ארכיון חודשי: יוני 2018
נסחפים: הביקורת
(שם הסרט במקור: Adrift)
במאי מאוד לא יציב, בלתאזאר קורמאקור. איסלנדי במקור, וכשהוא עושה סרטים באיסלנד, הוא בפורמה, מרשים ומרגש. כשהוא עושה סרטים עבור המכונה ההוליוודית בארה"ב, הוא, ובכן, מכונה בעצמו, חסר רגש. "נסחפים" הוא כמו סרט אמצע בין שני אלו. סרט שמצד אחד מראה את יכולותיו של קורמאקור, ומצד שני, יש בו סכמטיות דידקטית משונה.
באופן מפתיע, לפני כמה שנים קורמאקור עשה סרט דומה שגם הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. "מצולות" היה סרט איסלנדי מאוד מרשים שהיה להצלחה (והיה גם נציג איסלנד לאוסקר באותה שנה. הוקרן בפסטיבל ירושלים. אהבתי אותו). והנה הקורמאקור עלה על סיפור דומה של השרדות. אבל מכניקת הסיפור כאן צולעת מאוד.
מצד אחד, קורמאקור יודע קולנוע, ורוב רגעי ההשרדות, הרגעים שבהם אדם (במקרה הזה אשה צעירה) עומד/ת מול כוחות הטבע העצומים, ובכוחה הדל, כוחה של הרוח האנושית, שורדת כנגד כל הסיכויים – הרגעים האלו הם רגעים מפעימים, מרגשים, מרשימים מאוד. קורמאקור מצלם את הים במלוא הודו, את יופיו בשעה של רוגע (הרבה פעמים מקו המים ממש), ואת כוחו ההרסני והעצום בשעת סערה (גם כאן מגובה המים, מתחתיהם, מעליהם).
מצד שני, אל סיפור ההשרדות הזה טווה הבמאי האיסלנדי את סיפור האהבה בין האשה לגבר שאיתה. הסיפור הזה מוכנס אל ההווה בפלאשבקים. ולמרות שעריכת העבר אל תוך ההווה אינה מכנית, כל פעם שאני צופה ב'איך הגענו עד הלום', הסרט הזה מאבד הרבה מהתנופה שלו. הכימיה בין שיילין וודלי (שחקנית מעולה שכבר הוכיחה את עצמה כמה פעמים בעבר) לבין בן זוגה בסרט, סאם קלאפלין (דוגמן יפה, לא שחקן), הכימיה הזאת להמשיך לקרוא
חנות הספרים: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Bookshop)
איזבל קואסט. או קוישט. או משהו באיזור. להלן: הבמאית המוכשרת עם המשקפיים המכוערים. בעשור הקודם היו לה כמה סרטים לא רעים שאף הצליחו (גם בישראל). ואז היא נעלמה. כלומר: היא המשיכה ליצור, ואף במרץ. אבל סרטיה ספגו ביקורות רעות, ונשכחו. הבמאית הספרדיה הזו, שיוצרת במקביל בספרד ומחוץ לספרד, חזרה השנה בסוג של קאמבק. היא הביאה לפסטיבל ברלין האחרון את "חנות הספרים", סרט קטן שהיא עשתה באנגליה, והתגובה הכללית היתה חמימה. לפני ארבעה חודשים וחצי היא אף הפתיעה וזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע (כאן דיווחתי על זה). היתה מצידי ציפייה לראות את הסרט של הבמאית שפעם חיבבתי, ומאז היא התברברה, והנה היא חוזרת, כנראה, לכושר.
אז לא, לכושר היא לא חוזרת. "חנות הספרים" הוא ממש לא סרט רע. הוא סתם בינוני, ודי זניח ונשכח, בסופו של דבר.
זאת הבמאית. Isabel Coixet. וזאת חנות הספרים.
