פסטיבל קורק 2019: בתולת אוגוסט

(שם הסרט במקור: La Virgen de Agosto)

הרעיון יותר טוב מהתוצאה הסופית.

הרעיון – לקחת בחורה אבודה בת 32 ולתת לה להסתובב במדריד באוגוסט, לפגוש אנשים שונים, ודרך האינטראקציות איתם למצוא את עצמה.

רעיון מקסים.הבעיה היא שנדמה לי שהסרט הזה מתרכז יותר מדי בכל מיני תפיסות ניו-אייג'יות שאני לא ממש מכיר, ופחות בחיים האמיתיים. הקצב של הסרט איטי, מתיש, והשיחות שהיא מנהלת עם האנשים נשמעות קצת פילוסופיות מדי, פחות מדי נוגעות באמת לחיים האמיתיים. לוקח הרבה זמן עד שאני מבין שהגיבורה היא שחקנית שנמצאת במשבר, וחושבת על אולי לפרוש מעולם המשחק לגמרי, והיא בעצם מחפשת כיוון חדש בחיים. אבל העניין הזה מופיע רק מתחת להרבה שכבות של דיונים על כיוונים באמנות, ועל פילוסופיות שונות, ועל פסלים, ועל מוזיאונים. יש אפילו סצינה אחת ארוכה באמצע הסרט שבה הגיבורה עוברת סוג של טיפול (גם המטפלת עצמה לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק. "זה סוג של רייקי" היא אומרת, בלי להסביר יותר מדי), וזהו. הסצינה הזאת ארוכה ומפורטת למדי, ואח"כ היא מרגישה יותר טוב. אבל המטפלת וחברתה די נעלמות מהמסך לאחר מכן.

כי זה הסרט. בחורה פוגשת מישהו, מדברת איתו, ואז הוא נעלם מהסרט. פוגשת עוד מישהו, וגם הוא נעלם. או שלא. המפגשים הופכים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: כפפת הזהב

(שם הסרט במקור: Der Goldene Handschuh)

השאלה העיקרית שצריך לשאול למראה סרטו האחרון של פאתיח אקין, בכיר במאי גרמניה העכשווית, היא: בשביל מה זה טוב?כי זהו סיפורו (האמיתי) של רוצח סדרתי בהמבורג של שנות ה-70. פאתיח אקין מפליא לתאר בפירוט די מרתיע את מעשיה של הדמות הזאת, את עליבותה, את עליבות סביבתו. אקין כל כך טוב בסרט הזה עד שאני באולם ממש מרגיש מלוכלך. הכיעור של הסביבה, של האנשים הפוקדים את הבר הזה, "כפפת הזהב", הזיעה וההתנשמות הכבדה, הכל כל-כך קרוב עד שכמעט אפשר להריח את הסרחון הזה. אקין משקיע את כל מה שיש לו (וזה המון) כדי לתאר את שגרת יומו של פועל נקיון פשוט בבית חרושת, שגר בעליית גג מעופשת, שותה המון בבר הזה, עם גלריית אנשים קבועה ומסכנה כמוהו, עם שיניים בולטות, בגדים מוזנחים – ואח"כ, אם הוא מצליח לשכנע מישהי לעלות אליו הביתה (היפות והצעירות לא משתכנעות. אז הוא לוקח את השמנות והמבוגרות), אז הוא יכריח אותן לשכב איתו, ועם גילוי ההתנגדות הראשונה (מצידן או מצידו. בנוסף לכל הוא גם אימפוטנט. וגם את זה אקין מדגים בפירוט), התסכול גורם לו להרביץ באלימות, ואז לרצוח, לנסר את הגופה לחתיכות, ולזרוק את השאריות למעין חדרון בוידעם נסתר.

התיאור של כל המאורעות האלו עשוי בכשרון שכבר מוכח ואהוב ע"י הביקורת והקהל הרחב (רוב סרטיו של אקין הופצו מסחרית גם בישראל. האחרון שבהם, "משום מקום", היה ממש לא מזמן), רק שאני נשאר עם השאלה: בשביל מה זה טוב? הרי ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: פאפיצ'ה

(שם הסרט במקור: Papicha)

סרט על זכויות ומעמד האישה באלג'יריה. סרט שזועק זעקה גדולה אל מול אלו שמדברים בשם המסורת והדת, ומגבילים את החיים של הנשים להיות משרתות של הגברים ותו לא. לשמור על צניעות, להתלבש בצורה מסוימת, לעשות ילדים ואוכל, ולא להפריע לגברים. הסרט שמייצג את ישראל אלג'יריה השנה באוסקר.

