הילד עם האופניים – שרירותי

אני מניח שבפגישתי (פנים אל פנים ו/או וירטואלית) הבאה עם יאיר רוה הוא יגיד: "אמרתי לך". הנה, למשל, פסקה קטנה (הפסקה השלישית בלינק) שהוא כתב על סרטם הקודם של האחים דארדן. הוא לא כל כך אוהב את הבמאים הבלגים האלו. אני דווקא כן. אבל גם אני חייב להודות ש"הילד עם האופניים" הוא סרטם החלש ביותר של האחים דארדן.

גם בעידן הדיגיטלי של ימינו, האחים דאדרן נשארים נאמנים לסיפורים האנושיים של האנשים שנמצאים בשולי החיים, ובצד האפור של החוק. הם מספרים סיפורים שבהם ההחלטות המוראליות אינן נשפטות לפי סרגל של נכון/ לא נכון, או אסור/ מותר, אלא גם לפי סרגל של: נכון, זה פוגע באנשים, אבל הייתי חייב/ת. הם מצליחים ליצור אמפטיה כלפי אנשים מהשכבות החלשות, שמתמודדים עם הקשיים שהחיים מזמנים להם בכלים המוגבלים שיש להם. ובד"כ הם מצליחים לרגש ולרתק.

הצבעים חלומיים. מציאות וחלום לא מתערבבים

אבל הפעם להמשיך לקרוא

סזאר 2012: המועמדויות

בפוסט שסקר את פרסי האקדמיה הצרפתית 2011 כתבתי שכפי הנראה הקולנוע הצרפתי במשבר. נדמה שרשימת המועמדים לפרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע (הסזאר) לשנת 2012  מוכיחה שהשנה הקולנוע הצרפתי הרים ראש, והפך למצליח מאי פעם. ראשית, סרט צרפתי אמור לזכות השנה באוסקר ("הארטיסט"). שנית, לא מעט סרטים צרפתיים מסתובבים בפסטיבלי הקולנוע השונים,  וגם מופצים מסחרית בעולם. ושלישית – נדמה שהצלחה היא לא רק קופתית, אלא גם ביקורתית.

הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר לסזאר (למרות שמספר המועמדויות קצת מרמה – הסבר בהמשך) הוא "פוליס".

הסיפור רחב הידיים מתאר את להמשיך לקרוא

ג'יני 2012: המועמדויות

מחוז קוויבק של קנדה שואף לעצמאות זה שנים. במשאל עם שנערך לפני כמה שנים הוחלט בפער של אחוזים בודדים בלבד להשאיר את חבל הארץ הזה כחלק מקנדה הגדולה. אבל מבחינה קולנועית, יש בקנדה שני טקסי פרסים: הג'וטרה, פרס האקדמיה הקוובקית, והג'יני, פרס האקדמיה הקנדית. שני הטקסים מתקיימים כמעט במקביל, ובשניהם מתחרים פחות או יותר אותם סרטים.

המועמדויות לפרס הג'יני 2012 פורסמו השבוע (ואני מעריך שהמועמדויות לפרס הג'וטרה יפורסמו בקרוב). בשורות הקרובות אני אסקור את הסרטים הקנדיים המעניינים של השנה:

הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר הוא "קפה פלור".

קפה פלור

ציפור קטנה לחשה לי שהסרט נרכש להפצה בישראל, ויעלה על מסכינו מתישהו בשנה-שנתיים הקרובות. זהו סרטו החדש של ז'אן-מארק ואלה ("ק.ר.י.י.ז.י"., "ויקטוריה הצעירה"). לפי התקציר מדובר ב להמשיך לקרוא

הנשים בקומה ה-6: גם העם הצרפתי רוצה צדק חברתי

כשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה הציפו אותי מחשבות נוגות: אולי אני רואה יותר מדי סרטים; אולי איבדתי את זה; איך יכול להיות שסרט חמוד שכזה לא גורם לי הנאה?; ועוד כהנה וכהנה. אבל אני עומד על דעתי: זה נכון שהסרט הזה הוא די פוצי-מוצי, אבל בסופו של דבר, למרות שהוא חביב למדי, הוא גם אכזבה לא קטנה.

אכזבה – כי הצילום היפה והמשחק המשובח של גלריה לא קטנה של שחקנים (בראשותו של פבריס לוקיני הנפלא) מתבזבז על סרט שלוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, למרות שבבסיסו הוא קומדיה. ולוקיני עצמו הוא גם הבסיס להבנה לחוסר השביעות הרצון שלי מהסרט: בשנה שעברה הוצג כאן סרט נוסף בכיכובו. לסרט קראו "פוטיש – אישה צעצוע". את הסרט ההוא (כפי שכתבתי כאן) אהבתי הרבה יותר. שני הסרטים מתייחסים לנושאים חשובים ("פוטיש" – לשחרור האישה, "הנשים בקומה ה-6" – לצדק תעסוקתי ותנאי עבודה ראויים), שניהם חוזרים לעבר בכדי לספר את סיפורם ("פוטיש" מתרחש בשנות ה-  70, "הנשים בקומה ה-6" מתרחש בשנות ה-60), ושניהם עושים זאת במסווה קומי. אבל בעוד "פוטיש" היה קומדיה מופרכת אבל מודעת לעצמה, "הנשים בקומה ה-6" משתדל מאוד להעביר את הסיפור ברצינות למרות האוירה המחויכת שבו. סיפור ההתאהבות בין בעל האחוזה לבין המשרתת לא עובד דרמטית כי אין את זה בתסריט. ההתענינות של האדון בבעיות המשרתות נראית לסובבים הסנובים שלו מוזרה, אבל פיליפ לה-גה הבמאי מפספס כל הזדמנות להראות את תגובות הסביבה, ולהפוך את סרטו לקומי, מצחיק, וסוחף.

