סיפור נישואים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marriage Story)

חווית הצפיה שלי ב"סיפור נישואים" היתה מבלבלת.

מצד אחד, מדובר בגבר ואשה ברגע הכי חשוף שלהם. הכי אמיתי שלהם. הכי כואב שלהם. מקום שבו הם מודים שהם אוהבים אחד את השני, אבל לא מסוגלים להיות אחד עם השני. לא מסוגלים לקיים את האהבה הזאת.

מצד שני, כל הסביבה המקיפה את הגבר הזה, את האשה הזאת, כולם כל כך מזויפים. לובשים מסכות, משקרים, מתנחמדים ולא דוברים אמת.

ואולי גם הגיבורים עצמם לא תמיד אמיתיים עם עצמם ועם הסביבה. זה מתחיל מהעיסוק של שניהם. היא שחקנית. הוא במאי. הם מתעסקים בעיקר בתיאטרון. אבל הקטע הקצר שאנחנו רואים מההצגה הוא קטע של תיאטרון אוונגארד. כזה שמתעסק בסגנון, פחות בתוכן. בעטיפה ולא במהות.

זה ממשיך מכל הסובבים אותם. אנשי התעשייה של הקולנוע שמתעסקים במושגים מקצועיים שונים ומשונים שרחוקים מאוד מהרגע הרגשי של המשחק, של עצם קיום אמנות הבאת הטקסט הכתוב לכדי קליטה חושית של קהל.

וזה מסתיים בקרב הקשה מאוד של הגירושים. בהשתתפות עורכי הדין. לורה דרן, למשל, בתפקיד עורכת הדין של האשה – היא אומרת לקליינטית שלה שעורך הדין של הגבר הוא "כריש", מרושע. ואז היא תפצח איתו בשיחת מסדרון מנומסת על "איך האישה? ומה שלומך?".אל נוח באומבך התוודעתי בסרט האהוב על ידי הביקורת העולמית "חיים בין השורות". אני זוכר שאני בעיקר נ

האירי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Irishman)

ארצות הברית של אמריקה כבית אבות של פושעים.

איזו הפתעה גדולה הסרט הזה. אני לא מתלהב ממרטין סקורסזה בדרך כלל. גלוריפיקציה ומיתולוגיזציה של עולם הפשע – זה לא בשבילי. גם האנרגיה של סקורסזה, ההתלהבות שלו – זה בדרך כלל לא מושך אותי. אבל הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.

צריך לומר שמדובר בסרט של כשלוש שעות וחצי. המון זמן. לא הרגשתי אותו עובר (אולי רק קצת לקראת הסוף הסרט נסחב קצת, אבל במשך יותר משלוש שעות זה תענוג שאני לא רוצה שייגמר). וזה בעיקר בגלל הבימוי. מרטין סקורסזה הבין שכדי לספר את הסיפור של פרנק שירן, האירי, צריך נשימה ארוכה. וזה "האירי". נשימה ארוכה. הכל נעים, הכל שקט, הכל מעודן. גם הרציחות, גם האלימות הקשה (ויש כאן הרבה מזה) – הכל, אבל הכל, במתק שפתיים. בחיוך. עם אורות חמים. עם מוסיקת ג'אז מלטפת. לפעמים בלי מוסיקה בכלל. בשקט.מרטין סקורסזה מביים את הסרט הזה בנינוחות. מכיר לנו את כל גלריית הדמויות העניפה הזאת, הכל בסבלנות, מבלי לצעוק, בנועם, בשקט, וברגעים שנפסקת המוסיקה – אלו הרגעים הכי מרגשים. הרצח של קנדי, למשל. סצינה בה הכל מפסיק לרגע. רואים את החדשות בטלויזיה, והמומים. כמובן שהכל מוכנס לקונטקסט. בחירתו של קנדי היתה כלי משחק בידי המאפיה, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, הילד העשיר הזה (קנדי), הוא עשה מה שהוא רצה. המאפיה לא ממש ניהלה אותו. "האירי" לא מראה שהמאפיה תכננה את הרצח הזה, אבל הוא כן מראה את תגובתו של ג'ימי הופה לחדשות – הוא חוזר לשתות את הקפה שלו. בזמן שכולם עומדים המומים מול הטלויזיה בבית הקפה, הוא חוזר לשולחן שלו.

