(שם הסרט במקור: The Beatles Eight Days a Week The Touring Years)
וזו היתה הפתעה נעימה.
אני אוהב את הביטלס. רק בגלל זה באתי לראות את הסרט הזה. ראיתי ושמעתי כבר את רוב מה שיש לספר על ארבעת המופלאים מליברפול, כך שקשה לחדש לי, ואני גם לא ממש מסמפט את הבמאי הזה, רון האוורד, שהוא אולי זוכה אוסקר, ויוצר בקצב די מרשים להיטים הוליוודים ("נפלאות התבונה", "אפולו 13", "צופן דה וינצ'י", אם להזכיר רק שלושה), אבל בצד מקצועיות העשייה שלו אף פעם לא ראיתי עומק רעיוני או איזשהו חזון קולנועי יוצא דופן בעשייה שלו. במאי לא ממש מעניין בעיניי. אז כששמעתי שהאוורד הפעם החליט לעשות סרט דוקומנטרי שמתמקד בהופעות החיות של הביטלס חשבתי: נו, זה לא יהיה משהו יוצא דופן, כי אני מכיר כבר את החומר, וכי הבמאי הוא לא מי יודע מה, אבל הביטלס, והמוסיקה הנהדרת הזאת – מה, אני לא אלך? לפחות אני אהנה מהשירים הנצחיים האלו שוב.
אז שירים נפלאים יש. ובטונות. ובנות צורחות יש. המון. ואני אף פעם לא הבנתי למה הבנות צורחות כל כך חזק. אבל זה כן הדהד את האהבה שלי לביטלס. אז גם זה יש. אבל יש גם משהו נוסף.
כי, באופן מפתיע, הסרט הזה כן מצליח להקיף כמות עצומה של חומר ולהרחיב את היריעה. כי, מצד אחד, הסרט אכן מתמקד ב להמשיך לקרוא ←
כי, באופן מפתיע, הסרט הזה כן מצליח להקיף כמות עצומה של חומר ולהרחיב את היריעה. כי, מצד אחד, הסרט אכן מתמקד ב להמשיך לקרוא 
איתן 