לזרום עם זה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lasciati Andare)

כשאני אוהב סרט, אני משתדל להסביר למה אהבתי אותו, וזה בד"כ לוקח נפח משמעותי. מהצד השני, סרטים לא טובים זוכים לפוסטים קצרים יותר. אז הנה כ-300 מילה על סרט לא טוב:


טוב, זה סרט תמוה.

לא ממש ברור מה ניסו לעשות פה. קומדיה מטורפת פסיכית? קומדיה אנושית וחמה סטייל "מחוברים לחיים"? סרט רומנטי? דרמה על גבר שמגלה את החיים מחדש בעזרת אשה צעירה? יש פה הכל, ואין פה כלום.

מזל שיש לסרט את השחקן הראשי שלו, טוני סרוויו. בלעדיו, הסרט הזה היה טוטאל לוס בכלל.

כי סרוויו, השחקן האיטלקי הגדול של דורנו (והמוכר והאהוב ביותר. נני מורטי בחופש), הוא מאסטר שיודע להראות מכובד, לשמור דיסטנס, ועדיין לעבוד על דמות בצורה מאוד יסודית שמוכיחה שהאדם הזה הוא גם מאוד אינטליגנט. ועם זאת, ב"לזרום עם זה", סרוויו פשוט זורק את כל זה לכל הרוחות, ודי משתולל בצורה קומית פרועה למדי, לרגעים ממש סלפסטיקית, ולרגעים אחרים מדויקת מאוד בטיימינג הקומי המושלם.

הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו להמשיך לקרוא

המילה האחרונה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Last Word)

אז הלכתי לראות את הסרט הזה עם שירלי מקליין. אתם יודעים, השחקנית הותיקה מאוד הזאת. היא שחקנית טובה, אז היא תחזיק סרט, חשבתי. מה גם שהטריילר נראה סביר, עם נקודת פתיחה משעשעת.

אז שירלי מקליין באמת טובה מאוד. כל מה שסביבה – פחות.

כי הסרט הזה בנוי, לפחות בחלקים הראשונים שלו, כמעין מערכון חביב. קרעי סצינות מחוברים יחדיו בסיקוונסים המלווים במוסיקה נעימה, והם קצרים למדי, כך שהם גם משעשעים ונעימים. אבל הסרט הזה רוצה יותר. ושם הוא כושל.

נתחיל בזה ש להמשיך לקרוא

תחושה של סוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Sense of an Ending)

לפעמים מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. על פניו הסרט הזה הוא סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס של הדרמה הבריטית לבית ה-BBC לדורותיו. למעשה, זה סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס הטקס הבריטי הקלאסי. בהבדל קטן אחד – בניגוד לתוצרים הבריטים המוכרים, הסרט הזה קצת פחות טוב.

ריטש באטרה מתגלה כאחד עם טעם קלאסי. מעודן. מקשיב להלמות הלב של האנשים. כך היה בסרטו הקודם והמקסים, "לאנצ'בוקס", וכך גם כאן. אבל כאן הסרט קצת חורק. יש משהו מנומס מדי בסרט הזה. נינוח מדי.

כי כן, מה שקורה בד"כ בדרמות אנגליות מהסוג הזה הוא ריסון גדול מאוד, שמחביא בתוכו רגשות גועשים. ובגלל שהריסון הנדרש מכללי ההתנהגות הבריטים כולא את הרגש בעוצמה, כשהרגש מתפרץ בסופו של דבר, יש לו כוח גדול משל עצמו. הבעיה עם "תחושה של סוף" היא הרוגע שלו. הלאות שלו. הכל שקט מדי כאן. אפשר להעריך את השקט האנושי שבו מקשיב באטרה לדמויותיו, אבל הקצב האיטי, החוסר במוסיקה שתוביל את הרגש, ובעיקר החוסר בדחיפות, באיזושהי תחושה של לחץ תרבותי לשמור דברים בפנים, מונע ממני באמת להתרגש כשהם יוצאים החוצה בסופו של דבר.

והרי יש כאן סיפור עם דרמה לא קטנה. על רגע של זעם שגורם למעשה שיש לו השלכות פטאליות. אבל הכל כאן מאוד יפה. נחמד. חביב. מצולם באור צהוב וביתי ונעים. בקצב רגוע.

ויש גם להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: Gimme Danger

ואולי לא הייתי צריך לראות את הסרט הזה. כי כן, גם אני, כמו אמא שלי, מגיב למוסיקה הזאת כ"מה זה הרעש הזה…"

ומצד שני, יש בסרט הזה בכל זאת משהו.

