חיית הלילה: רדיפה אחרי דם היא הצלחה. או שלא.

(שם הסרט במקור: Nightcrawler)

סרט בעייתי, "חיית הלילה".

מצד אחד, יש בו כל מה שמסקרן אותי בסרטי קולנוע: דרמת מוסר מעניינת, תסריט משובח, וגם שחקן אחד שכבר הוכיח את עצמו אינספור פעמים בעבר. אבל יש כאן בחירה שהבמאי ו/או השחקן עשו, בחירה שהיא כל כך קריטית לסרט, עד שהיא מוציאה את העוקץ מכל היצירה, הופכת אותה לאנמית ולחלבית.

ג'ייק ג'ילנהול הוא סתם אחד. בחור צעיר שמתקיים מגניבות קטנות. התסריט החכם בונה את הדמות הזו לאט ובהדרגתיות. אותו בחור צעיר במקרה מגיע לזירת תאונה ופוגש בצלמי הפאפארצי של החדשות. אלו שמצוידים בגלאי תדרים משטרתיים, דרכם הם מקשיבים לרדיו המשטרתי ויודעים לאלו זירות להגיע. "If it Bleeds, it leads", אומר הצלם לגיבור. אם זה מדמם, זה ימכר בכסף גדול לחברות החדשות. סימני דולרים עולים בעיניו של הגיבור, והוא עובד ביסודיות והופך להיות צייד המקרים המדממים המוכשר ביותר בעיר.

ר"ל: זוהי דרמת מוסר על סף הגירוי הנמוך שלנו, הקהל השבוי של צופי הטלויזיה, סף ההולך ונשחק יותר ויותר עם הזמן. אנחנו רוצים לראות כמה שיותר דם, ועכשיו. והחדשות, והטלויזיה, והתקשורת – מספקת לנו את זה. כמו סוחרי סמים ומכורים. "חיית הלילה", בבסיסה, היא דרמה כמעט צפויה מדי. לזכותה יאמר שהתסריט מתפתח בהדרגתיות השואבת אותי פנימה, וכשהיא מגיעה לשיא, בחלק השני של הסרט, כמה דברים שהדמות הראשית עושה הם מספיק קיצוניים כדי לטלטל גם אותי, להוציא את הדרמה הזו מהמקום הנוח והמטיף כדי באמת לזעזע. וצריך גם לומר שבחלק הזה של הסרט יש גם מרדף מכוניות אחד סוחף ששווה את כל מחיר הכרטיס.

nightcrawler

ועם זאת, יש משהו פונדמנטלי שהרס לי את כל החוויה, שפגע אנושות בסרט הזה. זהו השחקן הראשי, ג'ייק ג'ילנהול. באמת שאני לא מבין את ה להמשיך לקרוא

דיפלומטיה: גבולות הכוח

(שם הסרט במקור: Diplomatie)

אולי כדאי להוריד ציפיות לפני שנכנסים לאולם הקולנוע שמקרין את "דיפלומטיה".

כשהלכתי לראות את הסרט הזה, ידעתי מראש שזה לא יהיה סרט גדול. ידעתי שהביקורות לא ממש מתלהבות. ידעתי שמדובר בעיבוד למחזה, שברובו יתבסס על אינטראקציה בין שני שחקנים בחדר אחד (כלומר, חשש מהחומר היבש שנקרא "תיאטרון מצולם"). וידעתי שמדובר בחומר הסטורי שמתייחס לפרשה ספיציפית שהתרחשה במלחמת העולם השניה, וקצת עייפתי מכאלו.

אבל גם ידעתי ששני השחקנים שבמרכז הסרט הזה הם מהטובים והמעולים שיש בעולם. קיוויתי שהם לפחות יעשו את העבודה שלהם, ויספקו לי בידור סביר.

