סנאפשוט: הביקורת

את הסרט הזה ראיתי לפני שנתיים. משום מה הוא יוצא עכשיו למסכים. לא התגעגעתי. כי זה סרט של דורון ערן. ובאתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. ממש נמוכות. את הסרט הקודם של דורון ערן ממש לא אהבתי, ולהבנתי, זה היה הטוב בסרטיו. אז לא ממש התלהבתי לראות את סרטו החדש. ואז התחיל הסרט. במהלך כל השליש הראשון של "סנאפשוט" אני יושב וחושב: הממ…זה לא משהו, הסרט הזה (כצפוי), אבל זה גם הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. כי מדובר, בכלל, בסוג של קומדיה רומנטית. לא מוצלחת במיוחד (התסריט מאוד מקרטע, הדיאלוגים לא אמינים, הוויס-אובר מיותר וכתוב לא טוב, האינטראקציה בין גיבורת הסרט לבין החברה שלה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה טענות), אבל משהו באוירה הקלילה מונע ממני לשנוא את הסרט. יש כאן כאילו סט-אפ קלאסי של קומדיה רומנטית על בחורה שמקבלת רגלים קרות ממש לפני החתונה.

אבל אחרי השליש הראשון של הסרט נזכר דורון ערן הבמאי שהסיבה היחידה שהוא עושה סרטים היא כדי לדבר על נושאים "חשובים". ממש "חשובים" (הסרט הקודם היה על היחס לקהילה הגאה. לפני זה הוא עשה סרט על מילת נשים. אתם יודעים. נושאים חשובים). קומדיות רומנטיות זה ללפלפים. ואז

אמור: הביקורת

בהפרש של שבוע יצאו כאן שני סרטים ישראלים איומים. שניהם משאריות התחרות לפרסי אופיר 2016. אני לא נהנה לכסח סרטים, ומצד שני, אני מרגיש שפטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה, ממש בקצרה:

"אמור" הוא סרט עם תסריט מגוחך, ובו דיאלוגים איומים, בלתי אפשריים, לא אמינים, שיוצרים סיטואציות לא ריאליסטיות, שבתורן מתחברות לסרט שהתואר "חובבני" יותר הולם אותו. ובכלל: גיבור הסרט חוזר מצרפת אחרי כמה שנים, לא עושה כלום במשך סרט שלם, ואז, בסוף,

הולכת שבעה: הביקורת

אז עכשיו, כשפסטיבל חיפה נגמר, אפשר לשחרר קצת פוסטים שהתעכבו. אחד מהם הוא על סרט שיצא למסכים לפני כמה ימים. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא פשוט סרט נורא. וזה חבל, כי הבמאי שלו הוא דווקא איש מוכשר.

אם זה היה הסרט הראשון של טומי לנג שהייתי רואה, הייתי מייעץ לו בידידות שיחדל מלעסוק בבימוי סרטים, כי "הולכת שבעה" הוא מקרה מצער של סרט שבו שום דבר לא עובד. כלום. נאדה. גורנישט.

אבל זה יותר מזה. כי לנג כבר הוכיח בעבר שהוא דווקא יודע לביים שחקנים, ושיש לו את התושיה ואת הידע להפקת ועשיית סרטים. ולמרות ששני סרטיו הקודמים היו לא בלי פגמים, אני זוכר אותם לטובה (כאן כתבתי על "טיארה", וכאן על "פטר השלישי"). אלא מה, שני סרטיו הקודמים היו

לעבור את הקיר: הביקורת

לפני כשנה וחצי, כש"לעבור את הקיר" היה בצילומים, התפרסם ב"הארץ" דיווח של נירית אנדרמן על תהליך העבודה של הסרט. רמה בורשטיין, הבמאית, אמרה שם שהיא חשבה לעשות הפעם משהו יותר קליל, והיא אכן יצאה לדרך עם קומדיה רומנטית, אבל בתהליך העבודה היא הבינה שאולי זו לא קומדיה כל כך מצחיקה, בעצם.