אני מכיר שיר אחד של איגי פופ. שיר אחד בלבד. וגם ראיתי בעבר צילומים שלו קופץ ומשתולל על הבמה בצורה חייתית ויוצאת דופן, ייחודית רק לו (תמיד ללא חולצה). וגם שמעתי פעם, בחטף, שהוא עבד עם דיויד בואי. וזהו. זה כל מה שידעתי על איגי פופ. אז ב-Gimme Danger קיבלתי מנה מרוכזת של איגי פופ ישר לפרצוף. קירות אגרסיבים, מאוד אגרסיבים, של גיטרות, השתוללות אינסופית על במות, הרבה סמים מכל מיני סוגים, והרבה צרחות. ובאמצע, איגי פופ (היום כבר בן 70), וחברי הלהקה שלו (גם הם מבוגרים) מדברים בנוסטלגיה ובפכחון על תולדות הלהקה שאני לא מכיר, ושגם עכשיו, בעודי מתוודע אליה במהלך הסרט, גם עכשיו אני לא מתחבר ל"רעש הזה".

אבל יש כאן בכל זאת משהו שמעניין אותי. ג'ים ג'רמוש. זה הבמאי שכנראה יוצר את הקונטקסט שמושך אותי פנימה. והסרט הזה אולי מלמד אותי יותר על להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: הביטלס שמונה ימים בשבוע

(שם הסרט במקור: The Beatles Eight Days a Week The Touring Years)

וזו היתה הפתעה נעימה.

אני אוהב את הביטלס. רק בגלל זה באתי לראות את הסרט הזה. ראיתי ושמעתי כבר את רוב מה שיש לספר על ארבעת המופלאים מליברפול, כך שקשה לחדש לי, ואני גם לא ממש מסמפט את הבמאי הזה, רון האוורד, שהוא אולי זוכה אוסקר, ויוצר בקצב די מרשים להיטים הוליוודים ("נפלאות התבונה", "אפולו 13", "צופן דה וינצ'י", אם להזכיר רק שלושה), אבל בצד מקצועיות העשייה שלו אף פעם לא ראיתי עומק רעיוני או איזשהו חזון קולנועי יוצא דופן בעשייה שלו. במאי לא ממש מעניין בעיניי.  אז כששמעתי שהאוורד הפעם החליט לעשות סרט דוקומנטרי שמתמקד בהופעות החיות של הביטלס חשבתי: נו, זה לא יהיה משהו יוצא דופן, כי אני מכיר כבר את החומר, וכי הבמאי הוא לא מי יודע מה, אבל הביטלס, והמוסיקה הנהדרת הזאת – מה, אני לא אלך? לפחות אני אהנה מהשירים הנצחיים האלו שוב.

אז שירים נפלאים יש. ובטונות. ובנות צורחות יש. המון. ואני אף פעם לא הבנתי למה הבנות צורחות כל כך חזק. אבל זה כן הדהד את האהבה שלי לביטלס. אז גם זה יש. אבל יש גם משהו נוסף.

כי, באופן מפתיע, הסרט הזה כן מצליח להקיף כמות עצומה של חומר ולהרחיב את היריעה. כי, מצד אחד, הסרט אכן מתמקד ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: ילדי הצללים

פספוס אדיר של נושא חזק.

אני חושב שהשאלה הכי חשובה שנועה אהרוני הבמאית לא שאלה את עצמה היא: למה?

למה היא יצאה למסע הייסורים הזה? מה התכלית של חשיפה של כל כך הרבה כאב, חפירה בלתי פוסקת במוגלה? בשביל מה זה טוב?

אני חושב שרק סוף הסרט מגלה את התשובה, אבל נדמה לי שאהרוני לא באמת הקשיבה למשפט האחרון בסרט, ובכך היא פספסה נושא מרתק וחשוב. כי איך הדור השלישי והרביעי (והחמישי, והשישי, וכן הלאה) מתמודדים עם ההשלכות הבלתי נגמרות של השואה? אז הנה, יש ניצולים שהפכו להורים מכים, לילדים, שהפכו בעצם להורים מכים, לילדים שהם עכשיו אנשים צעירים (שיהפכו גם הם למכים?). הגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום, או שאולי יש סיכוי לשינוי, לריפוי, להתקדמות למקום חדש.

נושא קשה. אז למה לא נתנה אהרוני ל להמשיך לקרוא