פצצה אטומית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Atomic Blonde)

זבל, גם אם תעטוף אותו בעטיפה יפה ומנצנצת, הוא ישאר עדיין זבל. זה "פצצה אטומית".

זבל? ככה אתה כותב על סרט? זאת השפה שאתה משתמש בה?

טוב, בסדר. לא זבל. טראש. יותר טוב?

הלוואי שהסרט הזה היה טראש. אז לפחות הייתי יודע למה לצפות. הוא באמת טראש. הוא רק מ להמשיך לקרוא

חולי אהבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Big Sick)

אז זה הסרט שכבר יותר מחצי שנה גורף שבחים מכל עבר. מאז בכורתו בסאנדאנס בינואר, הוא הפך לפוצי-מוצי החדש. והנה הוא מגיע למסכים. וסביר להניח שהוא יהיה הלהיט הגדול החדש. בארה"ב הוא כבר להיט. וכן, אני כאן בתור זה שמשבית שמחות: לא, זה לא סרט רע בכלל. להיפך, זה סרט חמוד. בהחלט פוצי-מוצי. מסכים. אבל זה רחוק מלהיות הסטנדרט החדש שלפיו יעבדו. זה רחוק מלהיות קומדיה רומנטית קלאסית. רחוק מאוד משיאי הז'אנר הזה. משהו קטן, חמוד, אבל נשכח. וזהו.

אני חושב שבאיזשהו מקום, אחרי שבמשך שנים היו כאלו שכתבו מאמרים על מותה של הקומדיה הרומנטית (ואני עדיין אומר שהקומדיה הרומנטית הגדולה האחרונה שיצאה מהוליווד היתה "כשהארי פגש את סאלי". הסרט הזה חוגג עוד מעט 30), אחרי שהספידו את הז'אנר הזה, וכל מי שנוגע בו עושה דברים מגעילים, דוחים, גסים, או סתם לא מוצלחים, ההתלהבות הגדולה מ"חולי אהבה" היא בגלל שהוא לא מביך. שהוא באמת נחמד. לא דוחה. יש בו אפילו מידת אוטנתיות נוגעת ללב. הרי זה סיפור אמיתי, בכיכובו של האדם שכל זה באמת קרה לו. זה עובר.

אבל יש כאן לא מעט דברים שלא עובדים. למשל, בניית מערכת היחסים. שם הסרט במקור הוא The Big Sick, כלומר, המחלה הגדולה. כל מה שקורה לפני שהיא מגיעה לבית החולים לא מספיק מפותח. זואי קאזאן באמת חמודה, אבל אין מספיק אהבה באויר עד שקורה מה שקורה. במהלך כל המערכה הראשונה של הסרט אני יושב וחושב: זה הכל? זאת הקומדיה הרומנטית הגדולה של השנה? אין כאן כל כך הרבה רומנטיקה. אין מספיק קשר כדי לבסס צער, רגש, אהבה. אבל מסתבר שהשם המקורי של הסרט יותר נכון. כי רוב הסרט מתרחש במהלך אותה מחלה שפוקדת את הנערה. ואז זה בכלל הגבר והוריה. הגבר ומשפחתו. הגבר וסביבתו.

אז הגבר ו להמשיך לקרוא

הנערה האלמונית: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Fille Inconnue)

כמו כל הסרטים של האחים דארדן מאז 1999, גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל קאן (של 2016. כמו רוב סרטיהם של הדארדנים, גם הסרט הזה מגיע לישראל באיחור ניכר). התגובה הביקורתית הכללית בשנה שעברה היתה משהו כמו: כן, זה סרט מכובד, ולא רע בכלל, אבל זה פחות טוב משאר הסרטים של הדארדנים. עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט הזה, מסתבר שגם אני חושב ממש ככה.

כי כן, כמו תמיד, האחים הבלגים מביימים בדיוק מירבי, והלב שלהם במקום הנכון. אכפת להם, ממש אכפת להם מהאנשים הפשוטים, מאלו שנתקלים בדילמות מוסריות במציאות לא פשוטה. מאנשים שמנסים לנווט את חייהם בים סוער שנשלט ע"י חוקים ואנשים שיש להם מעט מאוד הבנה אנושית של המצב שלהם. ותמיד ידעו האחים לספר סיפורים על אנשים שמושפעים באופן ישיר מהסיטואציה הבסיסית, ויש להם מצפון שמייסר אותם, אבל גם נסיבות שמחייבות אותם, והם נקרעים בין הברירות.

