חדרי הבית: הביקורת

במערכת הפוליטית פגשתי שני סוגים של פוליטיקאים. הסוג הראשון מהווה לצערי את הרוב ובגללו המערכת הפוליטית הפכה למקום מייאש וציני כל כך – אלה פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים את עצמם מה טוב לי, מה יקדם אותי, מה יבטיח שאבחר שוב, שמעמדי ישתפר. בשיקולים שלהם לא תמצאו ערכים, ולא אידיאולוגיה היא שמניעה את הבחירות שלהם. רק חישובים פוליטיים קטנים וקומבינות למקורבים. הסוג השני הוא פוליטיקאים שקמים בבוקר וזוכרים כל יום מחדש למה הם נבחרו ומי שלח אותם. אתם. הם לא שואלים את עצמם מה טוב לי אלא מה טוב לאזרחי ישראל. הם לא מתבלבלים בדרך כי מה שמניע אותם זה ערכים ותפיסת עולם. – אבי גבאי, מתוך פוסט בדף הפייסבוק שלו, 20.4.

עולם מייאש יש שם בחוץ. עולם שהוא ג'ונגל. חוק הג'ונגל שולט. נשיא חדש נבחר לארצות הברית של אמריקה. לא בגלל שהוא נחמד. גם ברוסיה שולט הכח, הפחד. ובטורקיה יש שליט כל יכול. וגם בישראל לא אנשים נחמדים מנהלים את ההצגה. כלבי שמירה, בולדוגים, שנובחים בפראות על הורים שכולים, ובעלים (ראש ממשלה) שנותן להם להשתולל. עולם מייאש שבו החזק, הבריון, הבוטה, האגואיסטי, האינטרסנטי שולט. איזה מקום בכלל יש בעולם הזה לאנשים עדינים, אנשי שלום, אנשים הגונים שאותם אנשים המוניים (לכאורה) ואלימים (או לא לכאורה) ידרכו עליהם מבלי לתת על כך דין וחשבון?

"חדרי הבית", סרטו החדש של איתן גרין, הוא סרט שעדיין מאמין באמונה כמעט נאיבית בטוב שבאדם. ביכולת של אותה הגינות לנצח, בכל זאת ולמרות הכל. המצב קשה. הנושים לוחצים. יש חובות. כבדים. הוא רוצה לשלם לפועלים שלו, אבל אין לו. מחכים לו מתחת לבית באיומים. רודפים אותו. יורדים לחיי הבן שלו, שחקן כדורסל מצטיין. המאמן הקשוח שלו, שהוא המורה לספורט (וגם להיסטוריה) לא נותן לו מנוח. לא מראה לו הערכה.

ואיתן גרין מוביל את הסיפור הזה בשקט, בבטחון, ומראה, כמה פעמים בסרט, שדווקא בעדינות, בדבקות בהגינות, בדרך הלא מתלהמת, דווקא ברגעים שאחרים מתפרצים, בועטים, פוגעים באחרים, דווקא ברגעים האלו, אם תמשיך לדבוק בכח השקט והמופנם, דווקא אז תדע לעשות את השינוי המיוחל. כך זה, למשל, כש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת