קטגוריה: פסטיבל חיפה 2014
וויפלאש: מחיר הפרפקציוניזם
(שם הסרט במקור: Whiplash)
באתי לסרט הזה עם ציפיות גבוהות. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס בינואר הגיע לישראל עם ביקורות עצומות מחו"ל. אפשר להתווכח עד כמה עצמאיים הסרטים שמגיעים לפסטיבל הסרטים העצמאים בסאנדאנס, אבל מדי שנה מגיעים משם קולות מסקרנים, סרטים מעניינים, אלטרנטיבה להוליווד (טובים או לא – זה כבר עניין אחר). אז "וויפלאש" היה אמור להיות הקול האלטרנטיבי, המרגש, המיוחד, שמגיע השנה מארה"ב. מה גם שהטריילר הבטיח דרמה אינטנסיבית, ואני גם שומע דיבורים על מועמדויות לאוסקר שהסרט הזה עוד יכול לרשום לעצמו. מה גם שהמבקרים בארץ גם הם מאוד אוהבים את הסרט.
אז האכזבה שלי מהסרט הזה יכולה להיות מיוחסת לציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו. זה לא שהוא סרט רע בעיניי. זה רק שהוא רחוק מאוד ממה שחשבתי שהוא יהיה.
והאמת שהשניות הראשונות של הסרט הלהיבו אותי. מסוג הסצינות שגורמות לי להגיד: וואו, זה הולך להיות להמשיך לקרוא
מנפאואר: סרט אמביציוזי, לטוב ולרע
סרט משונה, "מנפאואר".
מצד אחד, זה סרט מושקע מאוד. רואים את הכסף על המסך. הצילום מרשים, האמביציה לספר 3 סיפורים בבת אחת לא קונבנציונלית בנוף הקולנוע הישראלי, והביצוע, לפחות מבחינת העריכה, מרשים, וגם גלריית השחקנים שהתקבצה לכאן עושה עבודה נאמנה.
מצד שני, איכשהו, עם כל הדברים החיוביים שיש לי להגיד עליו, הסרט לא עובד עלי. דרמטית נשארתי מנותק.
ניסיתי לשבור קצת את הראש ולחשוב למה הסרט הזה לא באמת הזיז לי. הרי הקולנוע פה דווקא לא רע בכלל. תשובה אפשרית אחת שבכל זאת עלתה לי היא הפער המאכזב בין האמביציות הגרנדיוזיות לבין הביצוע הצנוע מדי. אתה רוצה לעשות סרט ישראלי "מגנוליה" סטייל? סבבה. בכיף. לך על זה. אבל נעם קפלן, הבמאי-תסריטאי, החליט לסגור את הסרט בסביבה מוגבלת מבחינת הלוקיישן. כל הסרט מתרחש בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. לסרט שמתיימר לספר על להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: חייו של ריילי
(שם הסרט במקור: Aimer, Boire, et Chanter)
את סקירת פסטיבל חיפה אני מסיים עם הסרט האחרון של אלן רנה. כבר אין יותר הקרנות של הסרט הזה בפסטיבל, אבל בכל זאת, זה סרט של אלן רנה. צריך לומר עליו משהו.
אלן רנה היה מחשובי הבמאים בעולם. על מה ולמה – יש בלוגרים ומבקרי קולנוע שיכולים לכתוב ספרים על כך. אני משאיר את זה להם. סרטו האחרון היה "חייו של ריילי". פחות מחודש לאחר הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין השנה נפטר רנה בגיל 91.
סרטו הקודם של רנה, "עוד לא ראיתם כלום", היה סוג של סיכום נפלא של קריירה בעיניי. בזמנו נאמר על הסרט הזה שזהו סרטו האחרון של רנה, ואחריו לא יהיו עוד. אבל רנה עשה עוד אחד. הדרן. תוספת קטנה לאותו סוף מוחלט.
"עוד לא ראיתם כלום" מתחיל ב להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: יום מפרך
(שם הסרט במקור: Kkeut-kka-ji-gan-da)
אין על הקוריאנים. פשוט אין. אם אתם רוצים סרט אקשן כמו שצריך, קצבי כמו שצריך, מותח כמו שצריך, אלים כמו שצריך – רק קוריאני.
