ואולי לא הייתי צריך לראות את הסרט הזה. כי כן, גם אני, כמו אמא שלי, מגיב למוסיקה הזאת כ"מה זה הרעש הזה…"
ומצד שני, יש בסרט הזה בכל זאת משהו.
אני מכיר שיר אחד של איגי פופ. שיר אחד בלבד. וגם ראיתי בעבר צילומים שלו קופץ ומשתולל על הבמה בצורה חייתית ויוצאת דופן, ייחודית רק לו (תמיד ללא חולצה). וגם שמעתי פעם, בחטף, שהוא עבד עם דיויד בואי. וזהו. זה כל מה שידעתי על איגי פופ. אז ב-Gimme Danger קיבלתי מנה מרוכזת של איגי פופ ישר לפרצוף. קירות אגרסיבים, מאוד אגרסיבים, של גיטרות, השתוללות אינסופית על במות, הרבה סמים מכל מיני סוגים, והרבה צרחות. ובאמצע, איגי פופ (היום כבר בן 70), וחברי הלהקה שלו (גם הם מבוגרים) מדברים בנוסטלגיה ובפכחון על תולדות הלהקה שאני לא מכיר, ושגם עכשיו, בעודי מתוודע אליה במהלך הסרט, גם עכשיו אני לא מתחבר ל"רעש הזה".
איתן 