סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו