הבית שלנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: 隐入尘烟)

כשמדברים על "קולנוע אחר", אבל ממש ממש אחר, מתכוונים לסרטים כמו "הבית שלנו". קולנוע לא קונבנציונלי ממקום לא רגיל. אפילו סרטים סינים שראיתי בעבר שונים מהסרט הסיני הזה. זה לא עירוני, וגם לא כפרי. זה…אחר.

ואני, שהלכתי לראות את הסרט השונה הזה, איכשהו הסתנכרנתי לסגנון ולמקום, ואני מרגיש שמדובר בסרט יפה ברובו, אבל הוא דורש הממוווון סבלנות.

מה צריך בסך הכול בן אדם? קצת רוך, קצת הבנה, קצת שקט, קצת אהבה. הנה סיפור על שני אנשים. גבר ואישה. הם, כנראה, מאלו שהמזל פחות האיר להם פנים. אולי הם, אהם … איך נאמר את זה …איטיים. הם חיים במקום נחשל למדי, אז הבחנות רפואיות אורבניות כמו "אוטיסטים" הוא דבר שלא קיים שם. הם שקטים, מכונסים בעצמם. לא ממש יוצרים קשר עם הסביבה. האישה גם סובלת מבלוטת שתן רגיזה. האנשים מדברים עליהם מאחורי הגב, אבל בעצם ממש בפניהם. כאילו שהם לא שומעים. לא נזהרים ברגשותיהם.בתחילת הסרט הם משודכים יחדיו במין עסקה שנרקמת מעל ראשם. לא ממש שואלים את דעתם. גבר ואישה סוג ב' נסחרים ע"י משפחותיהם כדי לפנות מקום לאחים המוצלחים יותר. והנה ראו זה פלא, האנשים האלו, ש להמשיך לקרוא

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Unlikely Pilgrimage of Harold Fry)

תחשבו על זה ככה: נגיד שיש בן אדם שמחליט לעשות את הדרך מאילת לקריית שמונה ברגל (ברגל!). צריכה להיות לזה סיבה יוצאת דופן. משהו קיצוני שיפעיל פעולה קיצונית.

אז הנה סיפור על גבר מבוגר שמחליט ללכת ברגל מהחלק הדרומי ביותר באנגליה, ועד לעיירה בצפון אנגליה, על גבול סקוטלנד. הסיבה מעניינת: האישה שנמצאת שם, בצפון אנגליה, גוססת. הוא מאמין שכל עוד הוא הולך ברגל, היא תמשיך לחיות. היא תחכה לו עד שהוא יגיע.

זאת נקודת פתיחה מצוינת לסרט. סיבה משמעותית. אבל בסרט קולנוע צריך לפתח את השורה הזאת, לפרוט את זה לפרוטות, לנסות באמת להבין למה הוא עושה מעשה כל כך לא נורמלי. מאות קילומטרים, ואולי גם אלפי קילומטרים. ברגל. אני צריך להבין משהו על מערכת היחסים עם האישה הזאת שמחכה.ואין.

הסרט הזה הוא אחד מאותם סרטים שמגלה את הקלפים שלו רק בסוף (וגם אז זה לא מספיק). לכל אורך הסרט אני לא מקבל הסבר על מי האישה הזאת, מה החשיבות שלה בחייו, ולמה הוא עושה מעשה כל כך קיצוני בשביל אישה ש…לא ברור מה היא בשבילו. ההנחה ההגיונית היא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: אדון הנמלים

(שם הסרט במקור: Il Signore delle Formiche)

בעוד שבוע וחצי יתקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי הדוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. בסקירה של המועמדויות כתבתי על "אדון הנמלים" שזהו הסרט שהכי מסקרן אותי. ועכשיו, כשראיתי אותו, זה אכן סרט יפה, אבל גם ממש מתסכל, בחיי.

יש כאן חומר לדרמה חורכת נשמה. וזה אפילו מתחיל מצוין: עם אהבה הומוסקסואלית שנחתכת בפתאומיות, בטיפולי המרה אכזריים וכואבים (שמצולמים בדרך שכמעט וכואבת גם לי באולם), ובסצנה כואבת עם האימא ששולחת את בנה לטיפולים הקשים (אבל ההכרחיים להבנתה) האלו.

