברה, אבל עכשיו היא חוזרת לאור הזרקורים, כמעט 20 שנה אחרי ההצלחה ההיא, והפעם היא מספרת על בחור אנגלי. ממוצא פקיסטני. שמתמכר לשירים של איזה אמריקאי אחד, ברוס ספרינגסטין.

מבחינת פרסום, גורינדר צ'דהא בהחלט חזרה לאור הזרקורים עם הסרט הזה. סוג של קאמבק. אבל "לחלום בגדול" נחות בהרבה מהסרט המקסים שהביא לצ'דהא את הפרסום בתחילת המילניום. כי "לחלום בגדול" מאוד לא ממוקד, מפוזר מדי, שטחי מדי.כבר ההתחלה לא ממש מבשרת טובות. כותרות הפתיחה עולות על רקע של מונטאז' משנות ה-80 של אנגליה. לצד שוטים המתארים את גיבורי הסרט בסביבתם הטבעית, יש אינסרטים מיומני חדשות. ראשת הממשלה ת'אצ'ר. מהומות והפגנות. לכאורה רצון להטמיע אותי, הצופה, בתקופה שבה הסרט מתרחש. שנות ה-80. מוסיקת הפופ של התקופה. התלבושות, עיצוב השיער.

אבל הסרט הזה מנסה לתפוס הרבה יותר ממה שהוא מסוגל. הרי "לחלום בגדול" מנסה לספר על להמשיך לקרוא

לולה ואחיה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lola et ses Frères)

לא ממש ברור.

יש כאן שחקנים נהדרים. במאי, שהוא שחקן בעצמו, ויודע איך לעבוד עם שחקנים. כימיה נהדרת בין שלושה שחקנים, שמשחקים אחים, וזה נראה טבעי לגמרי. אוירה נעימה.

לא ממש ברור איך סרט שיש בו את כל המרכיבים להיות סרט נהדר, לא ממש ברור איך הוא יצא כל כך…סתמי. אפילו קצת משעמם. לא מאוד מעניין. חלש וחסר כל דרייב רגשי.

כי הנה יש לנו סיפור על גבר שאיבד את העבודה שלו. הוא מסתובב בעולם מדוכדך. במשבר.

והנה יש לנו סיפור על גבר שמתחתן, ואשתו החדשה כועסת על האח שלו.

והנה יש לנו סיפור על אשה שמוצאת אהבה חדשה, אבל בעיה רפואית קריטית תאיים על הקשר הזה.כל הסיפורים האלו ערוכים במהירות ובמיומנות אחד אל תוך השני, אבל במקום לתמוך אחד בשני, כל אחד בנפרד נשאר מאוד שטחי, מאוד לא מפותח, והדברים הגדולים שמתרחשים נדמים מוגזמים למדי, לא בפרופורציה בכלל ביחס למה שקורה, כי אין פיתוח הדרגתי לאירועים.

לגבר שאיבד את העבודה יש להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שני

עוד לא סוף אוגוסט, וכבר יש לנו 20 שמות ברשימה של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. במקבץ הראשון סקרתי את 10 הסרטים הראשונים (כולל הפייבוריט לזכות, "פרזיטים" הדרום קוריאני). במקבץ השני, יש סרט אחד מדובר מאוד, עוד שניים שלושה סמי-מדוברים, ועוד כמה שמחפשים תשומת לב (מתוכם אחד שנראה מדליק מאוד). כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

בלגיה: האמהות שלנו (Nuestras Madres) – סזאר דיאז

הבחירה של בלגיה לאוסקר קצת משונה, כי היא לא להמשיך לקרוא

מידסומר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Midsommar)

קולנוע "לב" עושה סוג של הפצה מצומצמת לסרט שנקרא "מידסומר". הקרנה אחת בשבוע. הייתי באחת כזאת בשבוע שעבר. היה מלא. היום יש עוד אחת. סוג של סוד שמתודלק ע"י ביקורות מתלהבות. הלכתי לבדוק. לא אהבתי.

בהרבה מאוד מקרים, כשאמריקאים עושים סרטים על תרבויות אחרות, שונות משלהם, מדובר בחוויה לא נעימה לצפייה, כי לאמריקאים יש דחף להראות לעולם עד כמה כל שאר העולם, כל מי שהוא לא אמריקאי, הם נחותים מהדמוקרטיה הגדולה בעולם, עד כמה אמריקה יודעת מה זה לחיות, ועד כמה כל השאר הם מוזרים, אחרים, שונים, משונים, ורק מחכים שאמריקה תראה להם את האור.

והנה מגיע "מידסומר".לכאורה, התשובה לזה. סיפור של סטודנטים אמריקאים שמגיעים לשוודיה כדי ללמוד על תרבות אחרת. על חלק מאוד ספיציפי של שוודיה, סוג של כת עם מנהגים מאוד מיוחדים, כדי לכתוב עליהם עבודת סמינריון מכובדת. הכוונה היא להראות את האמריקאים באים לכאורה כדי לכבד את התרבות האחרת, אבל הם לא יוכלו אלא להתנשא מעליה, ובתמורה, הם יקבלו עונש. למשל, יש סטודנט אחד שבטעות ישתין ליד עץ אחד שמסתבר שהוא קדוש לכת הזאת. מישהו מהכת יצעק עליו בשוודית, והוא יגיד: אז מה, מה כבר קרה? לא נראה אותו עד סוף הסרט. למשל.