ואכן, עכשיו, כשהסרט גמור, ניתן לראות בבירור למה התכוונה גב' בורשטיין. כי מצד אחד יש כאן אכן אלמנטים של קומדיה רומנטית פשוטה: בחורה מזמינה אולם לתאריך מסוים, ובכך קובעת לעצמה דד-ליין. עד לתאריך X יהיה לי בן זוג שיתחתן איתי. ואז היא יוצאת לסדרת דייטים מרתונית כדי למצוא את הנבחר. נשמע על הנייר (וגם בפועל) כקומדיה רומנטית חביבה (אם כי הנסיון של בורשטיין לכתוב דיאלוגים שישמעו "צעירים", בשפה "מגניבה" שכזו מרגישים לרגעים מלאכותיים ומאולצים).

מצד שני, לראות את הסרט כקומדיה רומנטית פשוטה פירושו לעשות רדוקציה לא צודקת לסרט הרבה יותר עמוק. כי "לעבור את הקיר" הוא, בבסיסו, סרט על אמונה. על כוחה של אמונה. על התקרבות לאלהים בעזרת אמונה. ועל המסע המטורף הזה שנקרא חיים, שהאמונה מאפשרת לנו לעבור. האשה הזו שבמרכז הסיפור מתחילה מסע שמתבסס אך ורק על אמונה באלהים. "קטן על השם למצוא לי חתן" היא אומרת, ואכן, היא קובעת דד-ליין לא בשבילה, אלא בשביל אלהים. השאלה היא לא אם

פסטיבל חיפה 2016: לב שקט מאוד

במשפט: סרט בעייתי. שחקנית אדירה.

25 שנים עברו מאז עיניה הגדולות, והגבות הבולטות של הילדה אניה בוקשטיין כישפו את המסך בסרט "ארץ חדשה". שלא כדרכם של ילדים שמשחקים בסרטים, בוקשטיין השכילה למצוא את דרכה בעולם הקולנוע והטלויזיה (ובאחרונה גם המוסיקה. לפחות שיר אחד שלה אני מאוד אוהב). וכאן, ב"לב שקט מאוד", היא עושה לטעמי את הגדול בתפקידיה. עבודה נפלאה של שחקנית מקצוענית שיודעת לעבוד עם הגוף שלה כך שאבין לבד שסערת רגשות עוברת עליה גם מבלי שהיא תאמר או תעשה משהו יוצא דופן.

כמה חבל שהכשרון הנפלא של בוקשטיין הולך לאיבוד בסרט מבולבל, ולרגעים אפילו מכעיס. כי "לב שקט מאוד" סובל, קודם כל, מ

פסטיבל חיפה 2016: הפורצת

אוי, כמה חיכיתי לסרט הזה. מאז בכורת הבימוי המאוד מרשימה של הגר בן אשר, "הנותנת", אני מצפה בכליון עיניים לעוד כישוף כזה. והנה, סוף סוף, אחרי הרבה עיכובים, הגיע סרטה השני של בן אשר. ו…הוא מאכזב.

כלומר, כן, יש בו לא מעט לב ונשמה, וסצינה אחת מרגשת במיוחד (ואני מתכוון – סצינה חודרת קרביים, משנה קצב נשימה, ומעלה דמעות), אבל בהרבה מובנים אחרים, מדובר בסרט מפוספס.

כי יש כאן סרט על בדידות. סרט על בדידות איומה בגיל קריטי, גיל ההתבגרות. האמא נעלמה, לא עונה לטלפון, האבא לא נמצא, וכך נערה אחת צריכה להסתדר לבד בעולם הזה. צריך כסף, לשכר דירה, לאוכל. צריך למלא את הזמן במדבר הזה שמקיף את ים המלח. צריך לעבוד. צריך לגנוב, כדי שיהיה כסף. צריך, וצריך – ואיפה החיים שלנו? איפה הזמן הפרטי שלנו? איפה הנעורים? איפה האהבה?

ליהי קורנובסקי. תגלית אדירה. לפעמים שחקנית אחת מצוינת מספיקה כדי להחזיק סרט. וזה כמעט המצב ב"הפורצת".