וזה לא ש"יום מפרך" הוא סרט המתח או האקשן הכי טוב שראיתי. למעשה, הוא לא כל כך מתח אותי. אבל זה בידור מהודק, עשוי היטב, כמו שכתוב בספר. האקשן ממריץ את האדרנלין, המוסיקה מתגברת, הצילום מתאים את עצמו לקצב, העריכה מדויקת, וההעזה מדהימה כל פעם מחדש. והיתרון של "יום מפרך" – ההומור. יש בסרט הזה כמה וכמה הברקות קומיות נפלאות. המצאות שמעידות על הרבה דמיון. כמה וכמה סצינות בסרט שפשוט גורמות לי לאמר "וואו!" (וכמובן לצחוק בקול).
"יום מפרך" מספר על שוטר שהוא, איך לומר, לא הכי ישר בעולם. הוא מהאלה שמועלים. כמו כולם. רק ש להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: המילה
(שם הסרט במקור: Obietnica)
וואו, איזה סרט בעייתי.
הוא אוהב אותה, והיא אותו. זה לא נחמד. זה לא נחמד. זה לא נחמד.
אהבת נעורים. אהבה ראשונה. אהבה גדולה מהחיים. אהבה לנצח. אני אוהב סיפורים כאלו. אבל צריך גם כשרון ורגישות לספר את הסיפורים האלו. אין את זה כאן.
ברור לעין כבר מהרגע הראשון שהבחור והבחורה מאוהבים. ממש מאוהבים. עד סוף העולם ובחזרה מאוהבים. אבל הוא הלך עם אחרת. והיא כועסת. מאוד כועסת. ממש כועסת. והיא להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: כוכב
(שם הסרט במקור: Zvezda)
לפני 6 שנים פסטיבל חיפה הקרין את סרטה הקודם של אנה מליקיאן, "בתולות הים". אני לא זוכר הרבה מהסרט ההוא, אבל זכרתי שהוא היה סרט חביב ומשעשע למדי. חשבתי שיהיה מעניין לפגוש שוב את הבמאית של הסרט ההוא.
ובכן, לא רק שהבמאית של "בתולות הים" לא איכזבה. להיפך – היא התפתחה, ולמדה עוד כמה דברים על קולנוע מאז. "בתולות הים" היה סרט חביב אבל זניח. בסוף ההקרנה של "כוכב" רציתי למחוא כפיים.
אבל שיהיה ברור: זה לא סרט בלי חסרונות. נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: יונה
לפני הצפייה ב"יונה" היו לי חששות. אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ הולך להתמודד עם ביוגרפיה של אשה בוטה, גסה, ועם זאת כשרונית. אמנית שחיה על הקצה. והרי ברגמן עושה סרטים מאוזנים ברוחם. מה לו ולזה?
אחרי הצפיה ב"יונה" אני חושב שניר ברגמן הוא לא אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ. הוא הכי מצוין שיש. ברגמן צלל לתוך הנשמה של יונה וולך ומצא שם את עצמו. את נשמת האמן המיוסר שחי בקונפליקט תמידי: בין הרצון ליצור, להשמיע את קולו הפרטי, שבמקרים רבים מתנגש בדרישות הממסד, ובין הרצון להתקבל לאותו ממסד שבו הוא מורד. הרצונות האלו חיים בו זמנית בתוך נשמת המשוררת המיוסרת יונה וולך. בתוך נשמת האמן. וניר ברגמן, שיהיה בריא, כאילו עושה סיכום קטן של הקריירה העדיין קצרה שלו.
הרי מה היה לנו ב"כנפיים שבורות"? היתה שם מאיה מרון. בחורה צעירה שהאינדיבידואל שלה נדרס ע"י הקולקטיב. הצורך לדאוג למשפחה, ולהיות משענת לכל האחים, והאחיות, והאמא, והלחצים מבית הספר, והחברים, וכל הרעש הלבן הזה שמסביב כל הזמן – ובתוך כל זה, איפה אני? איפה הרצונות שלי? איפה מה שאני רוצה?
