פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2021: המועמדויות

קנדה היא מדינה גדולה בשטח, עם אוכלוסיה של למעלה מ-37 מיליון תושבים. ההתמודדות של קנדה עם הקורונה היתה סבירה יחסית לשאר העולם – עד להיום נרשמו שם קרוב ל-23 אלף מתים מהנגיף, שזה הרבה למדי, ועם זאת, יחסית למספר התושבים, ויחסית לשאר העולם – נסבל. בתי הקולנוע בקנדה נסגרו ונפתחו לסירוגין במהלך השנה האחרונה (בגלל השטח הגדול של המדינה, חלקים שונים של קנדה נהגו בצורה קצת שונה בכל תקופה, בהתאם להתפשטות הנגיף), כך שהקולנוע הקנדי המשיך להוציא סרטים להנאת הקהל המקומי. בהתחשב במצב, האקדמיה הקנדית הקלה את התנאים להתמודדות על פרסי הקולנוע, וקיבלה לתחרות גם סרטים שהופצו קודם כל בפלטפורמות דיגיטליות. כמו כן, האקדמיה דחתה מעט את הטקס השנה (במקום לקיים אותו במרץ, כמו כל שנה, הטקס יתקיים השנה ב-20 במאי), וגם תאריכי הפצת הסרטים המתקבלים לתחרות הורחבו, ונשקלו גם מועמדויות לסרטים שהופצו בינואר-פברואר 2021 (הדד-ליין בכל שנה הוא 31 בדצמבר).

היום התפרסמו בקנדה המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. הרשימה כוללת מספר גדול למדי של סרטים. בפוסט הזה ניסיתי לרכז את הסרטים העיקריים ברשימה, והם:

נער מוזר (Funny Boy) – דיפה מהטה

דיפה מהטה היא במאית ותיקה (בת 71) עם רקורד מכובד. היא אפילו היתה מועמדת לאוסקר לפני כ-15 שנים (על סרטה "מים"). סרטה האחרון, "נער מוזר", היה גם בחירתה של קנדה לאוסקר האחרון, והוא נפסל ע"י האקדמיה האמריקאית, מכיוון שיותר מחצי ממנו דובר אנגלית. מבוסס על ספר של שיאם סלבאדוראי באותו שם (סלבאדוראי גם השתתף בעיבוד הספר לתסריט), "נער מוזר" מתרחש בשנות ה-70 וה-80 בסרי-לנקה. במרכזו התבגרות של ילד לנער ולגבר צעיר. במהלך ההתבגרות הילד יגלה שהוא הומוסקסואל. דודתו חוזרת לסרי-לנקה משהות באמריקה ולוקחת את הילד תחת חסותה. "אתה שונה, ושונה זה נפלא" היא אומרת לו (כמו שרואים בטריילר). אבל אז אותה דודה מתאהבת בגבר אחר, והאהבה הזאת היא בלתי אפשרית כי השנים האלו התאפיינו במתחים בין שבטיים בסרי-לנקה, ושני האוהבים היו, כמובן, משני הצדדים של הסכסוך.

אין לי ספק שמהטה היא במאית מקצוענית, אבל אני חושש שרוחב היריעה שנפרס ב-255 עמודי הספר (שתורגם גם לעברית), הכולל גילוי זהות מינית, מלחמה על הזכות להיות מי שאני רוצה, תיאור מהומות פוליטיות, סיפור אהבה בלתי אפשרית, והכל בתוך דרמה משפחתית נרחבת – כל זה נראה לי קצת גדול מדי על מאה וקצת דקות הסרט.