"חנות הספרים" הוא סרט על, ובכן, ספרים. על חשיבותם של ספרים. על השפעתם של ספרים על חיינו. ספרים. הרבה דפים עם כתב צפוף, כרוכים ביחד ליחידה אחת שאמורה להשאיר משהו בלב, משהו שגם ילמד אותנו משהו. על עצמנו. על העולם. ספר.
כן, הסרט הזה לא אלגנטי במיוחד בהעברת המסר שלו. והוא גם להמשיך לקרוא
דרייבר: הביקורת
אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?
"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.
והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו להמשיך לקרוא
המילים הפשוטות: הביקורת
(שם הסרט במקור: Le Brio)
זה לא שציפיתי לסרט יוצא דופן באיכותו. להיפך. מכל מה ששמעתי על הסרט הזה, חשבתי שיהיה כאן סרט פשוט, נוסחתי, כזה שעשוי בדיוק לפי הספר. באופן כללי, אין לי בעיה עם כאלו סרטים. את הספר הזה כתבו הרי על בסיס דברים שעובדים, לא?!. אז אם הסרט עשוי כמו שצריך, לפי הספר, הוא עשוי להיות בידור אפקטיבי, ואולי אפילו אינטלגנטי. מה גם שבסרט מככב דניאל אוטיי, שחקן נפלא בעיניי. אמור להיות סרט נהדר.
"המילים הפשוטות" הוא ממש לא נהדר. אכזבה.
יש רעיון יפה בבסיס הסרט. רעיון מעניין אפילו. כמו ששחקן מוצא את הדמות שלו דרך לבישת הבגדים, דרך המראה החיצוני, כך אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבטא את הפנימיות שלו, את האנושיות הייחודית שלו, דווקא כשהוא ימצא את הדרך הנכונה להתלבש, את הדרך הנכונה להציג את עצמו בפומבי. זה לא "הבגדים עושים את האדם", אלא להמשיך לקרוא
לאמץ אלמן: הביקורת
(שם הסרט במקור: Adopte un Veuf)
כשנכנסתי להקרנה ציפיתי לראות סרט חביב ולא מאוד משמעותי.
כשיצאתי מההקרנה גיליתי שאכן ראיתי סרט חביב ולא מאוד משמעותי, ואפילו די זניח.
אבל אני בעד הסרט.
כי הסרט הזה הוא קומדיה בהגדרה, מעצם כתיבתה ומעצם הגדרת המצב הבסיסי שלה, אבל הבימוי מסרב ללכת בדרכים ידועות, והוא מפתיע שוב ושוב בגישה האנושית והחמה שלו. באופן משונה, הסרט הוא קומדיה, ואפילו משעשעת למדי, אבל הוא מסרב להתנהג כמו קומדיה, מסרב ללחוץ בכוח לכיוון ההצחקות הלפעמים מאולצות, אבל מה שהוא מביא במקום, הגישה האנושית, ממלאת את החלל הזה, והופכת את "לאמץ אלמן" לקומדיה עדינה וחביבה.
לסרט קוראים "לאמץ אלמן", אבל מ להמשיך לקרוא
קופרו 2018: הדוקו הישראלי של 2019-20
בסוף השבוע האחרון התקיים אירוע הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי הישראלי ביוזמתה ובניהולה של אורנה ירמות. זה היה אירוע חגיגי, מכיוון שזוהי השנה ה-20 ברציפות שהאירוע הזה מתקיים. אירועי הפיצ'ינג פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום, ולכן מצאתי את עצמי כבר לפני 20 שנה מגיע לשמוע במאים ויוצרים דוקומנטרים מציגים סרטים בתהליכי עבודה שונים (מכיוון שצילומים דוקומנטרים אורכים, על פי רוב, הרבה יותר זמן מאשר צילומים של סרט עלילתי רגיל, ליוצרים יש בדרך כלל חלק קטן מהסרט שכבר צולם ונערך כדי לתת טעימה מהסרט שיהיה), והתרשמתי במשך השנים מלא מעט פרויקטים שבשנים לאחר מכן היו לסרטים גמורים, והיה מעניין לעקוב אחרי תהליך ההשלמה שלהם.