ג'ימי הופה. הוא בעצם הנושא של הסרט. במשך חלק גדול מהסרט אני צופה ב

פסטיבל קורק 2019: סיכום

אז הייתי בחופשה בחו"ל. היה סבבה.

ככה אני אוהב לטייל. פעם בשנה, אם התקציב מאפשר לי, אני משתדל למצוא לי איזשהו מקום בעולם שמסקרן אותי, למצוא שם איזשהו פסטיבל קולנוע, ולהתאים את תאריכי החופשה שלי לתאריכים שבהם מתקיים הפסטיבל. וככה אני גם מטייל, וגם רואה סרטים.

רוב הסרטים המעניינים עושים סיבוב ברוב הפסטיבלים בעולם. כך יוצא שאם אני נוסע לפסטיבל קולנוע בחו"ל בנובמבר, בסוף השנה, רוב הסיכויים הם שהפסטיבל יכיל בתכניה שלו סרטים שכבר ראיתי בפסטיבלים של חיפה וירושלים. ואכן, הסרטים הכי טובים בתכניה של פסטיבל קורק הם סרטים שכבר ראיתי בעבר: "הזמיר" הנפלא של ג'ניפר קנט, שראיתי בפסטיבל ירושלים, "לכוכבים" המקסים שראיתי בפסטיבל חיפה, ו"דיוקן של נערה עולה באש" המצוין שעלה על המסכים בישראל ביום פתיחת הפסטיבל.

באופו מפתיע, לפסטיבל האירי המרכזי של השנה לא היתה מסגרת לסרטים איריים, כאלו שאולי היה מסקרן לפגוש ובאמצעותם ללמוד על המקום שבו אני נופש. כן ניסיתי להוציא את האף שלי מחוץ לחלון, ולרחרח את האוירה האירית שלא מגיעה לישראל. אז קודם כל, קר. ממש קר. הייתי צריך לצפות את זה מראש (כי נובמבר באירופה), והאמת היא שבימים הראשונים של השהייה שלי באירלנד, זה היה אפילו מרענן. לבוא ממדינה חמה ולחה, מדינת תל אביב, למדינה שבה באופן קבוע הטמפרטורה הגבוהה ביותר היא 7 מעלות (ביום) זה היה ממש נחמד בהתחלה. עד שבהדרגה זה החיל להעיק. באיזשהו שלב כבר לא בא לי לצאת מהמלון בבוקר אל הקור הזה שמכה בפנים בשניה שאני יוצא לרחוב.

אבל בכל זאת הצלחתי למצוא כמה דברים מעניינים בקורק, אירלנד:

בשבוע הראשון לשהותי שם, כותרות העיתונים היו מלאות באלפי מילים המספידות את האיש הזהלאיש הזה קראו גיי ביירן (Gay Byrne). הוא נפטר בתחילת החודש בגיל 85. בכל השבוע הראשון לשהותי באירלנד התמונה שלו היתה בכותרת הראשית של כל עיתון. לא ראש ממשלה, לא נשיא, לא פוליטיקה – אלא של גיי ביירן. מנחה טלויזיה אגדי (מסתבר) ואהוב מאוד (מסתבר) שעבר מן העולם בשיבה טובה. הוא היה כל כך חשוב בדברי ימי אירלנד עד שהלוויתו שודרה אפילו בשידור חי בטלויזיה, ומוסף שלם של סוף שבוע בעיתון הוקדש לכבודו עם הספדים מאת כותבים שונים. כל כך הופתעתי מכך שמגיש תוכנית אירוח טלויזיונית מקבל כזה כבוד עד שהלכתי וחיפשתי באינטרנט קטעים מהופעותיו כדי להבין קצת על מה המהומה. הקטע הכי יפה לטעמי מצורף כאן, והוא שודר בשנות ה-80, בתחילת ימי האיידס. אז, כשדבר כזה שנקרא אמצעי מניעה עדיין נלחש, גיי ביירן העז להראות בתכנית שלו סרטון הדרכה לשימוש בקונדום. אחרי זה הוא ניהל דיון יפהפה ואינטלגנטי על הנושא: האם זה ראוי ונכון לשדר דבר כזה בתכנית טלויזיה מכובדת. שימו לב איך הוא ניהל דיון סוער אבל מכבד, וכשהוא אומר למישהו בקהל: אני באמת לא מזלזל בך, ובאמת לא בא לצחוק עליך, הוא באמת מתכוון לזה:

גיי ביירן. הייתי באירלנד, ולמדתי קצת על איש מעניין שנפטר החודש בשיבה טובה ולא הכרתי לפני כן.

פסטיבל הקולנוע של קורק התקיים בעיקר ב

פסטיבל קורק 2019: פרנסס הקדושה

(שם הסרט במקור: Saint Frances)

זה הסרט האחרון שראיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע בקורק. ובחיי שאני לא מבין את הסרט הזה.

מצד אחד, זה סרט ממש נחמד ומעניין על ההוויה הנשית של העולם.

מצד שני, זה סרט לא כל כך מעניין, כי אין בסרט קונפליקטים דרמטיים.

הסרט הוא בעצם של השחקנית הראשית שלו, מישהי בשם קלי או'סאליבן, שהיא גם התסריטאית שלו (דרך אגב, הסרט אמריקאי, אבל בוידאו שהוקלט במיוחד לפסטיבל, גב' או'סאליבן הודתה לקהל שבא לראות את הסרט, ואמרה שהיא מתרגשת במיוחד מההקרנה הזאת באירלנד, כי היא במקור אכן אירית, ואפילו ממחוז קורק). ב"פרנסס הקדושה" היא מספרת על מה זה אומר להיות אשה בעולם היום. הסרט הזה יורד לפרטי פרטים של ההוויה הנשית. יש לפחות שבע או שמונה סצינות בסרט שבהן היא מדממת על הסדין במיטה או על הכסא שעליו היא יושבת. נדמה שבמהלך כל הסרט הדמות הראשית נמצאת במחזור. יש כאן דיבורים על הריון, הפלה, והחוויה הנשית בזמן יחסי מין. יש כאן עניין עם להיות אמא חדשה, הנקה, חוסר בשינה, ודאגה וגידול ילדים באופן יותר כללי. וכמובן גם מקומן של הנשים בעולם (קריירה, הגשמה עצמית).

אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט שממש יורד לפרטי הפרטים היומיומיים של הנשיות. וכן, זה מעניין, לגבר שכמוני, לנסות להבין את החוויה הנשית של העולם הזה.

אבל אז מגיעה הדמות הראשית של הסרט. היא סימפטית ונחמדה (באדיבות ההופעה המלבבת של השחקנית הראשית, קלי או'סאליבן). אבל התסריט לא זורק עליה שום מכשול.הסרט מתחיל בבן זוג חדש. הוא ממש סימפטי ותומך. היא נכנסת להריון, ומחליטה די מהר להפיל. הגבר אמנם מעדיף לשמור על הילד, אבל היא די החלטית בעניין. וזהו. אין ויכוח, או התלבטות כלשהי. ההפלה מתבצעת מהר מאוד, הכל ממש בסדר, ומערכת היחסים הנעימה עם הגבר ממשיכה.

הגיבורה מתחילה עבודה חדשה. אין לה ממש נסיון בלהיות אומנת, אבל היא מקבלת את העבודה. הילדה שעליה היא אחראית קשה ותחמנית, ועושה קצת בעיות בהתחלה, אבל האמהות שלה (היא בת למשפחה עם שתי נשים) לא שואלות שאלות, והעבודה לא בסכנה אפילו לא לרגע.

