דוקאביב 2017: אדה לשלטון

(שם הסרט במקור: Alcaldessa)

פוליטיקה. אנשים עם עניבות (בעיקר גברים) שמדברים עם אנשים אחרים עם עניבות, ומשתמשים במילים מסובכות, ארוכות, מאונגלזות. פגישות בחדרים מפוארים, מלונות יוקרה, שחיתות, מתנות, סיגרים, וכסף. הרבה כסף.

והעם. איפה העם? מה היה הניצוץ שהכניס את הפוליטיקאי לביזנס הזה שנקרא פוליטיקה? הרצון לכח, השפעה, מעמד, או משהו שעומד שם בבסיס, הרצון באמת לעשות טוב לאנשים, לעם, לפרטים שבאים להצביע. אנחנו מכירים את זה טוב מאוד בישראל. אנחנו מדברים פוליטיקה כל יום. והנה מגיע סרט מספרד, ונותן תקווה לאנשים התמימים. אלו שמאמינים שאפשר. בכל זאת. אפשר להיכנס לעסק המלוכלך הזה שנקרא פוליטיקה, ולא לאבד את הצפון. לא להשתכר מהצלחה, משררה, ותמיד-תמיד לזכור שפוליטיקאי הוא קודם כל משרת ציבור. לא משרת את עצמו ואת מקורביו, אלא את האנשים ששלחו אותו למשימה הזו, אלו שבחרו בו.

אדה קולאו, גיבורת הסרט, מיוצגת כבר מתחילתו כאדם פשוט. אקטיביסטית שלוחמת למען זכויות האנשים החלשים. אלו שמפונים מבתיהם בגלל שלא עמדו בתשלומי המשכנתא. הבנקים החזקים רודים באנשים החלשים. וקולאו נמצאת שם, לצד החלשים, לוחמת בכוחות העצומים. כבר מהסצינה הראשונה, הסרט הזה שם את הרגש, המסירות לאדם הפשוט, במקום הראשון.

דוקאביב 2017: אמא נרצחה לי

(שם הסרט במקור: Mommy Dead and Dearest)

הסרט הזה נמשך 82 דקות. אבל הוא נגמר אחרי בערך 10.

כי אמא מתה. החשודה העיקרית ברצח – הבת שלה.

ואז – תפנית! מסתבר שהאמא התעללה בילדה כל החיים שלה. אז הבת הרגה אותה.

וזהו. עד כאן בערך 10 דקות מהסרט.

ומכאן:

בחיי, האמא הזו היתה פסיכופטית. והיא התעללה בילדה.

ובן הזוג לשעבר מספר שכבר בהתחלה היה בה משהו מוזר. והיא התעללה בילדה.

והשכנים מספרים על איך נדהמו כשראו את הילדה עכשיו, בהשוואה לאז. איך האמא שלטה בילדה אז. לא נתנה לה רגע פרטי. התעללה בה.

ועורך הדין מוצא בהתעללות הזו נסיבות מקלות במשפט.

ואיזה רופא מומחה מסביר על הפסיכוזה של האמא. פסיכוזה של אשה שמתעללת בבת.

ואיזה רופא מומחה אחר איבחן את הפסיכוזה הזו של האמא כבר מזמן, אבל אף אחד לא עשה כלום עם הדיאגנוזה הזו. אז ההתעללות המשיכה.

וכן הלאה, וכן הלאה, במשך עוד כ-70 דקות. נדמה ש