ומה זה "הדקדוק הפנימי"? הילד שנסוג אל תוך עצמו, אל שפתו האישית, שרק הוא מבין, ורק הוא יכול לבטא?
ומי זו יונה וולך? אמנית שחיה רק בשביל לבטא את עצמה. והיא כל כך רוצה אהבה. והיא כל כך רוצה הכרה. אבל היא גם צריכה לחיות מחוץ לאותו ממסד שאת חיבוקו היא כל כך רוצה. והקונפליקט הזה, שבו לאינדיבידואל אין מקום, הקונפליקט הזה ממלא את כל הסרט הנפלא הזה.
ניר ברגמן הלך ומצא את להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: הכלב היפני
(שם הסרט במקור: Câinele Japonez)
לכאורה זה צריך להיות סרט שאני אוהב. צנוע, שקט, לא מתלהם. לוקח את הזמן, אבל לא מתמהמה מדי. סבלני ועקשן, אבל לא משעמם. והעיקר – אנושי. שחקן ראשי שכבר זכה להכרה בצורת פרס אקדמיה על משחק (אצלו בבית, ברומניה), בימוי סבלני, צילום יפה – מה יכול להיות רע?
וזה באמת לא סרט רע. אפילו הייתי אומר שזה סרט יפה. אבל זה לא הסרט שחשבתי שזה יהיה. למעשה, זה סרט מפוספס למדי לטעמי.
מסורת מול קדמה. זמנים חדשים מול זמנים ישנים. האם מודרניות בהכרח היא חסרת רגש? האם נוסטלגיה לעבר היא חסרת תוחלת?
אלו השאלות ש"הכלב היפני" מעלה. והאמת שאותו כלב יפני מביא איתו את הרגע היפה ביותר בסרט. הרגע המרגש ביותר בסרט. דווקא כלב מפלסטיק מביא איתו רגש. הרובוט היפני מהעתיד נושא איתו רגש שכאילו לא קיים בהחלטות שהקידמה מביאה איתה. הרי פרנסי העיר מבקשים ל להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2014: אויב הכיתה
(שם הסרט במקור: Razredni Sovraznik)
מה הגבולות בחינוך של נוער במאה ה-21?
האם משמעת היא פאסה?
האם מערכת החינוך, בהיותה מערכת, כלומר משהו המוני שדואג להרבה בני נוער בבת אחת, האם יש לה דרך להבטיח שאף אחד לא ייפול מבין החרכים? שכל פרט ופרט מבין אלו שמרכיבים את השלם לא יפגע?
שאלות ראויות. והן נשאלו בצורה מעניינת ב"אויב הכיתה". אבל הטיפול הקולועני שהן מקבלות הוא, אפעס, קצת פגום.
כבר בשוט הראשון של הסרט אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים: בקולנוע 'מציאות'. זה של האחים דארדן, למשל. מצלמה על הכתף, קירות לבנים עירומים, התרכזות באנשים פשוטים הנרמסים בגלגלי השיניים של מערכות גדולות. והאמת היא ש"אויב הכיתה" עבד לי מצוין בחצי השעה הראשונה. הקצב מדוד, הצגת הדמויות והמשחק של כל השחקנים אמינים, הנראטיב מתפתח בצורה מעניינת ואינטלגנטית, והצילום הרועד מהכתף לא עבר אלי כמנייריסטי, אלא יותר כ'צילום נושם', צילום שחי את רגשות הנוער, על האהבות והתסכולים שלו, על השמחות ועל העצב שלו. וממול – מורה חדש. קשוח. עוד מאז "הגל" (The Wave), הסרט ההוא שסיפר על מורה חדש שמכניס משמעת לכיתה, עוד מאז מייחסים את המילה 'נאצי' למשמעת. הייחוס ב"אויב הכיתה" קל מדי, כי המורה הוא מורה לגרמנית. ועדיין המילה 'נאצי' נזרקת לאויר כדבר טבעי לחלוטין.
איתן 