גיבורת הסרט מתחילה רומן מהצד עם המורה לגיטרה של הילדה. יש כאן בעיקר משיכה מינית, ולא ממש סיפור אהבה. אין כאן בכלל התלבטות לגבי בגידה, או לגבי המשך מערכת יחסים בכלל עם החדש או עם הקודם.

הנשים שכן יש להן בעיות הן

פסטיבל קורק 2019: חיים נסתרים

(שם הסרט במקור: A Hidden Life)

זה מסובך. "חיים נסתרים" הוא הסרט האחרון של טרנס מאליק. והוא במאי מסובך.

ב-2011 הוא הביא את "עץ החיים", אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת של העשור. הסרט זכה בדקל הזהב של פסטיבל קאן, ולאהבת הביקורת העולמית, אבל חלק לא קטן מהקהל נטש בזעם את ההקרנות המסחריות הרגילות של הסרט. הסגנון הייחודי של מאליק זוקק לכדי אמירה מעניינת על אלוהים ועל אמונה בכלל, על רקע ילדותו שלו עצמו, אבל הסגנון הזה גם העיק על הרבה אנשים. מאז מאליק (היום כבר בן 76) התחיל ליצור סדרה של סרטים שמשתמשים באותו סגנון, אבל נדמה לי שעם כל סרט שלו, הסגנון הפך לעיקר, והתוכן נמוג, אם בכלל היה קיים.

עד שלפני כמה שנים ראיתי את "אביר הגביעים", והתגרשתי ממנו. נמאס לי מהסגנון הזה. המצלמה שנעה כל הזמן על פני טבע בשיא תפארתו, על פני אנשים, מגיעה מתחת עד לפרצופי האנשים, האנשים שכמעט תמיד מדברים בוויס-אובר, כשהסצינות כמעט אף פעם לא מתרחשות כאן ועכשיו מול עינינו, אלא רק מהוות רקע למשהו שנאמר ברטרוספקטיבה על פני פס-הקול, המוסיקה הקלאסית, הרצון לדבר על אמונה – כל זה הפך כבר למניירה. נמאס לי ממנו.

ואז הציג מאליק את "חיים נסתרים" בפסטיבל קאן 2019. הביקורות אמרו: מאליק חזר. תשכחו מכל מה שהוא עשה מאז "עץ החיים". "חיים נסתרים" מחזיר את מאליק לכושר. אז הלכתי לבדוק. וזה מסובך.כי צריך לומר: גם כאן מאליק מביא את כל השטיק שלו בדיוק כמו שכבר למדתי לצפות ממנו. וזה סרט ארוך מאוד. שלוש שעות. הרבה שטיק. ומצד שני: בסרט הזה יש הרבה יותר סיפור. עמוד שדרה נראטיבי מרתק ששם את כל הסגנון הבימויי הזה בקונטקסט. כך שלמרות שהסגנון מעיק לא פעם, יש כאן עניין.

יש כאן סיפור שלא הכרתי על

פסטיבל קורק 2019: מחוץ למערכת

(שם הסרט במקור: Systemsprenger)

קשה לי להביע דעה חד משמעית כלפי הסרט הזה. פספסתי אותו בפסטיבל ירושלים, והוא יוקרן בפסטיבל סולידריות. הצלחתי לתפוס אותו בפסטיבל בקורק. הסרט הזה הוא גם נציג גרמניה לאוסקר השנה. מדובר בסרט מעניין, עשוי בכשרון, ועדיין, אני חושב שיש כאן בעיה.במרכז הסרט יש ילדה בת 9. ילדה מופרעת בת 9. ברגעים של התפרצות היא הופכת לחיית אדם. צורחת הכי חזק שאפשר. שוברת. הורסת. מרביצה. אלימה בצורה קיצונית. בלתי ניתנת לשליטה. אלו הם גם הרגעים בסרט שהבימוי מגביר את האפקט. המוסיקה מתגברת (קצבית מאוד, ובאופן מפתיע, גם מוסיקה שמחה). הצילום הופך תזזיתי מאוד. אל תוך המתרחש הבמאית עורכת הבזקים של אירועים שכנראה עוברים בראש של הגיבורה בזמן ההתפרצות. ברור לחלוטין שיש שם, עמוק מאוד בפנים, כאב עצום שמתפרץ בעוצמה אדירה.

