אני מניח שבפגישתי (פנים אל פנים ו/או וירטואלית) הבאה עם יאיר רוה הוא יגיד: "אמרתי לך". הנה, למשל, פסקה קטנה (הפסקה השלישית בלינק) שהוא כתב על סרטם הקודם של האחים דארדן. הוא לא כל כך אוהב את הבמאים הבלגים האלו. אני דווקא כן. אבל גם אני חייב להודות ש"הילד עם האופניים" הוא סרטם החלש ביותר של האחים דארדן.
גם בעידן הדיגיטלי של ימינו, האחים דאדרן נשארים נאמנים לסיפורים האנושיים של האנשים שנמצאים בשולי החיים, ובצד האפור של החוק. הם מספרים סיפורים שבהם ההחלטות המוראליות אינן נשפטות לפי סרגל של נכון/ לא נכון, או אסור/ מותר, אלא גם לפי סרגל של: נכון, זה פוגע באנשים, אבל הייתי חייב/ת. הם מצליחים ליצור אמפטיה כלפי אנשים מהשכבות החלשות, שמתמודדים עם הקשיים שהחיים מזמנים להם בכלים המוגבלים שיש להם. ובד"כ הם מצליחים לרגש ולרתק.
הצבעים חלומיים. מציאות וחלום לא מתערבבים
איתן 