ביציאה מהאולם חייכתי. שתי מערכות הציפית שלי התגשמו: כן, מצאתי לא מעט חסרונות בסרט הזה. אבל היתרונות שלו האפילו לטעמי על החסרונות, והתוצאה היא סרט מינורי, פצפון, ואפילו חסר חשיבות, אבל באותה נשימה, זה בידור ראוי ואף אינטלגנטי. אולי בגלל שהורדתי ציפיות מראש, גם די נהניתי.

diplomatie 2

בקצרה, הסרט מתרחש במהלך הלילה שבין ה-24 ל-25 באוגוסט 1944 (ואם לדייק יותר: בבוקר המוקדם מאוד של ה-25 באוגוסט. הוא מתחיל ב-4 בבוקר, ומתרחש, פחות או יותר, בזמן אמיתי. סוף הסרט מביא איתו את הזריחה). גנרל פון קולטיץ, השליט הגרמני הצבאי מטעם הנאצים המוצב בבירת צרפת מתכונן לבצע את הוראת הפיהרר – לעזוב את פריס, ולהשאיר אחריו עיר חריבה. התוכנית היא לפוצץ את כל ה להמשיך לקרוא

אהבה היא מוזרה: סרט אלגנטי מדי

(שם הסרט במקור: Love is Strange)

זוג גברים חיים ביחד זה 40 שנה. ואז הם מנצלים את החוק החדש שסוף סוף מכיר במצב הקיים, וממסדים את אהבתם. מתחתנים. תחילת הסרט "אהבה היא מוזרה" מלבבת, חוגגת את האהבה הפשוטה כל כך, האלמנטרית כל כך.

ומיד אח"כ מתחיל בעצם הסרט: החוק אולי מכיר באהבת הגברים, אבל המציאות משתרכת מאחור. אחד משני הגברים מאבד את עבודתו. כן, ידענו שאתה הומוסקסואל, אבל כשאתה חוגג את זה בראש חוצות, ומתחתן עם בן-זוגך?! לא מתאים. לך לדרכך.

אז הנושא של הסרט הזה הוא איך המציאות עדיין לא מתעקמת לפי מה שבעצם כל כך טבעי ומובן מאליו: גם אהבת גברים היא אהבה לכל דבר.

או שבעצם, לא כל כך. לכאורה, הבחירה של "אהבה היא מוזרה" היא הבחירה הנכונה. מאז אותה סצינת פיטורין (שהיא, בערך, הסצינה השלישית בסרט), הסרט לא חוזר לדון בכך. להיפך. הוא עובר לדבר על חיי היום יום של שני גברים הומוסקסואלים מזדקנים. הרצון לדבר על החיים הרגילים, ולא על מלחמה להכרה בזכויות הגייז מונע מהסרט להפוך למנשר דידקטי. יש כאן הרבה חיים ואנושיות, וזאת בעיקר תודות למשחק הנטורליסטי והמקסים של שני הגברים – ג'ון לית'גאו ואלפרד מולינה. זה היה יכול להיות סרט מקסים ומרגש. אבל הוא לא.

LOVE IS STRANGE

יש משהו בתסריט הזה ש להמשיך לקרוא

52 ימי שלישי: סרט מעניין, אבל פגום

(שם הסרט במקור)

(52 Tuesdays)

איזה סרט מפוספס…

בחיי, מדובר בסרט חשוב. סרט מרתק. סרט מפוספס.

אשה עוברת תהליך שינוי מין. לגיטימי. היא מרגישה שהיא גבר. היא חייבת להיות גבר. היא עברה את כל הבדיקות הרפואיות הנחוצות. את הבדיקות הפסיכולוגיות הנחוצות. התהליך מתחיל. זו ההחלטה שלה. זו ההרגשה הפרטית שלה. זאת הזהות המינית שלה. אין יותר פרטי, יותר אישי מזה.

והנה מגיע "52 ימי שלישי" ומוציא את התהליך הזה לאור. לא, זה לא פרטי. אף אדם לא חי ב להמשיך לקרוא

שנת חורף: טבע האדם

(שם הסרט במקור: Kis Uykusu)

אז נתחיל מהסוף: סרט טורקי של שלוש שעות ורבע. צלחתי אותו בגבורה. וזה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. לא השתעממתי לרגע.

אבל האם הסרט הזה כל כך טוב כמו שכולם אומרים?