אבל מהו אותו כאב? איך, אם בכלל, אפשר לרפא אותו? כאן, לטעמי, הסרט כושל. כבר ב

פסטיבל קורק 2019: אדם

(שם הסרט במקור: Adam)

זה הסרט שמייצג את מרוקו באוסקר השנה. סרט קטן, כמעט קאמרי, רק 3 דמויות, ברובו בלוקיישן אחד. סרט נשי חם, אנושי, מרגש, יפהפה, וחכם.

שלוש נשים:

אחת בהריון מתקדם. האב נעדר. בחברה שמרנית שכזו מדובר בבושה שאין כמותה. אז היא נודדת בין הבתים, מחפשת עבודה וקורת גג עד הלידה, עד שהיא תמסור את הילוד, ותחזור לביתה כאילו דבר לא קרה.

השניה היא אלמנה המפעילה עסק של מאפים מחלון המטבח שלה. אשה קשה, קפדנית, שהמוות של בעלה לפני כמה שנים פגע בה עמוקות, והיא עדיין לא התאוששה ממנו.

השלישית היא הילדה הקטנה (בערך בת 8) של האלמנה. שמחה, תזזיתית, אבל צייתנית, עושה את מה שאמא שלה מבקשת. ילדה טובה שבשמחתה המידבקת מרככת את הרגעים הקשים.שלוש הנשים האלו נפגשות בסרט הזה. שלושתן ישפיעו אחת על השניה. "אדם" הוא סרט על המשברים שאנחנו עוברים בחיים. על ההשפעה של ה

פסטיבל קורק 2019: הציפור הצבועה

(שם הסרט במקור: Nabarvené ptáce)

סרט שואה בשחור לבן. נציג צ'כיה לאוסקר. וריאציה על יצירת מופת משנת 1984, "צא וראה" של אלם קלימוב: גם כאן ילד עובר שרשרת זוועות שקשה מאוד לתאר בזמן המלחמה ההיא. בשני הסרטים הסרט מתאר אותם, הו, כמה שהוא מתאר אותם. בהבדל מרכזי אחד: הסרט הרוסי מאמצע שנות ה-80 הוא באמת יצירת מופת. אולי הסרט הקשה ביותר שראיתי בחיי, בוודאי בכל הנוגע לשואה. "הציפור הצבועה" הוא סרט בלתי נסבל. סרט שמנסה לתאר את הסאדיזם האנושי, אבל הופך די מהר להיות סרט סאדיסטי בעצמו.אני אתחיל מזה שהסרט הזה מתהדר בכל היופי הויזואלי שניתן לתאר. בשחור לבן נהדר, ועם תנועות מצלמה חלקות וסוחפות, "הציפור הצבועה" לא חוסך בעיצוב התמונה כדי להיות יפה מאוד, להכריז על חשיבותו. הרי כבר מהתחלת הסרט, עוד כשאני לא ממש יודע מי הילד הזה, ומה הוא עושה אצל האשה הזאת, כבר אז המצלמה עולה על מנוף מאוד גבוה, מראה את הילד שולח סירה קטנה על המים, עם נייר שעליו כתוב "בואו לקחת אותי", ואז התמונה מקבלת הגזמה דרמטית מאוד בדמות צילום שעולה למעלה, מאוד למעלה. וזה ממשיך לכל אורך הסרט. לא מספיק שהמראות שהסרט הזה מראה קשים מאוד לצפייה (הילד קבור באדמה, רק ראשו בולט, וציפורים מנקרות אותו. למשל. או חתול מלקק אישונים שנקרעו מהעיניים של מישהו בסצינה שלפני כן. עוד למשל), הצילום רק מדגיש אותן יותר עם תנועות פנימה והחוצה, הצידה ולמעלה. ובצירוף הבחירה לצלם בשחור לבן, הכל הופך למניירה אמנותית יותר מאשר לאמצעי מבע לגיטימי.