והוא אכן שווה צפייה, מרגש ועשוי טוב, ועם זאת, הוא לא שלם לטעמי.

התחלת הסרט הזכירה לי קצת את "עונג שבת", סרטם הקצר והיפה של עודד בן נון ומיכל ברזיס ("החיוך האטרוסקי"). הסצינה הראשונה מתארת את גיבורות הסרט, סטודנטיות באוניברסיטה, מתגנבות החוצה מתוך המעונות, ונוסעות במונית לכיוון העיר הגדולה, לבלות. ברור שמדובר במשהו אסור, אבל הן שמחות, מתאפרות, מחליפות בגדים למשהו שנראה נוצץ, צוחקות, נהנות.והסרט רק מתפתח משם. לגיבורת הסרט (בגילומה האנגרטי והמרגש של לינה חודרי) יש תשוקה לבגדים. היא אוהבת לעצב ולתפור שמלות. היא אפילו יוצרת מעין עסק מחתרתי של אופנה מתקדמת מתוך שירותי הנשים בדיסקוטקים שבהם היא וחברותיה מבלות. שם היא מוכרת לחברותיה את השמלות החדשות שהיא תפרה להן כדי שיוכלו לבלות כאוות נפשן.

וכל החלק הראשון של הסרט הוא מסיבה סוחפת של אחוות נשים מידבקת, שמחה, מקסימה, מהנה, אל מול איזשהו משטר מאיים שלאט לאט סוגר עליהן. וזאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט: ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: אהבה ראשונה

(שם הסרט במקור: 初恋)

קודם כל, שלא תטעו משם הסרט: מדובר בסרט אקשן רב מעללים. לא בסרט רומנטי.

ועכשיו: אח, איזה כיף של סרט. חסר חשיבות, חסר משקל, לא סרט שייזכר אפילו כבר אחרי שיצאת מהאולם, ובכל זאת, שעה ושלושת רבעי של כיף טהור.וצריך גם לומר: זה סרט של טקאשי מייקה. אם אתם לא יודעים את זה, סביר להניח שתברחו מההקרנה כבר אחרי 5 דקות. כי כבר בסצינה השניה יש כאן ראש כרות מתגלגל ברחוב.

כזה הוא מייקה. פסיכופט בן 59 שמאוד נהנה לעשות סרטים סנסציונים. ו"אהבה ראשונה" רחוק מאוד מהשיאים שלו, ועדיין, כולו מלא חדוות יצירה, כולו ספוג באוירה מחויכת, עד שאי אפשר שלא להידבק בתענוג הזה (כלומר, אם אתם מוכנים למראות לא סטנדרטיים, לא כאלו שתראו בסרטי אקשן רגילים).

הרי הקו הסיפורי מראש מכתיב קומדיה: מתאגרף צעיר ומוכשר מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: הדו"ח

(שם הסרט במקור: The Report)

איזה בלאגן הסרט הזה.

מאז הבכורה של הסרט הזה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה אני שומע וקורא על הסרט הזה בעיקר דברים טובים. אבל, מסתבר, שזה אחד מאותם סרטים שכל כך נהנה מהיותו "חשוב" עד שהוא שוכח שהוא סרט, ולא מאמר אקדמי. "הדו"ח" כושל בכל צומת דרמטית, והוא אולי מעניין, אבל במקום לתפוס את השערות שלי בתסכול, אני רק מסתכל על מה שמתרחש ומצקצק בלשון (במקרה הטוב), או סתם מתכווץ בכסא משברי סצינות שבהיעדר קונטקסט מספק ניתן לתאר אותן כסוג של סנאף.בגדול, הסרט הזה מספר על חקירה של איש צוות של אחת הסנאטוריות בעניין שיטות חקירה אלימות (או בעברית פשוטה יותר: עינויים) שה-CIA השתמש בהן כדי לחלץ מידע מעצורים אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001. הסרט עובר שלב שלב בחקירה, ומגלה שוב ושוב שלא משנה מה היא האמת הנוראה, המשחק הפוליטי שוב ושוב ימנע מתוצאות החקירה הזאת להיות מיושמות.