ואז הסרט חוזר אחורה בזמן, לאיך הגענו עד הלום. ומשהו בסרט הזה מאבד תנופה.ג'יאני אמליו הוא במאי ותיק (הוא בן 78). הוא יודע את העבודה. הוא מצלם את כל הסרט בצבעים צהובים חמים, הוא מדריך שחקנים מצוין, והוא קובע קצב איטי (לרגעים איטי מדי) המכניס את הכאב אל מתחת לעור שלי. אבל הת להמשיך לקרוא

אימנסיטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: L'immensità)

וכשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה, הרגשתי אכזבה מסוימת. לא בגלל שהסרט הזה לא טוב, להפך, הוא יפהפה ומרגש, אבל…

על הפוסטר של הסרט הזה, ובמרכז הדיון של "אימנסיטה", עומדת פנלופה קרוז. מובן. היא שחקנית נהדרת, מפורסמת, זוכת אוסקר, והיא גם יפה. אבל מי שעושה את הסרט הזה מבחינתי היא בכלל שחקנית אלמונית בת 15 בשם לואנה ג'וליאני.היא משחקת את הדמות הראשית, אדרי. נערה צעירה שמרגישה בעצמותיה שהיא בעצם נער, זכר, גבר צעיר. אישה צעירה שהיא בעצם גבר. והדרך שבה היא מנווטת את עצמה בתוך חברה שמרנית, קשוחה, היא המרכז הרגשי של הסרט. המבט החודר שלה, המרד השקט, אבל גם הסוער שלה כנגד החומרה של הסביבה – זהו עיקר הסרט. והיא כל כך מרגשת גם אם היא להמשיך לקרוא

פרסי גופו 2023: הזוכים

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. זה כמעט כאילו שהרומנים מכבדים את יום הזיכרון הישראלי יותר מכמה ישראלים. הטקס התחיל בשעה 20:12, כאילו שהרומנים חיכו שיום הזיכרון יסתיים (בסדר, אם אתם ממש מתעקשים, אירועי השטיח האדום התחילו ב-19:00). מבלי להבין רומנית, נדמה שהטקס התנהל ברוח טובה ע"י שני מנחים שיודעים את העבודה, אבל הוא גם התמשך קצת יותר מדי זמן, עם יותר מדי פרסי הוקרה ועיכובים שונים ומשונים שהביאו את משך הזמן הכללי של הטקס לשלוש שעות וחצי.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי. טקס הפרסים הרומני מעניין אותי במיוחד מכיוון שאני אוהב את הקולנוע שמגיע משם. ראיתי חלק משמעותי מהסרטים המועמדים, ואת רובם אהבתי. ובסופו של דבר, דווקא את הסרט הזוכה לא יצא לי לראות…

אז ככה:

"מטרונום", סרט שעדיין ניתן למצוא בהקרנות חצי מסחריות בסינמטק (סרט נהדר לטעמי) התחיל את הטקס עם כמה זכיות, אבל אז נעצר, וסרט אחר לקח את ההובלה. בסופו של דבר רוב הפרסים התחלקו בין שני הסרטים האלו:

"מטרונום" זכה ב-4 פרסי גופו: עיצוב אמנותי, איפור ועיצוב שיער, תלבושות, וצילום.

אבל הסרט שיוצא מטקס הגופו כמנצח של הערב הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: זרות

(שם הסרט במקור: La Stranezza)

יכול להיות שזה סרט ממש מצוין. יכול להיות שאני פשוט לא הבנתי אותו. אבל זה בגלל שאני לא מכיר מחזה שנקרא "שש נפשות מחפשות מחבר".

כן, "זרות" הוא הסיפור על איך מחזה (מפורסם, מסתבר) שנקרא "שש נפשות מחפשות מחבר" נולד. אבל אני, שלא מכיר את המחזה הזה, כנראה לא הכרתי את כל הרפרנסים שיש בסרט הזה למחזה. אני מניח שמי שמכיר את המחזה, יכיר את כל הנקודות שבהן הוא משיק לסיפור שמוקרן על המסך.

אני רק יכול להעריך את מה שאני רואה על המסך מולי, מבלי להכיר את הרקע (ובמאמר מוסגר: אם יצירה מסוימת, כל יצירה, מחייבת את הצופה להיכרות מוקדמת עם חומר רקע, והיא אינה עומדת בפני עצמה, אז כבר יש בה משהו פגום). ומה שאני רואה כאן זה סרט מעוצב להפליא, עם טוני סרוויו, מרשים כתמיד, בתפקיד הראשי, אבל גם עם חוסר מיקוד בנושא המרכזי ואפילו בטון של הסרט.אני כבר יודע שלרוברטו אנדו, הבמאי של "זרות", יש נטייה לקומי. ב"זרות", כל הסצנות הקומיות נדמות מאולצות. כאילו הן כאן ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: כמו כבשה בין זאבים