פבריס לוקיני ב"נשים מהקומה ה-6". שחקן נפלא, סרט פחות.

להמשיך לקרוא

היורשים – עננים בגובה רב ובינוני

אלכסנדר פיין חוזר אחרי היעדרות של 7 שנים. אלכסנדר פיין הוא במאי נחמד עד מאוד. אלכסנדר פיין יודע ליצור סרטים מצחיקים מבלי להשתגע מדי, והוא גם יודע ליצור רגעים מרגשים מאוד מבלי ללחוץ יותר מדי על בלוטות הבכי. אלכסנדר פיין הוא בעיקר במאי אנושי מאוד. ו"היורשים", סרטו החדש, הוא סרט נוסף בשרשרת, וגם הוא מצחיק, מרגש, ואנושי. מרגישים בו את מגע היד של פיין בכל שנייה.

את סרטיו הקודמים של אלכסנדר פיין אני מסמפט מאוד. את "היורשים" הרבה פחות.

לא סרט רע, "היורשים". אבל יש בו חסרון אחד משמעותי שבעיניי מאפיל על הרבה דברים טובים. הסרט מספר על עורך דין שפתאום באמצע החיים צריך להיות אבא. הוא אמנם נשוי + 2 כבר הרבה זמן, אבל הוא מבלה את עיקר זמנו בעבודה. האמא דאגה לגדל את הבנות רוב הזמן. אבל בתחילת הסיפור (ממש בסצינה הראשונה, אגב) האם עוברת תאונה, והיא נותרת צמח בבית החולים. והאב, גיבור הסרט, צריך פתאום להתמודד עם שתי נשים צעירות (הבנות שלו) שהוא כמעט ולא מכיר. ובהדרגה הוא מגלה דברים שלא ידע על אשתו. ג'ורג' קלוני, בתפקיד הראשי, עושה עבודה טובה (כרגיל), ואלכסנדר פיין עיבד תסריט עם רגעים מטורפים שמבוימים בעידון, ועם רגעים מרגשים, שמבוימים בעידון.

אבל

להמשיך לקרוא

הארטיסט: ועכשיו שיר אהבה

האמת ש"הארטיסט" הוא סרט נועז למדי. זה סרט בשחור לבן, אילם כמעט לחלוטין, עם דיאלוגים שמוצגים ככותרות בין התמונות הנעות – ממש כמו שראיתם פעם, בשיעורי הסטוריה. ככה ראו סרטים פעם, לפני מאה שנה. ככה עשו סרטים פעם. מאז נוסף סאונד לסרטים, והקולנוע השתנה אין ספור פעמים. מה שלא אומר שמה שהיה פעם הוא לא טוב, או לא עובד, או טוב רק כשיעור הסטוריה. "הארטיסט" של במאי בשם מישל שם-משפחה-בלתי-אפשרי מוכיח שאפשר לא רק לעשות סרטים כמו פעם. "הארטיסט" מוכיח שאפשר לעשות סרטים טובים, מרגשים, יפהפהיים – גם אם הם נראים כמו פעם. לעשות סרטים כמו פעם לא כמניירה (כמו שמל ברוקס עשה במידה מסוימת ב"סרט אילם" משנת 1976) – אלא לעשות סרט כמו פעם כשיר אהבה אמיתי וכן לקולנוע.

ז'אן דוז'ארדין. הארטיסט.

להמשיך לקרוא

סוס מלחמה: סוס שלום

באופן מפתיע, ולא אופייני לי, אני דווקא בעד הסרט הזה. הוא שטחי להחריד, והוא מניפולטיבי כצפוי, אבל הוא מפואר ומרשים מאוד. זה קולנוע יפהפה, גדול מהחיים, וסוחף. וזה עובד, רוב הזמן.

סוס. מלחמה. אני ואתה. נשנה את העולם.

האמת היא שזה בעצם סרט ילדים. אני מעריך שאם הייתי אבא לילדים, הייתי מאוד נהנה ממנו דרך הילד שלי. אני חושב ש להמשיך לקרוא

ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני – הכוח השקט

תעזבו אותכם מכוכב נולד/ כוכב מת. תעזבו את האח הגדול/ האח הקטן/ האח המפגר. אם אתם בעניין של להעביר ערב אחד עם מוסיקה טובה, ואם אתם רוצים לפגוש אדם מעניין, מוכשר, ומרגש – כדאי לכם להקדיש ערב לצפייה בסרט הזה.