הבעיה הכי גדולה של הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: אהבה רגילה

(שם הסרט במקור: Ordinary Love)

אז כמו שאמרתי, אני נמצא באירלנד עכשיו, או ליתר דיוק, בעיר קורק בדרום אירלנד. סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע היחסית קטן הזה השנה היה הדרמה הקטנה הזאת מצפון אירלנד, "אהבה רגילה". לכאורה, זהו הסרט האידיאלי לפתוח פסטיבל. דרמה קטנה, אנושית, חמה, אוהבת, על מצב לא קל, עם שני שחקנים מפורסמים ומוערכים מאוד, שעומדת לצאת למסכים בקרוב בבריטניה – הכל כאילו מוכן לחווית צפיה מרגשת.

רק שאיכשהו, הלב שלי מסרב להתרגש.

הסיפור, בקצרה: זוג שנשוי כבר למעלה משלושים שנה מתמודד עם מחלת הסרטן של האשה.זהו. אין בסרט הזה הרבה יותר מזה. כרוניקה כמעט יבשה של אשה שמגלה גוש בשד, עוברת דיאגנוזה, ביופסיה, ניתוח להסרת הגידול, ואחרי זה ניתוח לכריתת שני השדיים, שחזור השדיים, והופ, חזרה לחיים הרגילים. הסרט עוקב בשקט אחרי כל השלבים, אחרי ההתמודדות של האשה עם כל הקשיים הפיסיים והנפשיים של הטיפול, אחרי הנסיונות הכנים של הגבר לעזור לה ולתמוך בה למרות ויכוחים שיש בדרך, ואחרי ההשלמה.

שוב, לכאורה הייתי צריך לאהוב את הסרט הזה. כי מעל הכל, יש כאן כנות בעשייה. האשה, בגילומה הנהדר של לסלי מאנווויל, מעבירה כל כך הרבה מבלי לומר הרבה. גם אם הגבר באמת מנסה לתמוך בה, ותמיד לחכות לה בחדר ההמתנה בבית החולים או ליד מיטתה אם מתאפשר, גם אם הוא באמת תומך, בסופו של דבר זאת היא שעוברת את הטיפולים, את הכאבים הפיסיים, את נשירת השיער, את ההקאות. בויכוח המרכזי בסרט הוא אומר לה: אנחנו עוברים את זה ביחד. היא עונה לו: לא, אנחנו לא. אכן, הבדידות של האשה המטופלת עוברת היטב את המסך.

ואז אני צריך להתחיל להסביר למה אני לא מתלהב מהסרט הזה: קודם כל, אף פעם לא ממש להמשיך לקרוא

בריטני רצה מרתון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Brittany Runs a Marathon)

בפיד הטוויטר שלי מדברים על הסרט הזה כבר קרוב לשנה, מאז בכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר. התגובות היו יחסית טובות, והסרט כבר הכניס למעלה מ-7 מיליון דולר בקופות בארה"ב מאז שיצא למסכים שם באוגוסט (שזה יפה מאוד לסרט עצמאי דל תקציב). אז הלכתי לראות.

לא כל סרט שמגיע מסאנדאנס עם תשבוחות באמת שווה את זה.

הסיפור הוא פשוט: בחורה קצת כבדת משקל נכנסת לסחרור בנוגע לבריאותה ולמצבה הפרטי בעולם, ומחליטה לקחת על עצמה משימה: להיות מסוגלת לרוץ במרתון של ניו יורק. לא משנה התחרות, העיקר ההשתתפות. להיות מסוגלת לרוץ למעלה מ-42 קילומטר בבת אחת.

הבעיה היא שלפי הסרט הזה, ניו יורק מלאה באנשים נבזיים שמרוכזים בעצמם. אנשים מפלסטיק שאכפת להם רק מאיך שהם נראים כלפי חוץ. פייסבוק. טינדר. כל הרשתות החברתיות האלו. רק מה שמשתקף משם חשוב. לא החיים האמיתיים.וכך הסרט הזה מתהדר בעיצוב אמנותי צבעוני ושמח, בעיצוב תלבושות צבעוני ושמח, בשימוש שמח במסך מפוצל או במילים שנכתבות על המסך כדי שנדע מה בדיוק היא מסמסת או מה היא כתבה בפוסט בפייסבוק – הדבר העיקרי שחשוב הוא איך הכל נראה כלפי חוץ, ופחות איך הדברים הם באמת.

וכך, לבד מהדמות הראשית, כל אחד כאן מקבל להמשיך לקרוא