כבר ההתחלה לא ממש מבשרת טובות. כותרות הפתיחה עולות על רקע של מונטאז' משנות ה-80 של אנגליה. לצד שוטים המתארים את גיבורי הסרט בסביבתם הטבעית, יש אינסרטים מיומני חדשות. ראשת הממשלה ת'אצ'ר. מהומות והפגנות. לכאורה רצון להטמיע אותי, הצופה, בתקופה שבה הסרט מתרחש. שנות ה-80. מוסיקת הפופ של התקופה. התלבושות, עיצוב השיער.
כל הסיפורים האלו ערוכים במהירות ובמיומנות אחד אל תוך השני, אבל במקום לתמוך אחד בשני, כל אחד בנפרד נשאר מאוד שטחי, מאוד לא מפותח, והדברים הגדולים שמתרחשים נדמים מוגזמים למדי, לא בפרופורציה בכלל ביחס למה שקורה, כי אין פיתוח הדרגתי לאירועים.
לכאורה, התשובה לזה. סיפור של סטודנטים אמריקאים שמגיעים לשוודיה כדי ללמוד על תרבות אחרת. על חלק מאוד ספיציפי של שוודיה, סוג של כת עם מנהגים מאוד מיוחדים, כדי לכתוב עליהם עבודת סמינריון מכובדת. הכוונה היא להראות את האמריקאים באים לכאורה כדי לכבד את התרבות האחרת, אבל הם לא יוכלו אלא להתנשא מעליה, ובתמורה, הם יקבלו עונש. למשל, יש סטודנט אחד שבטעות ישתין ליד עץ אחד שמסתבר שהוא קדוש לכת הזאת. מישהו מהכת יצעק עליו בשוודית, והוא יגיד: אז מה, מה כבר קרה? לא נראה אותו עד סוף הסרט. למשל.
אבל יש לה ילדים. ובמהלך הסרט היא תלמד להתבגר. לקחת אחריות. לדאוג לאחרים ולא רק לעצמה. והדרך שבה ג'סי באקלי מעבירה את הדמות שלה את התהליך הזה, בהדרגתיות, שווה את הצפיה בסרט. מה גם שבתפקיד משנה, מצוינת גם היא, ג'ולי וולטרס הותיקה בתפקיד האמא, עם עמידה חזקה, אשה שיודעת לאהוב אבל גם להיות קשוחה כשצריך. וצריך.
ועכשיו מגיע "פרזיטים", ועד כמה שהבמאי הזה משובח, עוד לא ראיתם כלום. לפעמים כדאי להקשיב למבקרי קולנוע. לפעמים. מדובר באחד הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. ובמדובר בסרט הכי טוב שמופץ כאן השנה. לא פחות.
צריך לומר שהסרט אכן מבדר ומשעשע, כי ד"ר רות מבדרת ומשעשעת, אבל באיזשהו שלב רציתי ל להמשיך לקרוא 
כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.
איתן 