לכאורה, זה גם המצב בסרט הזה. רופאה צעירה ומוכשרת מחליפה רופא שעומד לצאת לגמלאות, והיא מטפלת במרפאה שכונתית עם אוכלוסיה קשה. ערב אחד, בעוד היא אורזת את חפציה ומתכוננת לסיים את היום, ללכת הביתה, יש צלצול בדלת. היא לא פותחת, כי אין לה כוח, והיא עייפה, ושעות העבודה נגמרו. אבל ביום שאחרי היא מגלה שאותה אשה שצלצלה בדלת נמצאה מתה. והמצפון מייסר אותה.

אז זהו המצב הבסיסי של הסרט. ומתוכו יוצאת הרופאה ל להמשיך לקרוא

דנקירק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dunkirk)

אז זה האלהים החדש של הקולנוע. הסרט שסוחף את כולם לחמישה כוכבים. פסטיבל ירושלים קצת עיכב אותי, אבל גם אני הגעתי לסרט הזה. ראיתי בעבר סרטים של כריסטופר נולאן. כן, גם אני חושב שהוא במאי משובח. ובהחלט סיקרן אותי סרטו החדש. ועם ההתלהבות הביקורתית העצומה, הסקרנות אף גברה. ועכשיו אפילו מדברים על זה שהסרט הזה יביא אוסקר לנולאן, סוף סוף.

אז הנה מה שאני חושב: מאוד יכול להיות שנולאן יזכה באוסקר לבימוי על הסרט הזה. והאמת, די מגיע לו. אבל "דנקירק", בכללותו, הוא סרט שבו כריסטופר נולאן מביים. תצוגת תכלית של במאי מצוין. וזהו. אין בסרט הזה דבר מלבד הבימוי. לא סיפור. לא דמויות. לא מסע רגשי. כל מה שיש ב"דנקירק" הוא כמעט זעקה: תסכלו איזה במאי נפלא אני!

שזה קצת מוזר. כי כריסטופר נולאן לא מביים מהיום. וכמעט כל סרטיו זכו לאהבת המבקרים. רובם גם זכו לאהבת הקהל. הית' לדג'ר ז"ל לקח אוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידו כג'וקר בבאטמן השני שנולאן ביים.  לכאורה כריסטופר נולאן לא צריך סרט פרסומת לעצמו. אבל אולי הוא הרגיש שהוא גם רוצה הכרה מהממסד. מהאקדמיה. אז הוא מביים. ועוד איך מביים.

כי כבר מההתחלה, עוד לפני שרואים תמונה, כבר אז להמשיך לקרוא

ואז היא הגיעה: הביקורת

אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.

וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.

השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.

מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור

בהתחלה עוד חשבתי ש להמשיך לקרוא

הצד האחר של התקווה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toivon tuolla puolen)

מאז שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ברלין בתחילת השנה, אני קורא תשבוחות וביקורות אוהבות על החדש הזה של קארוסמקי, כמו גם וריאציות על המשפט: סרט דומה לקודמיו של אותו במאי, כך שאם אתה אוהב את הסגנון של אקי קארוסמקי, סביר להניח שתאהב גם את החדש שלו. אני, שאוהב את רוב סרטיו של הבמאי הזה ואת הסגנון שלו, אוהב גם את הסרט החדש הזה, אבל חושב שיש כאן משהו קצת שונה מהסגנון הרגיל שלו.

כי כן, גם כאן מדובר בקומדיה (או סוג של קומדיה) על נושא רציני. וגם כאן סגנונו הידוע של הבמאי הפיני הזה בא לידי ביטוי. גם כאן האנשים מדברים בפנים חתומות, במשפטים קצרים, בטון מתכתי. גם כאן הסרט צבעוני מאוד. גם כאן קורים הרבה דברים בזמן מסך קצר יחסית. וגם כאן קארוסמקי נותן מקום נרחב למוסיקה, שהיא סוג של שילוב בלתי אפשרי בין רוק סיקסטיז לבין מוסיקת עם פינית (מה שזה לא יהיה).

אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם להמשיך לקרוא