האירי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Irishman)

ארצות הברית של אמריקה כבית אבות של פושעים.

איזו הפתעה גדולה הסרט הזה. אני לא מתלהב ממרטין סקורסזה בדרך כלל. גלוריפיקציה ומיתולוגיזציה של עולם הפשע – זה לא בשבילי. גם האנרגיה של סקורסזה, ההתלהבות שלו – זה בדרך כלל לא מושך אותי. אבל הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.

צריך לומר שמדובר בסרט של כשלוש שעות וחצי. המון זמן. לא הרגשתי אותו עובר (אולי רק קצת לקראת הסוף הסרט נסחב קצת, אבל במשך יותר משלוש שעות זה תענוג שאני לא רוצה שייגמר). וזה בעיקר בגלל הבימוי. מרטין סקורסזה הבין שכדי לספר את הסיפור של פרנק שירן, האירי, צריך נשימה ארוכה. וזה "האירי". נשימה ארוכה. הכל נעים, הכל שקט, הכל מעודן. גם הרציחות, גם האלימות הקשה (ויש כאן הרבה מזה) – הכל, אבל הכל, במתק שפתיים. בחיוך. עם אורות חמים. עם מוסיקת ג'אז מלטפת. לפעמים בלי מוסיקה בכלל. בשקט.מרטין סקורסזה מביים את הסרט הזה בנינוחות. מכיר לנו את כל גלריית הדמויות העניפה הזאת, הכל בסבלנות, מבלי לצעוק, בנועם, בשקט, וברגעים שנפסקת המוסיקה – אלו הרגעים הכי מרגשים. הרצח של קנדי, למשל. סצינה בה הכל מפסיק לרגע. רואים את החדשות בטלויזיה, והמומים. כמובן שהכל מוכנס לקונטקסט. בחירתו של קנדי היתה כלי משחק בידי המאפיה, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, הילד העשיר הזה (קנדי), הוא עשה מה שהוא רצה. המאפיה לא ממש ניהלה אותו. "האירי" לא מראה שהמאפיה תכננה את הרצח הזה, אבל הוא כן מראה את תגובתו של ג'ימי הופה לחדשות – הוא חוזר לשתות את הקפה שלו. בזמן שכולם עומדים המומים מול הטלויזיה בבית הקפה, הוא חוזר לשולחן שלו.

ג'ימי הופה. הוא בעצם הנושא של הסרט. במשך חלק גדול מהסרט אני צופה באירי מספר את הסיפור. הוא לא נושא הסיפור. הוא איש הסוד. השליח למשימות מיוחדות. הוא אמין, אפשר לסמוך עליו, הוא יבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. יש רגע בסרט שבו הוא מקבל פרס – מינוי לתפקיד בכיר, מנהלתי. כמעט ולא רואים אותו עוסק בניהול הזה. האירי הוא נקודת המבט החיצונית של הסיפור הזה.

אבל הסרט הזה מתוחכם הרבה יותר מזה. לאורך יותר מחצי סרט אני צופה בסרט שקט ונעים על חייל נאמן של המאפיה, שהופך לחייל הנאמן ביותר של ג'ימי הופה. מנהיג הפועלים. איש בכיר וחסר מעצורים שרק צובר יותר ויותר כוח. הסצינה שבה מגיע רגע האמת והפקודה ניתנת – להעלים אותו, את האיש רב המעללים הזה – הוא גם הרגע שבו חשבתי שהסרט הזה הוא כמעט איום ברצח על דונלד טראמפ. מבלי שהסרט בכלל מזכיר את הנשיא האמריקאי של היום, הסרט הזה מתאר איך אדם בעמדת כוח רק רוצה עוד ועוד כוח, עוד ועוד השפעה, ואיך הוא לא מוכן לוותר על שום דבר. לא מוכן לרדת מהבמה. גם לא עבור חבילת פרישה נדיבה. פשוט לא מוכן. אז נרצח אותו.

ואז המרכז הרגשי של הסרט נכנס לפעולה. אם עד עכשיו האירי הסתכל על העניינים מהצד, עכשיו הוא כבר בנאמנות צולבת. הוא יד ימינו של ג'ימי הופה, ישן איתן תחת אותה קורת גג, ומצד שני, ההוראה באה מהאיש שהכניס אותו לביזנס מלכתחילה, האיש שהציג אותו לפני ג'ימי הופה – למי הוא ישמע?

רוברט דה נירו נענה כאן לחלוטין לחזון המופלא של סקורסזה. הכל בשקט, הכל ברוגע, הכל בנועם, וכשהמעורבות הרגשית נכנסת לסיפור – גם אז הוא לא מתפרץ, לא צועק, לא מתקומם, אבל רואים עליו טוב מאוד את סערת הרגשות שלו. גם אל פאצ'ינו, בתפקיד ג'ימי הופה, אנרגטי, אדם שתופס את תשומת הלב מרגע שנכנס לחדר, ועדיין, יודע להוריד טונים ולהגיב למתרחש גם אם זה מרתיח את הדם שלו ועדיין ולכבד את החזון השקט של סקורסזה. ובשלוש השעות (וקצת) של הסרט הזה עוברות בסך הרבה דמויות, הרבה שחקנים, וכולם מודרכים בנעימות ובשקט ע"י הבמאי, וניכר שכולם נהנו לעשות את הסרט הזה (בעיקר הדברים אמורים לגבי ג'ו פשי, שמפגין סמכותיות למרות קומתו הקטנה, מבלי לעשות הרבה).

שהרי אין כאן באמת צודקים וטועים. ג'ימי הופה הרי היה נציגו של הפועל הפשוט. הוא דרש זכויות, צדק חברתי. אבל הוא היה שיכור כוח. גם הצד השני היה רצחני. עד שכולם, לקראת הסוף, מתרכזים בבית האבות. זקנים. חולים. הם חיו חיים שלמים, בירכו אחד את השני לשלום, שלחו את האירי למשימות רצח, כיבדו אותו, רצחו בעצמם, ועכשיו, בסוף הסרט, אמריקה עומדת לפניכם, זקנה, עם דם על הידיים.

תצוגת בימוי מופלאה שמספרת על אמריקה. סיפור עצוב על אמריקה. אף אחד לא צודק שם. כולם תאבי כוח. וכולם סובלים בגלל זה. סרט מצוין על אמריקה, על החלום האמריקאי המוכתם בדם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il