במשך 20 השנים שחלפו הניב הקופרו הישראלי עשרות שיתופי פעולה בינלאומיים בסרטים שהפכו לנהדרים, מרגשים, מצליחים, זוכי פרסים ואפילו מועמדים לאוסקר ("הצלמניה", "שומרי הסף", "5 מצלמות שבורות", אם להזכיר רק שלושה). לי היה המזל, ויכולתי לעקוב אחרי רוב מפגשי הקו-פרו במהלך השנים (עד כמה שאני זוכר החמצתי רק שני אירועים כאלו מתוך העשרים – אחד בגלל שירות מילואים, והשני בשנה שעברה, בגלל הנופש שלי בפסטיבל הסרטים בסידני, אוסטרליה), ובשנים האחרונות אני גם כותב על הסרטים שנמצאים בתהליך הכנה כאן בבלוג, ומחפש אותם בשנים שלאחר מכן בדוק-אביב (הנה, למשל, החוויות שלי מקופרו 2016, שם גיליתי את הסרט של דפני ליף ואת הסרט על המחתרת היהודית, שראיתי לאחר מכן בדוקאביב, או מקופרו 2015, שם נפגשתי לראשונה ב"יומני אוסלו", שאמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים המתקרב, או ב"אחיות" של דנאי איילון, נכון לעכשיו הסרט הכי טוב שראיתי ב-2018).
לרגל קופרו ה-20 החגיגי, הועבר האירוע מהמקום הרגיל שלו ליד סינמטק תל אביב אל המרכז הערבי-יהודי ביפו, מקום שקט, יפהפה, ופסטורלי ליד הים. השקט הזה שימש רקע נאות לפרויקטים החדשים שדוקומנטריסטים ישראלים עמלים עליהם בימים אלו. האורחים (רובם כבר קבועים, ולא מגיעים לכאן בפעם הראשונה) מצאו את רוב ההצעות השנה כלא מבושלות עדיין, בשלבים ראשוניים מדי מכדי לקבל החלטה לגבי השקעה. כמו כן, נדמה לי שהאורחים הבינלאומיים התפנקו מדי, והעדיפו ללכת על בטוח, ולהשקיע בפרויקטים של במאים מוכרים ויוצרים עם רקורד, ולהזניח מעט יוצרים שזהו להם סרטם הראשון. למרבה הצער, דווקא אלו היו הפרויקטים שהכי סקרנו אותי.
בהמשך הפוסט אני אכתוב כאן על קצה המזלג על הפרויקטים שהכי תפסו לי את תשומת הלב. חפשו אותם בשנה-שנתיים הבאות בדוקאביב ו/או בפסטיבלים השונים:
44 שעות – רותם גרוס
הסיפור הכי מדהים ששמעתי בזמן האחרון, שכנראה יהיה סרט בלתי יאמן.
היה היה גבר ב להמשיך לקרוא
שאהבה נפשי: הביקורת
(שם הסרט במקור: Disobedience)
יש הרבה דברים יפים ב"שאהבה נפשי". הרבה דברים להעריך. הרבה מחשבה מאחורי הסיפור הזה, הרבה כשרון. אבל, איכשהו, בסופו של דבר, הסרט הזה לא עבד עלי.
כשעושים סרט על תרבות אחרת, שונה, יש סכנה לגישה מתנשאת. סוג של מבט על חיות מעבדה שהיוצר שולט עליהן. מהבחינה הזאת, סבסטיאן ליילו, שמסתכל כאן מבחוץ על קהילה שונה וזרה לו (וזרה גם לרובנו, היא הקהילה היהודית-חרדית של לונדון), הוא דווקא עושה עבודה מכובדת ומעניינת. אבל אולי ההקפדה הזאת על הגישה המכבדת לזר, לשונה ומשונה הזה, אולי זה מה שמנע מהסרט הזה להפוך ליצירה המרגשת והמפעימה שהיא הייתה אמורה להיות.
איתן 