או, זה כבר סיפור אחר.

נורי בילגה ג'יילאן הוא מהמובילים בבמאי העולם כיום. כל סרט שלו משובץ (כמעט) אוטומטית לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם בקאן, ו"שנת חורף", החדש שלו, אף הגדיל וזכה בפרס הראשון בפסטיבל (פחות או יותר הפרס השני בחשיבותו בעולם הקולנוע, אחרי האוסקר).

kis uykusu

אז כשמגיעים לאולם הקולנוע כדי לצפות בסרט טורקי ארוך שזכה בפסטיבל חשוב ואהוב מאוד ע"י המבקרים הציפיה היא לקבל סרט עם להמשיך לקרוא

נעלמת: עולם שחור משחור

(שם הסרט במקור: Gone Girl)

הסצינה האחרונה של "הרשת החברתית" מראה את גיבור הסיפור, מארק צוקרברג, יושב לבד בחדר, שולח בקשת חברות לאותה בחורה שהיתה הסיבה/ הקטליזטור לכל הפרויקט המטורף הזה שנקרא "פייסבוק", ורק עושה ריפרש כל כמה שניות כדי לראות אם היא מאשרת. אני זוכר שישבתי אז באולם הקולנוע, מתרגש, וחושב: למה לא כל הסרט ככה? למה כל הסרט היה מעניין ומרתק, אבל קר ומחושב, חסר רגש?

מ'זתומרת למה? כי זה סרט של דיויד פינצ'ר, זה למה.

כי כזה הוא דיויד פינצ'ר. במאי משובח, אבל אלרגי לרגש. כזה שחותך בסכין מנתחים, ובלי רחמים, את המין האנושי (ובאמת, המשפט הראשון שנאמר ב"נעלמת" הוא: הלוואי שיכולתי לפתוח את הראש שלך בסכין, ולנסות להבין איך המוח שלך עובד). פינצ'ר מסתכל על המין האנושי ורואה פסיכוזות והפרעות נפשיות מטורפות, כאלו שמביאות את האדם שבמרכזו למעשים קיצוניים, שבעולם של פינצ'ר הם לא קיצוניים, הם רגילים. כך במותחן שהעביר אותו לעולם הקולנוע "שבעה חטאים" (במקור, פשוט Seven), או ב"זודיאק", סרט בלשי מתסכל שבו מעשי רצח הופכים לכתב חידה מסקרן, תשבץ הגיון בלתי פתיר. וזה לא מפתיע למה טרילוגיית המילניום השוודית האלימה משכה את פינצ'ר לעשות רימייק. כי ככה הוא. אלו החומרים שמעניינים אותו (ולראיה, כשפינצ'ר ניסה לצאת מעורו, ולעשות משהו יותר מתקתק ורגשי, הוא נפל על הפרצוף, עם סרט לא ברור שנקרא "בנג'מין באטן").

אז הנה מגיע "נעלמת".

gone girl

דרמה אמריקאית דוקרת על להמשיך לקרוא

וויפלאש: מחיר הפרפקציוניזם

(שם הסרט במקור: Whiplash)

באתי לסרט הזה עם ציפיות גבוהות. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס בינואר הגיע לישראל עם ביקורות עצומות מחו"ל. אפשר להתווכח עד כמה עצמאיים הסרטים שמגיעים לפסטיבל הסרטים העצמאים בסאנדאנס, אבל מדי שנה מגיעים משם קולות מסקרנים, סרטים מעניינים, אלטרנטיבה להוליווד (טובים או לא – זה כבר עניין אחר). אז "וויפלאש" היה אמור להיות הקול האלטרנטיבי, המרגש, המיוחד, שמגיע השנה מארה"ב. מה גם שהטריילר הבטיח דרמה אינטנסיבית, ואני גם שומע דיבורים על מועמדויות לאוסקר שהסרט הזה עוד יכול לרשום לעצמו. מה גם שהמבקרים בארץ גם הם מאוד אוהבים את הסרט.

אז האכזבה שלי מהסרט הזה יכולה להיות מיוחסת לציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו. זה לא שהוא סרט רע בעיניי. זה רק שהוא רחוק מאוד ממה שחשבתי שהוא יהיה.

