ארכיון חודשי: נובמבר 2023
צ'או רומא: הביקורת
(שם הסרט במקור: Astolfo)
לפני בערך 15 שנה, פתאום, בגיל 59, גבר איטלקי אחד החליט שהוא רוצה לביים סרט. יצא משהו קטן וחביב שנקרא "ארוחות אמצע אוגוסט". נדמה שאנשים דווקא חיבבו את הגבר המבוגר הזה שפתאום עשה הסבה מקצועית, אז הוא ביים מאז עוד כמה סרטים, כמעט כולם הגיעו לישראל, וכולם היו נחמדים, גם אם זניחים (כאן כתבתי על "טעם החיים", וכאן על "צ'או איטליה").
אז כשראיתי שבמהלך המלחמה מוציאים לקולנוע את הסרט האחרון של אותו גבר, ג'יאני די גרגוריו שמו (שהוא כבר בן 74), ידעתי בדיוק מה אני הולך לקבל: סרט קטן, חביב, וזניח. בזמן מלחמה אולי לא צריך הרבה יותר מזה. וזה גם בדיוק מה שהסרט הזה נותן: שעה וחצי נעימה, ומאוד זניחה. משהו שבתור סרט קולנוע של ממש יש בו לא מעט חסרונות, אבל כבריחה מהחדשות, זה יכול להיות בילוי חביב.
למעשה, יש כאן שני סרטים: אחד מהם הוא על להמשיך לקרוא
פרסי דאג'ונג 2023: הזוכים
היום התקיים בדרום קוריאה טקס חלוקת פרסי הדאג'ונג של האקדמיה לקולנוע המקומית. בדרך כלל, אני אוהב לראות את הטקסים האלו בשידור ישיר בסטרימינג, ולמרות שאני לא מבין את השפות הזרות, אני בדרך כלל מבין מה הולך שם על הבמה. הבעיה היא שקוריאנית היא שפה שהרבה יותר קשה להתמצא בה מאשר איטלקית, או גרמנית, או אפילו רומנית. אז ראיתי קצת מהטקס (שהתחיל ב-11 בבוקר שעון ישראל. שעת ערב בקוריאה), ואח"כ הלכתי להכין צהרים. מהמעט שראיתי, זה לא נראה לי כמו הטקס שאמור להיות חלון הראווה של תעשיית הקולנוע המקומית. לא כל המקומות באולם היו מלאים, לא כל המועמדים הגיעו לטקס, ולא כל הזוכים הגיעו לקחת את הפרס. אז מה שאני ראיתי הוא: שני מנחים מאובנים למדי מזמינים לבמה מישהו שיעניק את הפרס, הוא מקריא משהו קצר, יש הצגה של המועמדים בקטגוריה מסוימת (אגב: חלק מהסרטים היו מועמדים בהרבה קטגוריות, אבל הקליפ שתמיד מוקרן מתוך המועמד הרלוונטי היה כל הזמן אותו קליפ. אז ראיתי כל הזמן את אותן 5 שניות מתוך אותו סרט מוקרנות שוב ושוב בקטגוריות שונות), הזוכה מוכרז, הוא לא מגיע, ודיילת מצודדת מובילה את מעניק הפרס אל מחוץ לבמה. הלאה, לפרס הבא.
אחרי הצהרים חזרתי לאינטרנט לבדוק את רשימת הזוכים. את רשימת המועמדים סקרתי כאן לפני כ-3 שבועות. והזוכה הוא להמשיך לקרוא
פרסי איריס 2023: המועמדויות
היום התפרסמו בקנדה המועמדויות לפרס האיריס של האקדמיה לקולנוע בקוויבק. הפרס הזה עבר במהלך השנים תהפוכות רבות, ובשנה האחרונה הוא עבר עוד הרפתקאות: גוף השידור הקבוע והספונסר הראשי של האירוע, רדיו קנדה, החליט שלא לתמוך בטקס השנה, וכך כל קיומו של האירוע עמד בספק. פרס האיריס חולק בשנה שעברה כבר בקיץ, אבל השנה לא היה בטוח שבכלל יהיה אירוע שמכבד את הקולנוע הקוויבקי. לבסוף נכנס לתמונה גוף שידור חדש שנקרא Noovo, והאירוע בכל זאת יצא לדרך. בגלל החודשים שהלכו לאיבוד, תקופת זמן ארוכה יותר נלקחה בחשבון, וכך חלק מהסרטים המועמדים כבר זכו לחשיפה מעבר לגבולות קנדה.
קוויבק היא חלק מקנדה, וחלק מהסרטים זוכים להכרה גם בטקס הלאומי של המדינה, אבל פרסי האיריס שמים דגש על האזור שלהם, וכך סרטים שהרבה פעמים זוכים לכתף קרה מהאקדמיה הקנדית זוכים להכרה בנמל הבית שלהם. כך יוצא, למשל, שהסרט המוביל את רשימת המועמדויות השנה בקוויבק, היה כבר מועמד ל-13 פרסי אקדמיה בקנדה בתחילת השנה, אבל זכה רק באחד, לצילום.
רוב תשומת הלב של האקדמיה הקוויבקית השנה מופנה לסרט שנקרא "ויקינג" (Viking) של סטפן לפלר.
כדי לחזות את הבעיות שיכולות לעלות בזמן משימה של אסטרונאוטים הטסים למאדים, מגויסת חבורה של אנשים לסימולציה של הטיסה המיוחדת הזאת על פני כדור הארץ. מעין ניסיון לעשות מעבדת ניסויים אנושית על יבש כדי לפתור את הבעיות על רטוב אצל האנשים שבדרך לכוכב אחר. והאינטראקציות האנושיות בין האנשים מבטיחות סרט אקסצנטרי, משעשע, ואולי גם מרגש. ויש גם פיצה על המאדים.
להבנתי, מדובר בסרט מוגזם בכוונה, בקומדיה שמנסה גם לומר משהו על העולם הזה. "בייביסיטר" (
האקדמיה בקוויבק העניקה ל"אגם פלקון" (
איתן 