הבעיה עם "מידסומר" היא ש להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ ראשון

אז מתחילים. האקדמיה האמריקאית אמנם שינתה את השם של הקטגוריה הזאת, ומעכשיו יקרא שמה "פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר", אבל שום דבר אחר לא השתנה. כל מדינה בעולם מוזמנת לשלוח לאוסקר סרט אחד שייצג אותה, כל עוד הוא לא דובר אנגלית. באופן פרדוקסלי, ארה"ב עצמה לא יכולה להשתתף בתחרות הזאת, גם אם יש כמה סרטים אמריקאים שלא מדברים אנגלית (לדוגמא: "הפרידה", סרט אמריקאי דובר סינית, שיופץ בקרוב בישראל, הוא סרט נהדר, מרגש, וחכם. הוא לא כשיר להתמודד על האוסקר בקטגוריה הזאת).

בשנים האחרונות כמות הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית היא אסטרונומית, ועומדת על 80 עד 90 סרטים. אני מעדיף לסקור אותם במקבצים כדי לתת תשומת לב לכל סרט וסרט. הפעם, המקבץ הראשון כבר מכיל את הסרט הפייבוריט לזכיה, ועוד סרט אחד שנראה לי די סגור בחמישיה הסופית. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

אלג'יריה: פאפיצ'ה (Papicha) – מוניה מדור

לכאורה, יש כאן להמשיך לקרוא

השיר של רוז: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild Rose)

הסרט הזה היה יכול להיות פנינה אמיתית

אם היה לו במאי אחר, טוב יותר

כי הנה לכם סיפור התבגרות. אולי לא מאוד מקורי, אבל יפה ומרגש. המתבגרת היא בעצם כבר אשה צעירה. יש לה אפילו ילדים קטנים. ויש לה חלומות. גדולים. ג'סי באקלי, בתפקיד הראשי, מפליאה לגלם אותה. בתחילת הסרט היא מתנהגת באימפולסיביות, בהתרגשות כמעט אינפנטילית מכל ריגוש קל. היא צורחת לתוך הכרית. מיד עם שחרורה מהכלא (בסצינה הראשונה) היא רצה לבית של החבר שלה כדי לעשות איתו סקס (אל תדאגו, זה סרט שמרני מאוד מהבחינה הזאת. לא רואים כלום, ולא יהיו עוד סצינות כאלו). האשה הזאת היא כולה כמוסת אנרגיה שלא יודעת את נפשה. היא מתפוצצת בכל רגע אפשרי – העיקר למצות את האהבה הגדולה שלה – לשיר קאנטרי. דווקא בסקוטלנד גדלה האשה הזאת, וכל מה שהיא רוצה זה רק לפרוץ החוצה.אבל יש לה ילדים. ובמהלך הסרט היא תלמד להתבגר. לקחת אחריות. לדאוג לאחרים ולא רק לעצמה. והדרך שבה ג'סי באקלי מעבירה את הדמות שלה את התהליך הזה, בהדרגתיות, שווה את הצפיה בסרט. מה גם שבתפקיד משנה, מצוינת גם היא, ג'ולי וולטרס הותיקה בתפקיד האמא, עם עמידה חזקה, אשה שיודעת לאהוב אבל גם להיות קשוחה כשצריך. וצריך.

הכל עומד במקום לחווית צפיה מרגשת. רק שהבמאי כאן מ להמשיך לקרוא

פרזיטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 기생충)

אבא?

מה?

אתה זוכר שאמרתי לי שיש לך תוכנית?

נו?

אז מה התכנית?

אין תכנית.

מה זאת אומרת?

אתה מכיר את הפתגם "אדם מתכנן תכניות ואלהים צוחק"?

נו?

אז התכנית היחידה שלא נכשלת אף פעם היא התכנית שלא קיימת.

הדיאלוג הזה בין אבא לבן מופיע בשלב מאוד מתקדם בסרט, והוא ממצה פחות או יותר את הרעיון הכללי כאן. כי אם אין תכנית, ויש רק חיים, נקודה, אז צריך לאלתר. ועל זה הסרט.

בונג ג'ון הו. איזה במאי אדיר הוא. למזלי התוודעתי אליו כבר לפני כ-15 שנה. ראיתי סרט שהוא ביים ב-2003 שנקרא "זכרונות של רצח" (כמה שנים לאחר מכן דיויד פינצ'ר ביים את "זודיאק", שקצת דומה בעלילה שלו לסרט הקוריאני). ב-2006 הגיע "המארח", סרט על מפלצת שעולה מהנהר וחוטפת ילדה קטנה. המשפחה מתארגנת כדי להחזיר אותה. ב-2009 ראיתי את "אמא", סרט נפלא על אשה שתעשה הכל כדי לנקות את בנה המוגבל מחשד לרצח. את "רכבת הקרח" ראינו בארץ, אבל למרות שהיו בו רגעים משובחים, גם אני חשבתי שמדובר בסרטו החלש ביותר של בונג ג'ון הו (יחסית. אצל בונג הכל יחסי. הוא במאי מצוין, אז סרט שהוא פחות ממצוין הוא…יחסי). את "אוקג'ה" לא ראיתי, כי נטפליקס והפצה מסחרית זה סיפור מסובך.ועכשיו מגיע "פרזיטים", ועד כמה שהבמאי הזה משובח, עוד לא ראיתם כלום. לפעמים כדאי להקשיב למבקרי קולנוע. לפעמים. מדובר באחד הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. ובמדובר בסרט הכי טוב שמופץ כאן השנה. לא פחות.

כי לא רק שיש כאן רעיון בסיסי מעניין, אלא יש כאן במאי ותסריטאי בשיא כושרו. הרי זה מתחיל כמעט פשוט מדי. אור השמש הכמעט י להמשיך לקרוא