השתיקה: הביקורת

אחד הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם הוא "הכול אודות אימא" של פדרו אלמודובר. אני זוכר שכשנה לאחר שהוא יצא, ואחרי שהוא זכה בכל הפרסים האפשריים (כולל אוסקר), באהבת הביקורת, ובאהבת הקהל, אני התחלתי לחשוב: אז מה עכשיו? מה יעשה אדם שהשיג את כל מה שאפשר להשיג במקצוע? שהגיע לטופ הכי גבוה? לאן ילך? חשבתי שיש רק שתי אפשרויות: אחת, הטבעית והצפויה, היא לעשות ניסיון פתטי לשחזר את ההצלחה.  שניה, הנועזת יותר, היא לנסות לפנות לכיוון אחר לגמרי. לעשות משהו חדש לגמרי. אלמודובר הפתיע, ובחר בדרך השלישית: לחזור על אותו חומר שהוא אמון עליו, אבל מזווית ראייה בוגרת יותר. הסרט הבא של אלמודובר היה "דבר אליה" היפהפה. להזכירכם, בין היתר, בסרט ההוא יש עניין עם אונס של אישה צעירה הנמצאת בתרדמת. אני די בטוח שאם אלמודובר היה עושה את הסרט הזה בשנות ה-80, הוא גם היה מראה את המעשה. ב"דבר אליה" הוא כבר היה במאי מיומן ומצליח, והוא ידע מה להראות ומה להסתיר.סרטו האחרון של שמי זרחין היה לפני 7 שנים. לטעמי האישי, "המילים הטובות" היה הטוב בסרטיו, וכמו רוב סרטיו של זרחין, גם זה זכה לאהבת הקהל. יותר מכך, להרגשתי היה ב"מילים הטובות" איזשהו אלמנט של סיכום. של הבאת כל סימני ההיכר של זרחין מגוף עבודתו הנרחב לאיזשהו שיא. וגם כאן שאלתי את עצמי: ומה עכשיו? מה עושים אחרי סיכום? מתחילים מהתחלה?

וגם כאן, זרחין מפתיע. "השתיקה" הוא חיה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים מזרחין. וגם, לא כל כך. מדובר, למעשה, ב

פסטיבל גאה 2022: קבלו אותי

הסצנה הראשונה של הסרט מתארת סשן צילומים של דוגמן. זה הסרט. סרט שמדגמן סיטואציות, מדגמן רגשות. "קבלו אותי" הוא סרט שחי בעולם של אינסטגרם. עולם שבו איך הדברים נראים חשוב הרבה יותר מהאופי האמיתי של אותם דברים.

כי יש כאן אבא שזורק את הבן שלו מהבית, כנראה בגלל נטייתו המינית. הוא מצא תמונות בטלפון. אין כאן פיתוח של הסצנה הזאת, אין בכלל סצנה. האבא מודיע לבן שלו: אני טס עכשיו לחו"ל. כשאני חוזר, אתה לא תהיה יותר בבית. זה הכול. זוהי, פחות או יותר, כל הסצנה. דני גבע, שחקן נהדר, נשדד כאן. אין לו כמעט נוכחות, ולדמות שלו אין כל נפח (וזה יותר ממה שאסתי זקהיים, שחקנית נהדרת בזכות עצמה, עושה כאן. נדמה לי שהיא אפילו לא אומרת מילה אחת בזמן המסך המאוד מועט שיש לה כאן).וזהו. יש כאן בעיקר תיאור הווי של נוער. אין ממש קו נרטיבי. וזה בסדר, אבל הכול מכופף כאן לאיך הדברים נראים, ופחות ל

פסטיבל גאה 2022: כאילו אין מחר

הסרט הקודם של ניצן גלעדי, "חתונה מנייר", זכה להערכה לא קטנה, וגם לפרס אופיר (מוצדק מאוד מאוד מאוד) למורן רוזנבלט. אני לא כל כך התחברתי לסרט ההוא. אני חושב שמה שהפריע לי בסרט ההוא חוזר שוב, ובאופן בולט הרבה יותר, בסרטו החדש של גלעדי, "כאילו אין מחר".

"חתונה מנייר" התרחש באיזושהי עיירה בדרום. "כאילו אין מחר" מתרחש בעיר הגדולה תל אביב. כאילו. כי, בעצם, כמעט כל הסרט מתרחש בדירה אחת. ויש בו רק 3 שחקנים. זה הכול.אז אם אתה, בעצם, עושה סרט קאמרי, אז תעשה סרט קאמרי. קטן. אבל ניצן גלעדי מכוון מאוד גבוה. כאילו זאת בושה ל

פסטיבל חיפה 2022: השכן שלי אדולף

זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי.