שנית, הסרט הזה אמור להיות סרט שואה. סרט שמתרכז בסאדיזם הנאצי. "צא וראה" הראה טוב מאוד איך אנשים בכלל מגיעים לעשות דברים בלתי נתפסים, עד אותה סצינת שריפת הכפר בסוף. ב"ציפור הצבועה", הנאצים הם רק

פסטיבל קורק 2019: האזרח חודורובסקי

(שם הסרט במקור: Citizen K)

הסרט הדוקומנטרי הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב במעלות תרשיחא. אני הצלחתי לראות אותו בפסטיבל הקולנוע של קורק, אירלנד. בסופו של דבר, מדובר בתעודה מרתקת ומאוד מעניינת של מצב פוליטי של מדינה שהיא אולי החזקה והמפחידה ביותר בעולם היום, אבל, באותה נשימה, לסרט קוראים "האזרח חודורובסקי", כלומר, הסרט אמור להתרכז בסיפורו של אדם אחד אל מול מוסדות המדינה המפחידים, ובמקום הזה הסרט פחות מצליח.כי מצד אחד, הסרט הוגן מספיק כדי להראות לי את האדם הזה, חודורובסקי, על כל צבעיו ופניו. האיש הזה רחוק משלמות, זה גם הוא אומר בעצמו. מצד שני, הסרט לא משכיל להציג את אותו אדם שבמרכז הסרט כאנטי גיבור, ואני לא באמת מרגיש את המצוקה שלו ככל שהאחיזה של השלטון בו מתחזקת. יש אפילו סיפור של רצח של

פסטיבל קורק 2019: קח אותי למקום נחמד

(שם הסרט במקור: Take me Somewhere Nice)

הסרט הזה מגיע מהולנד, והוא מתרחש ברובו בבוסניה. הוא מדבר ברובו בוסנית, וקצת הולנדית. וזה מרענן, וקצת מבלבל.

הסרט הזה הוא סרט הבכורה של הבמאית שלו. וזה ניכר, וזה מרענן, וקצת מבלבל.

"קח אותי למקום נחמד" מתואר כמו סרט שמתייחס לסרטו הראשון של ג'ים ג'רמוש, "זרים", ומנסה להתאים אותו למאה ה-21. אני הרגשתי שבנוסף לזה, יש כאן בעיקר נסיון לעשות תרגיל קולנועי ב"איך עושים סרט של אקי קאוריסמקי בבוסניה", רק שהבמאית מנסה גם להוסיף משהו משלה, ומה שיוצא הוא מצד אחד סרט מרענן ומשעשע, ומצד שני סרט מבולבל ומתסכל.הסרט הזה מספר על בחורה צעירה שחיה בהולנד עם אמא שלה. אבא שלה חזר מזמן לבוסניה. בתחילת הסרט היא שומעת שהאבא אושפז, והיא רוצה לנסוע לבקר את אבא שלה בבית חולים. בבוסניה. כבר מהסצינה הראשונה ברור שהבמאית מנסה לעשות כאן משהו משעשע בכוח. לפעמים זה עובד, ולפעמים לא. זויות הצילום המשונות, העמדת האובייקטים בפריים, הפאוזות המשונות בדיבור, האינטונציה המתכתית גם כשאומרים משהו אמוציונלי – הכל כאילו לפי הספר (של הבמאי הפיני הגדול).

אבל אז הבמאית לא באמת החליטה מה היא רוצה. כי כן, נכון ש