והאמת שהשניות הראשונות של הסרט הלהיבו אותי. מסוג הסצינות שגורמות לי להגיד: וואו, זה הולך להיות להמשיך לקרוא

מנפאואר: סרט אמביציוזי, לטוב ולרע

סרט משונה, "מנפאואר".

מצד אחד, זה סרט מושקע מאוד. רואים את הכסף על המסך. הצילום מרשים, האמביציה לספר 3 סיפורים בבת אחת לא קונבנציונלית בנוף הקולנוע הישראלי, והביצוע, לפחות מבחינת העריכה, מרשים, וגם גלריית השחקנים שהתקבצה לכאן עושה עבודה נאמנה.

מצד שני, איכשהו, עם כל הדברים החיוביים שיש לי להגיד עליו, הסרט לא עובד עלי. דרמטית נשארתי מנותק.

ניסיתי לשבור קצת את הראש ולחשוב למה הסרט הזה לא באמת הזיז לי. הרי הקולנוע פה דווקא לא רע בכלל. תשובה אפשרית אחת שבכל זאת עלתה לי היא הפער המאכזב בין האמביציות הגרנדיוזיות לבין הביצוע הצנוע מדי. אתה רוצה לעשות סרט ישראלי "מגנוליה" סטייל? סבבה. בכיף. לך על זה. אבל נעם קפלן, הבמאי-תסריטאי, החליט לסגור את הסרט בסביבה מוגבלת מבחינת הלוקיישן. כל הסרט מתרחש בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. לסרט שמתיימר לספר על להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: חייו של ריילי

(שם הסרט במקור: Aimer, Boire, et Chanter)

את סקירת פסטיבל חיפה אני מסיים עם הסרט האחרון של אלן רנה. כבר אין יותר הקרנות של הסרט הזה בפסטיבל, אבל בכל זאת, זה סרט של אלן רנה. צריך לומר עליו משהו.

אלן רנה היה מחשובי הבמאים בעולם. על מה ולמה – יש בלוגרים ומבקרי קולנוע שיכולים לכתוב ספרים על כך. אני משאיר את זה להם. סרטו האחרון היה "חייו של ריילי". פחות מחודש לאחר הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין השנה נפטר רנה בגיל 91.

סרטו הקודם של רנה, "עוד לא ראיתם כלום", היה סוג של סיכום נפלא של קריירה בעיניי. בזמנו נאמר על הסרט הזה שזהו סרטו האחרון של רנה, ואחריו לא יהיו עוד. אבל רנה עשה עוד אחד. הדרן. תוספת קטנה לאותו סוף מוחלט.

aimer, boire, et chanter

"עוד לא ראיתם כלום" מתחיל ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: יום מפרך

(שם הסרט במקור: Kkeut-kka-ji-gan-da)

אין על הקוריאנים. פשוט אין. אם אתם רוצים סרט אקשן כמו שצריך, קצבי כמו שצריך, מותח כמו שצריך, אלים כמו שצריך – רק קוריאני.

וזה לא ש"יום מפרך" הוא סרט המתח או האקשן הכי טוב שראיתי. למעשה, הוא לא כל כך מתח אותי. אבל זה בידור מהודק, עשוי היטב, כמו שכתוב בספר. האקשן ממריץ את האדרנלין, המוסיקה מתגברת, הצילום מתאים את עצמו לקצב, העריכה מדויקת, וההעזה מדהימה כל פעם מחדש. והיתרון של "יום מפרך" – ההומור. יש בסרט הזה כמה וכמה הברקות קומיות נפלאות. המצאות שמעידות על הרבה דמיון. כמה וכמה סצינות בסרט שפשוט גורמות לי לאמר "וואו!" (וכמובן לצחוק בקול).

Kkeut-kka-ji-gan-da

"יום מפרך" מספר על שוטר שהוא, איך לומר, לא הכי ישר בעולם. הוא מהאלה שמועלים. כמו כולם. רק ש להמשיך לקרוא