וזה סרט שמחייב הקדשה של ערב שלם. מדובר בסרט ארוך במיוחד (שלוש שעות וחצי), והוא מוקרן פעם אחת ביום בלבד (ב-20:00 בסינמה סיטי) – אבל זה כדאי. תחשבו על זה כעל יציאה להופעה. מוסיקה טובה (הכי טובה שיש – הביטלס) – יש. ופורטרט מעניין של אדם מרתק – יש. לא משעמם לשנייה, זוהי חוויה שכדאי לעבור. וחוץ מזה – מתי בפעם האחרונה קניתם כרטיס להופעה ב-38 ש"ח?

ג'ורג' הריסון. הלב

להמשיך לקרוא

גויה 2012: המועמדויות

הקדמה: נכון, כל פרסי האקדמיה למינהו נגועים באינטרסים. נכון, תמיד יהיה מי שיגיד (ולעיתים בצדק) : "איך X מועמד, ו-Y לא?", ו"איך ההוא זכה, וההיא לא?". אבל עדיין: כשרוצים לקבל תמונה רחבה של הסרטים המובילים בתקופה מסוימת, הולכים לפרסי האקדמיה. ומכיוון שאני מתעניין גם בקולנוע עולמי, אני נוהג לעקוב אחרי פרסי האקדמיה ברחבי העולם. כולם עוקבים אחרי האוסקרים, ואני עוקב אחרי הגויה הספרדיים, הסזאר הצרפתיים, וגם אחרי האיטלקיים והגרמנים (באביב). וגם הישראלים, כמובן. בשנה שעברה זה נראה כך. וגם השנה אני מתכוון לעקוב אחרי פרסי האקדמיות השונות, ולקבל (ולהעביר לכם דרך הבלוג שלי) תמונת מצב עדכנית על הקולנוע העולמי.

היום הוכרזו המועמדים לפרס האקדמיה הספרדית לקולנוע, הגויה. הסרטים הספרדים הבולטים של השנה הם:

להמשיך לקרוא

השבוע שלי עם מרילין: הצלחה וכשלון, כשרון וחסרונו

אח…מרילין מונרו. לא היתה כמוה. אחת ויחידה במינה. יצור מפתה וסקסי, וגם אישה מתוסבכת וחסרת ביטחון. אז איך זה שסרט על אפיזודה בחייה של ה-מרילין הכל כך מיוחדת יוצא כל כך…פרווה?

מבוסס על אירוע אמיתי, הסרט מלווה את מרילין מונרו במהלך צילומי סרט באנגליה. זה קרה כשהיא כבר היתה כוכבת גדולה. במהלך אותו שבוע צילומים של הסרט בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליביה יתקיים מפגש בין הגדולה מכולם לבין פשוט העם – עוזר הבמאי השלישי, שיתגלגל לתפקיד העוזר האישי, שדואג להביא את הכוכבת של הסרט למצב של כשירות משחקית. ההתאהבות שלו במרילין מונרו, ושברון הלב שבא בעקבותה הוא הסיפור של הסרט.

הו, הבו לי את "נוטינג היל". סרט הקולנוע המקסים ההוא הפגיש שני שחקנים מדויקים מאוד שמגלמים שתי דמויות בשר ודם – אחת שחקנית קולנוע מצליחה, ואחד פשוט העם. אגדה של קשר רומנטי ביניהם הופכת לסרט מתוק ומרגש. אין את זה ב"השבוע שלי עם מרילין" בעיקר כי יש רק צד אחד לסיפור. מישל וויליאמס נפלאה בתפקיד מונרו. היא מציגה את שני הצדדים של האישה המסובכת הזו בצורה מדויקת ומרגשת. אבל מיהו השחקן המחוק שלצידה? אדי רדמיין האלמוני, המגלם את הבחור הפשוט המתאהב בכוכבת הגדולה, הוא פשוט שחקן חסר נוכחות. וזאת בעייה רצינית כשהוא בעצם השחקן הראשי בסרט. הוא מתחיל עם עוזרת ההלבשה (אמה ווטסון חסרת הנוכחות אף היא) ולא איכפת לי ממנה או ממנו. ואחר כך הוא מתאהב במרילין מונרו עצמה – ואני לא מרגיש את זה. זה כתוב על נייר התסריט, אבל זה לא עובר בסרט עצמו. יום החופשה שמרלין מונרו ונער השעשועים שלה לוקחים מהצילומים נראה יותר כמו סיור תירותי בשכיות החמדה של בריטניה מאשר מעקב אחר שני נאהבים. במאי חסר השראה ושחקן ראשי חסר אימפקט ממלאים את הסרט הבינוני והמאכזב הזה.

השבוע שלי עם מישל מרילין וויליאמס מונרו. שחקנית וכוכבת.

אבל צריך לומר ש"השבוע שלי עם מרילין" אינו חסר ערך לחלוטין. אם לראות אותו, אז בשביל להמשיך לקרוא