אולי מה שמשאיר את "אומריקה" בחיים בכל זאת היא העובדה שזה להמשיך לקרוא 
בגדול זה סיפור על גבר בגיל השני (40+), בודד, רווק, חי עם אמא עדיין, שבכל זאת מוצא את האהבה שהיתה חסרה לו כל כך כל החיים. זה בגדול. והאמת שקצב הסרט, הטון שלו, נקבע על ידי השחקן הראשי שלו, שהוא, איך לומר בעדינות, לא כל כך רזה. למעשה, הוא ממש לא רזה. וכשאדם עם חזות חיצונית כזו מתנייד במרחב, כל צעד שלו, כל תנועה שלו היא איטית, ומחייבת אותו להתנשף בכבדות. והקצב הזה גורם לי להתרכז יותר בפנימיות שלו. במופנמות שלו. בשקט שלו, שהוא גם ביישנות נוגעת ללב.
הסרט מספר על במאית קולנוע שמצלמת סרט חדש, בעוד שאמא שלה שוכבת בבית חולים, אולי גוססת. ו"אמא שלי" בעיקרון מתחלק ל-2: כל מה ש להמשיך לקרוא 
אבל מכיוון שאני אוהב את רוב סרטיהם של הבמאים מבלגיה, אני דווקא מעריך מאוד את "הלקח". אם לגנוב, לפחות לגנוב מהגדולים. והסרט הזה הוא גניבה אחת גדולה, אבל הוא גונב גם את להמשיך לקרוא 
אבל התסריט רזה מדי. למרות שרועי אסף מאוד משתדל, לא ממש ברור מה להמשיך לקרוא 
כן, הסרט שומר על קצב מדוד, ויודע לא להיכנס לפאניקה. אבל אני לא הבנתי להמשיך לקרוא 
כי הסרט הזה להמשיך לקרוא 
איזה מזל שארז תדמור גם להמשיך לקרוא 
שוט ראשון של הסרט. השחור-לבן המכה בעין יפה בצורה בלתי רגילה. והתמונה מתארת גבר צעיר עם כובע קאובוי ב להמשיך לקרוא 
בהמשך הסרט מופיעה אילוסטרציה של אותה סצינה. והו, כמה שהיא נראית מסכנה ומאכזבת בהשוואה לפוטנציאל שהיה לה בעת ששמעתי את הסיפור. וזו החוויה שלי מ"נדיה שם זמני": יש כאן להמשיך לקרוא 
איתן 