"נער מוזר" מועמד ל

שובו של הגיבור: הביקורת

לפני כשנתיים וחצי הוקרן הסרט הזה בפסטיבל או-לה-לה שמוקדש לקומדיות צרפתיות. הכוונה היתה להפיץ את הסרט הזה, אבל ההפצה התעכבה, עד שהסרט הוכנס להקפאה ונגנז. הערב, אחד מערוצי הסרטים של Yes גואל את הסרט הזה, ותוכלו לצפות בו בטלויזיה. לכבוד ההקרנה הערב הוצאתי את הטקסט שכתבתי עליו עוד אז, בסוף 2018, מהארכיון. בשלוש מילים: סרט חביב וזניח. ב-450 מילים:

(שם הסרט במקור: Le Retour du Héros)

ולקראת הסוף, יש שם משהו אמיתי בכל זאת, לב פועם ומדמם שם מתחת להעמדת הפנים…

דוד די דונטלו 2021: המועמדויות

היום בצהרים התפרסמה באיטליה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע שלהם. איטליה היא מהמדינות שסבלו הכי קשה מנגיף הקורונה. מתוך אוכלוסיה של כ-60 מיליון תושבים, סבלה ארץ המגף מלמעלה מ-100 אלף מתים כתוצאה מהמחלה. בתי הקולנוע באיטליה היו פתוחים רק כשלושה חודשים במשך השנה האחרונה (שזה עדיין יותר טוב מאלופת החיסונים העולמית, מדינת ישראל. כאן, בתי הקולנוע לא היו פתוחים אפילו יום אחד בשנה האחרונה. הללו הללו את הקיסר מבלפור). לאור המצב, הגמישה האקדמיה האיטלקית את החוקים, והתירה גם לסרטים שהופצו בפלטפורמות דיגיטליות להתמודד על פרס האקדמיה. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדים לפרס הדוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע לשנה זו:

נחבא אל הכלים (Volevo Nascondermi) – ג'יורג'יו דיריטי

הסרט שמוביל את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה האיטלקית הוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2021: הזוכים

היום התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע לשנה זאת. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודשיים. לא ראיתי את הטקס בשידור ישיר, וגם אם כן הייתי רואה, סביר להניח שלא הייתי מבין הרבה, אבל מהשניות הבודדות שהצלחתי לתפוס ברשת הבנתי שהיה טקס רגיל לחלוטין, כשזוכי הפרסים הגיעו לקבל את הפרס בטקס עצמו, והיה גם קהל (עם מסכות), והכל היה כמו תמיד (עם מסכות).

את רשימת הזוכים הצלחתי לגרד מכמה מקורות, ובעזרת קצת גוגל טרנסלייט הצלחתי לגלות ש

אהבה בלתי צפויה: הביקורת

(שם הסרט במקור: El Amor Menos Pensado)

לאט לאט חוזרים לשגרה. מאוד מאוד לאט. היום מגיע לישראל הסרט הראשון שעולה להקרנות מסחריות רגילות. הנה כ-400 מילים על הסרט היפה הזה:

הסרט הארגנטינאי הזה הפתיע אותי מאוד לטובה בחצי השעה הראשונה שלו. ואז הפתיע אותי שוב, פחות לטובה, בשאר הזמן.

חצי השעה הראשונה של הקומדיה הרומנטית העדינה הזו מופלאה בעיניי. באופן מפתיע, הקצב איטי. חואן ורה, שזהו סרטו הראשון כבמאי, מתגבר על הפיתוי לרוץ ולפרק את החבילה הזאת כדי שיוכל לגשת לעיקר – קומדיה על אנשים באמצע החיים שפתאום לא יודעים מה לעשות עם עצמם. חלק ניכר מהזמן מוקדש כאן כאילו לכלום. אבל הכלום הזה הוא עולם ומלואו. שגרת חיים של זוג נשוי שבנם היחיד עזב את הקן. הסדקים שמופיעים ביחסיהם הם כמעט בלתי נראים. אבל העדינות שבתיאור היחסים, האינטלגנציה השקטה והאיפוק שבבימוי יוצרים סיפור על מערכת יחסים במשבר, למרות שכאילו אין משבר, כאילו הכל בסדר.

