לפעמים מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. על פניו הסרט הזה הוא סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס של הדרמה הבריטית לבית ה-BBC לדורותיו. למעשה, זה סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס הטקס הבריטי הקלאסי. בהבדל קטן אחד – בניגוד לתוצרים הבריטים המוכרים, הסרט הזה קצת פחות טוב.
ריטש באטרה מתגלה כאחד עם טעם קלאסי. מעודן. מקשיב להלמות הלב של האנשים. כך היה בסרטו הקודם והמקסים, "לאנצ'בוקס", וכך גם כאן. אבל כאן הסרט קצת חורק. יש משהו מנומס מדי בסרט הזה. נינוח מדי.
כי כן, מה שקורה בד"כ בדרמות אנגליות מהסוג הזה הוא ריסון גדול מאוד, שמחביא בתוכו רגשות גועשים. ובגלל שהריסון הנדרש מכללי ההתנהגות הבריטים כולא את הרגש בעוצמה, כשהרגש מתפרץ בסופו של דבר, יש לו כוח גדול משל עצמו. הבעיה עם "תחושה של סוף" היא הרוגע שלו. הלאות שלו. הכל שקט מדי כאן. אפשר להעריך את השקט האנושי שבו מקשיב באטרה לדמויותיו, אבל הקצב האיטי, החוסר במוסיקה שתוביל את הרגש, ובעיקר החוסר בדחיפות, באיזושהי תחושה של לחץ תרבותי לשמור דברים בפנים, מונע ממני באמת להתרגש כשהם יוצאים החוצה בסופו של דבר.
והרי יש כאן סיפור עם דרמה לא קטנה. על רגע של זעם שגורם למעשה שיש לו השלכות פטאליות. אבל הכל כאן מאוד יפה. נחמד. חביב. מצולם באור צהוב וביתי ונעים. בקצב רגוע.
ויש גם להמשיך לקרוא 
איתן 