הוא הרי במאי מיומן. באמת. ובסרטו החדש זה ניכר אף יותר. מדובר בהפקה גדולה. מושקעת. המתרחשת בחו"ל. ויש בה שחקנים בינלאומיים. ומצוינים. שחקן בריטי אחד, דיויד היימן, שמשחק כאן יהודי פולני ניצול שואה המדבר באנגלית שבורה, והוא עושה את זה בצורה מאוד משכנעת, מה גם שזאת רק המעטפת למשחק המצוין שלו, דמות העוברת תהליך מאובססיה לנקמה עד להשלמה. יש כאן גם שחקן גרמני ותיק ואהוב (אודו קיר, מוכר בעיקר מעבודתו עם לארס פון טרייר) שיודע לשחק על המתח בין קומדיה לדרמה, המתח שפרודובסקי כל כך אוהב.

פרודובסקי משקיע הרבה בסרט הזה, והוא יוצר כאן קראוד פליזר אפקטיבי במודע. העבודה עם המוסיקה מכריזה בקול בטוח שזהו סרט קליל, וגם אם יש כאן כמה רגעים תמוהים תסריטאית (כשהוא נכנס אל השכן שלו הביתה בלא ידיעתו – מה הוא שכח שיש שם כלב?) הכול מוחלק כאן ועובר ללא הסתייגות מכיוון שמדובר בשעשוע לא מחייב, אבל אפקטיבי ונעים.זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי. אם אתה כבר עושה סרט על נאצים ויהודים, ואם אתה כבר משקיע הרבה מעבר למה שמקובל בסרטים ישראלים, ויוצר כאן פרויקט גדול עם שחקנים מפורסמים, אולי כדאי ש

פסטיבל חיפה 2022: ילדים של אף אחד

זה היה צריך להיות "יוצאים מן הכלל" של נקש וטולדנו. במקום זה ראיתי את "סוף שבוע עם ברני".

התקציר של "ילדים של אף אחד" מבטיח דרמה חודרת קרביים. מעון לנערים בסיכון שמופעל בצורה חצי פיראטית עומד לפני סגירה. בן המקום יעשה מעשה קיצוני כדי למנוע את הסגירה. ומה המעשה הקיצוני? אותו מעשה שעומד במרכז קומדיית הקאלט האמריקאית "סוף שבוע עם ברני".זאת הצרה שלי עם הסרט הזה. אין בכלל איזון בין הקומי לדרמטי, מה גם ששני החלקים האלו לא ממש עשויים טוב. הקומי לא ממש מצחיק, ואין כמעט סט אפים שיהפכו לסצנות קומיות אפקטיביות (חוץ, אולי, מחצי סצנה של רועי אסף בבית ראש העיר). ומבחינת הדרמה – גם כאן, דמויות הילדים שהיו אמורות להיפתח בפנינו נשארות מרוחקות. אני יודע מעט מאוד על ה

פסטיבל חיפה 2022: ולריה מתחתנת

בחודשים האחרונים מסתבר ש"ולריה מתחתנת" הוא הסרט הישראלי היציג של השנה. הוא זה שהיה בפסטיבל בינלאומי נחשב (ונציה!, וגם טורונטו!), הוא זה שמקבל אהבה גדולה מהאקדמיה הישראלית (בדמות הרבה מועמדויות, אבל רק זכייה אחת), וגם הביקורות שאני שומע מכל כיוון מחבקות, אבל אני ניצב מול כל האהבה שהסרט הזה מקבל, ולא מבין אותה. כי בעיניי זה בסך הכול סרט טלוויזיה חביב. שמאבד את עצמו לדעת על המסך הגדול.

התחלת הסרט. מוסיקה קצבית, סוערת. על המסך לא קורה כלום. רק כותרות פתיחה. המוסיקה נגמרת, ואז הסרט מתחיל. משהו במתמטיות הזאת של שימוש במוסיקה הוא פשוט לא נכון לטעמי. במקום לעבוד על הרגש יותר בערמומיות, להביא את המוסיקה מלמטה, זה עובד יותר כמו סרט טלוויזיה קטן.

בחלק גדול מהזמן יש כאן, בעצם, סיטואציה אחת מרכזית המתרחשת בתוך בית אחד. אנשים הולכים וחוזרים במסדרון, מנסים למצוא פתרון לבעיה. אבל הסרט הזה די נתקע במקום, לא ממש מתפתח, ודי חוזר על עצמו.

יש כאן, בעצם, סוג של ביקורת (לא כל כך) מרומזת על שליטה גברית בנשים. הולריה שמתחתנת משם הסרט היא כלה בהזמנה. שנקנתה בכסף. ומה שנקנה בכסף אפשר גם להחזיר. זה נאמר בפירוש בסרט. וזהו השוט שהגברים מחזיקים מעל ראש הנשים, שמא יתנהגו לא יפה ויישלחו בחזרה לאוקראינה.אבל הולריה הזאת לא מספיק ספציפית. לא ממש ברור מה קורה לה, ולמה היא

פסטיבל חיפה 2022: הנפש הטובה

לאורי זוהר ז"ל הגיע סרט יותר טוב

מפיקת קולנוע חילונית שנקלעת למצב כלכלי בעייתי נאלצת לקבל על עצמה פרויקט חדש – סרט הקאמבק של רב חרדי שהיה פעם קולנוען חילוני אבל חזר בתשובה ופרש מעשייה קולנועית. השם אורי זוהר לא נאמר כאן ולו לרגע כאן, אבל ברור לכולם למי הכוונה.אבל זהו רק אחד מהעניינים כאן. הסרט בכלל מתחיל עם הקדמה לא קצרה ודי מיותרת לטעמי. ובכלל, הדבר הראשון שמבחינים בו בהתחלת הסרט היא העובדה שהוא מצולם בשחור לבן. זאת הייתה יכולה להיות זכות גדולה לסרט הזה, להפוך סרט על סרט שיש בו אנשים שמייצגים חברה שסועה – היה אפשר להפוך את הסרט הזה לאמירה יפה אסתטית וטעונה רגשית. אבל כבר מהתחלה ניתן להבין ש

פסטיבל חיפה 2022: באב אל ווארד – שער הפרחים

יש סרטים טובים. יש מצוינים. יש פחות טובים. יש בינוניים. יש לא טובים. יש ממש רעים. ויש את הסוג הגרוע ביותר – סרטים שהם לא רק רעים, אלא גם מעצבנים. זה "באב אל ווארד".

אני לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של חיים בוזגלו. אני לא ממש אוהב את הבמאי הזה. והוא באמת נעלם לכמה שנים. הסרט החדש שלו אמור להיות איזושהי מחווה אוהבת לתרבות ממנה הוא בא. אבל מה שיוצא הוא בעיניי סרט גזעני. חד וחלק.

כי לפי "באב אל ווארד", האדם הוא המוצא שלו. לא משנה האופי, לא משנה צורת הדיבור, לא משנה חכם/ טיפש, פחדן/ אמיץ, בעל תושייה או אובד עצות – לא משנה שום דבר. משנה אם אתה מרוקאי או אשכנזי. אם אתה מרוקאי – אהלן וסהלן. בוא, שב, תאכל. אם אתה אשכנזי כדאי שתשב בצד. המבט על האשכנזי כאן הוא בעין עקומה מאוד (אלא אם כן את בחורה רוסיה יפה. לכאלו עושים הנחה).הסרט מתרחש באיזושהי עיירה בדרום (כי בתל אביב אין מרוקאים). האשכנזים הם העשירים, עובדים בבנק, קרים ומנוכרים, והמרוקאים – חמים, אוהבים, עם אוכל טעים (כי מה זה אוכל אשכנזי בכלל). למרוקאים אין

פסטיבל חיפה 2022: בתולים

כבר כמה וכמה שנים שאני יודע שיש סרט של מאור זגורי בהכנה. את המעט שראיתי מסדרת הטלוויזיה שלו "זגורי אימפריה" לא מאוד אהבתי, אבל כן הייתי ער להצלחה הגדולה שלה, וחשבתי שסרט קולנוע ראשון מאת היוצר המצליח הזה יכול להיות קפיצת מדרגה משמעותית. "בתולים" יצא לצילומים לפני כמה שנים, והעריכה שלו התעכבה מאוד. זה בדרך כלל סימן לא טוב כשסרט נתקע בחדר העריכה. "בתולים" הוא עיבוד של מאור זגורי למחזה שהוא עצמו ביים בתיאטרון לפני בערך עשור. לא ראיתי את המחזה. אני מניח שלא עבודת העיבוד הקולנועי הייתה הבעיה כאן.אני לא מאוד אהבתי את "בתולים" הסרט, אבל אני כן יוצא מההקרנה עם הערכה למאור זגורי. יש כאן סרט עם תעוזה גדולה, ולאו דווקא בכיוון שאתם חושבים. כן, יש כאן לא מעט דיבור על מין, יותר מדי אפילו, אבל זגורי הקולנוען יודע

פסטיבל חיפה 2022: הבשורה על פי יהודה

מסוג הסרטים שיוצאים מהם ונאנחים: אח…כבר לא עושים סרטים כאלו יותר. ואז, כשחושבים על זה, אפשר לומר: אני לא בטוח שבעצם עשו סרטים כאלו אי פעם.

מסוג הדברים שמסתכלים עליהם ואומרים: זה כבר לא קיים, המקום הזה. בהשאלה: ישראל הזאת, המוצגת על המסך, כבר לא נראית ככה. ואז, כשחושבים על זה, אפשר לומר: אני לא בטוח שבעצם היינו פעם כאלו.

לפני כמה שנים ביקשו ממני בעבודה להעלות איזשהו מסמך לקומה העליונה, למשרדים. עליתי. הגעתי לחדר היעד. שלום, מה נשמע. שיחת חולין שכזאת. ואז, איכשהו, מישהו (אולי אני, לא זוכר) זרק לאוויר את המילה "ביבי". די מהר שיחת החולין הנעימה הפכה לשיחת צעקות. אני ממש זוכר את המשרדים הסמוכים מפסיקים את עבודתם ויוצאים לראות על מה המהומה."הבשורה על פי יהודה" הוא הגרסה הרגועה של זה. ויכוחים, גם מרים, אבל ברוגע. בנועם. מה שמיד גורם לי לחשוב: האם