ואז מגיעה הסצינה ה

סזאר 2021: הזוכים

עכשיו אמצע הלילה בישראל. בצרפת הסתיים לפני כשעה טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע לשנה זאת. בניגוד למה שניתן לצפות, הטקס היה רגיל כמעט לגמרי. כמעט כל הזוכים באו לקבל את הפרס על הבמה. היתה במה. היתה תזמורת על הבמה. היתה מנחה. היו מגישי פרסים. היו נאומי זכיה. לגבי הקהל – מארגני הטקס דאגו להוציא מראש חלק גדול מהכסאות באולם כדי ליצור מרווחים בין היושבים (מסיבות מובנות). בחללים שנוצרו הועמדו שולחנות עגולים קטנים, ועליהם הונחו מנורות שולחן קטנות. כך יצא שהקהל היחסית מצומצם ישב על כסאות מרופדים שאנחנו מכירים מאולמות הקולנוע, וגם הסב לשולחנות.

הטקס עצמו היה ארוך מאוד (כשלוש שעות וארבעים דקות), ונדמה לי שהיו בו כמה וכמה רגעים שהם כמו פרובוקציה מכוונת שנועדה להצחיק, רק שהיא נתקעה איפשהו בין לא ממש מצחיק ללא ממש נעים לצפיה. כך היה מישהו שהביא ציטוט של היטלר, או מישהי שעלתה אל הבמה להגיש את פרס התלבושות עם לבוש דמוי חמור, וכשהמנחה העירה לה בבדיחות הדעת על הלבוש המוזר, היא התפשטה עד לעירום מלא. התזמורת מוקמה על הבמה, וניגנה די הרבה, וגם כשעלו אל הבמה מגישי הפרסים המתחלפים, הם היו צריכים לחכות שהתזמורת תסיים לנגן, וזה תמיד נמשך כעשר שניות יותר מדי. עוד עניין שהאריך את הטקס היה תוספות מיוחדות לחלק בטקס שמכבד את אלו שעברו מן העולם השנה. במהלך הטקס הוקדשו בכל פעם כמה דקות כדי לכבד כמה מאמני צרפת המכובדים שעזבו את העולם בשנה האחרונה, וזאת בנוסף לחלק הקבוע שנקרא בדרך כלל In Memoriam. וכך, למשל, זמן מיוחד הוקדש בטקס לז'אן קלוד קארייר, ואח"כ גם לז'אן פייר באקרי (והיו עוד שניים-שלושה שאני פחות מכיר).מצד שני, היו כמה רגעים יפים בטקס. כבר בהתחלה עלתה אל הבמה המנחה, מרינה פויס, והודיעה: באנו לכאן ל

פרסי גויה 2021: הזוכים

ובסוף הטקס עלתה על הבמה אשה נאת מראה אך לא מוכרת, לבושה בשמלה יפה ומכובדת, הציגה את עצמה, ואז אמרה: אני אחות בבית חולים, ואני נמצאת כאן כדי להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר.

אכן, זהו העולם בו אנחנו חיים בשנה האחרונה. עולם שהעביר את כל תחומי חיינו דרך מערבל לא נורמלי, ואנחנו כבר לא אותם אנשים. עכשיו השעה 2 וחצי בלילה שעון ישראל. לפני כשעה הסתיים טקס חלוקת פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית שהתקיים הערב במלאגה שבספרד. בתחילת הערב עלה אל הבמה אנטוניו בנדרס ונאם נאום רגשני מעט, ואחריו הוא ביקש לכבד את קורבנות הקורונה בדקת דומיה. באולם עצמו לא היה קהל בכלל. האנשים היחידים שהיו נוכחים שם הם חברי התזמורת הפילהרמונית (וגם כמה אנשים טכניים. כולם היו עם מסכות). הטקס הספרדי השנה נשא נימה מלנכולית משהו, בהתאם לזמנים המשונים בהם אנחנו חיים, ועם זאת, עצם קיום הטקס הביא עימו, בכל זאת ולמרות הכל, תקווה שקטה ומהוססת לעתיד טוב יותר. כי אם הקולנוע, והאמנות בכלל, שהיא הלב והנשמה שלנו, אם הם ימשיכו לספר את הסיפור שלנו, אז הסיפור הזה שלנו ימשיך גם הוא לחיות.

העיצוב האמנותי של הטקס היה מרהיב ועם זאת שקט וצנוע בצבעים חמים, והקירות שעל הבמה היו בעצם סוג של וירטואלים. מעין הולוגרמות שעליהן הוקרנו