(שם הסרט במקור: Come Pecore in Mezzo ai Lupi)

ואחרי "אמנדה" המאכזב, הלכתי לראות סרט פשע. סוכנת חשאית, ענייני משטרה, אקשן, ועוד כאלו שבדרך כלל לא מעניינים אותי – אבל באיטלקית. ובעודי מתרווח בכיסא וצופה בכותרות הפתיחה של הסרט הזה, עולה שם אחד מוכר: מתאו רוברה. הוא המפיק של הסרט הזה. רוברה ביים לפני כמה שנים סרט אנרגטי ומצוין שנקרא "מהירה כמו הרוח". את "כמו כבשה בין זאבים" מביימת מישהי בשם לידה פטיטוצ'י, שזהו סרטה הראשון. ואכן, כמו "מהירה כמו הרוח", גם כאן יש שם חדש שכדאי מאוד ללמוד ולעקוב אחרי מה שיקרה איתה בעתיד.כמו בסרט של רוברה, גם כאן יש דמות נשית ראשית חזקה. מישהי שהעוצמה שלה באה מהבטן, בעיניים, במבט החודר שלא מתנצל ולא משפיל עיניים גם כשדברים איומים מתרחשים בסביבתה המידית. והשחקנית הראשית, מישהי בשם איזבלה רגונזה, מתמסרת לחלוטין לחזון של הבמאית, עם יציבת גוף בטוחה בעצמה (מה שגורם לרגעים הבודדים שבהם היא נשברת להיות אפקטיביים אף יותר), ועם נחישות סוחפת. פטיטוצ'י מציגה כאן ק להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

איזה סרט מתחכם, בחיי

"אמנדה" הוא סרט שכל כך מסור להצגת קומדיה עקומה, כל כך מסור לצילום קומי, עריכה קומית, טיימינג קומי (בעיקר פאוזות שקטות שכאלו שמדגישות דברים מגוחכים שנאמרו לפני שנייה) – הכול כל כך קומי כל הזמן ששכחו שצריך גם תסריט. ובתוך התסריט צריך את הדבר הזה שקומדיה צריכה כמו אוויר לנשימה – בדיחות. ב"אמנדה" כמעט אין בדיחות. וכמעט אין תסריט.

אז מה שיוצא מכך הוא ש"אמנדה" הוא סרט שכל כך מתאמץ להצחיק, אבל הוא בקושי מעלה חיוך, אז הדמות הראשית עוברת את המסך כאנטיפטית למדי. לא דמות שנעים לעקוב אחריה. היא כמעט מכריחה את הדמות הנשית השנייה בסרט להיות חברה שלה. והתסריט הלא ממש קיים של הסרט מדלג על שלבים, מעלים דמויות ומחזיר אותן, והופך את כל חוויית הצפייה ב"אמנדה" למתסכלת.יש גבר שהיא יוצאת איתו לחצי דייט, ומעכשיו היא משוכנעת ש להמשיך לקרוא

נלי ונדין: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nelly & Nadine)

בסינמטקים מוקרן באחרונה "נלי ונדין", סרט על אהבה בין נשים בתוך מחנות הריכוז של הנאצים אז, במלחמה. זה אחד מאותם סרטים שחמק ממני כמה פעמים מסיבות שונות, ודווקא ביום השואה הזדמן לי לראות אותו. ואחרי כל זה – מדובר בסרט משעמם ומאוד מאכזב. פספוס של סיפור מסקרן מאוד.הרגעים הראשונים של הסרט דווקא נהדרים בעיניי: מדובר בה להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2023: הזוכה

אם אתם נמצאים בקנדה, היום, יום ראשון, תוכלו לראות בערוץ CBC את טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע של קנדה. אבל יש לי ספוילר בשבילכם: אני יודע מי הזוכה.

זאת לא ממש חוכמה. הטקס אמנם ישודר היום, אבל הוא התקיים כבר ביום חמישי. למעשה, האקדמיה הקנדית ארגנה שבוע שלם של חלוקת פרסים בשטחים שונים של האמנות – סרטי וסדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע עלילתיים ודוקומנטרי, תכניות טלוויזיה מכל הסוגים, ועוד מכל טוב. לקט מכל אלו ישודר הערב בטלוויזיה הקנדית, אבל מידע על הזוכים כבר ניתן ללקט באינטרנט, כולל באתר הרשמי של האקדמיה.

את המועמדים העיקריים לפרס הקולנוע סקרתי כאן לפני כחודשיים, ומסתבר שיש סרט אחד שסחף כמעט את כל הפרסים, והוא להמשיך לקרוא