כי קורנובסקי מגלמת בפניה, עם מעט מאוד מילים, את המצוקה שלה. את התעיה שלה במבוך החיים, הגילוי העצמי, ההעזה, ההתפזרות, והנואשות לקבל חיבוק, ליטוף, יד מכוונת – הכל בהופעה המרגשת של ליהי קורנובסקי.

אבל הגר בן אשר קצת התברברה בסרט הזה. נדמה לי שהיו לא מעט רגעים בסרט ש

פסטיבל חיפה 2016: אנשים שהם לא אני

יש לסרט הזה סצינה ראשונה נהדרת. משהו שמתחיל בשיא הרגש, ושאר הסרט צריך לכוון אותנו לשם, להסביר לנו איך הגיעה הדמות הראשית אל רגע כל כך קורע לב.

אבל כל שאר הסרט לא מעניין.

מאז שראיתי את הסרט במסגרת הקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים, יש דיבור אצל המבקרים על הסרט השונה, הנועז, האחר הזה. הרפתקאה חד פעמית, ייחודית, תלאביבית, מייצגת דור צעיר שלם בעיר אחת ספיציפית. ועוד כל מיני סופרלטיבים של מבקרים. אני לא מבין את זה. אני לא מבין את הצורך ל

פסטיבל חיפה 2016: נמל בית

פעם ראשונה.

כבר למדתי לצפות מארז תדמור לליטוש בבימוי, לעבודה מעולה עם שחקנים, לסרטים מרגשים שיש בהם גם כוונה לאמירה מסוימת, וגם דרמה מבוימת טוב, מרגשת, אפקטיבית.

פעם ראשונה שאני יוצא מסרט של ארז תדמור מאוכזב.

כי צריך לומר: גם הפעם השחקנים משחקים טוב. כולם. והקאסט כאן נרחב במיוחד, ויש כאן גם חזרה של שחקן אהוב אחרי הרבה זמן שלא נראה על המסך (יורם חטב). והצילום גם כאן, כמו תמיד, מוקפד (נדמה שכל הסרט צולם בחורף, קודר, והאוירה העכורה, המתאימה לסיפור, חודרת לעצמות). אז כאילו נדמה שהכל טוב.

אבל הדרמה הפעם

פסטיבל חיפה 2016: אנטנה

לא הבנתי את הסרט הזה.

כלומר, כן, בטח שהבנתי. הסיפור ברור ונהיר. הוא אפילו ערוך טוב (שירה ארד, העורכת זוכת פרס אופיר על "אבינו". עוד שבועיים על המסכים!), מצרף את כל חלקי המשפחה הזו לכדי סיפור אחד הומוגני ונהיר. הסרט הזה נדמה מושקע ויש לו לוק עשיר. הכל ממש בסדר בסרט הזה, על פניו. אבל לא הבנתי אותו.

אריק רוטשטיין הוא שם מוכר בתעשיה. יש לו ותק של עשרות שנים בעשייה טלויזיונית. "אנטנה" הוא סרט הקולנוע הראשון שלו. ולא הבנתי על מה ולמה

הלהקה האחרונה בלבנון: הביקורת

בשנים האחרונות הגיעו כמה קומדיות למסכים שהיו כל כך רעות, חסרות מוח, חסרות כשרון קולנועי מינימלי, עד שהציפיות שלי מ"הלהקה האחרונה בלבנון" היו ברצפה. חשבתי: עוד מוצר מסחרי שמסתכל מראש על התוצאות בקופה, וממש לא אכפת לו מהדבר הזה, נו, קולנוע.

טעיתי. "הלהקה האחרונה בלבנון", מהבחינה הזו, הוא הפתעה נעימה מאוד. מצחיק, באמת מצחיק (ולא בכאילו), נמנע מגסויות, קצב טוב, לב טוב, כשרון קולנועי לא קטן, ואפילו סצינה או שתיים שמתקרבות בעיניי לגאונות. אחלה סרט.

עכשיו, בואו ניקח רוורס לרגע: שלא