בתחילת הסרט הם משודכים יחדיו במין עסקה שנרקמת מעל ראשם. לא ממש שואלים את דעתם. גבר ואישה סוג ב' נסחרים ע"י משפחותיהם כדי לפנות מקום לאחים המוצלחים יותר. והנה ראו זה פלא, האנשים האלו, ש להמשיך לקרוא 
ואין.
ג'יאני אמליו הוא במאי ותיק (הוא בן 78). הוא יודע את העבודה. הוא מצלם את כל הסרט בצבעים צהובים חמים, הוא מדריך שחקנים מצוין, והוא קובע קצב איטי (לרגעים איטי מדי) המכניס את הכאב אל מתחת לעור שלי. אבל הת להמשיך לקרוא 
היא משחקת את הדמות הראשית, אדרי. נערה צעירה שמרגישה בעצמותיה שהיא בעצם נער, זכר, גבר צעיר. אישה צעירה שהיא בעצם גבר. והדרך שבה היא מנווטת את עצמה בתוך חברה שמרנית, קשוחה, היא המרכז הרגשי של הסרט. המבט החודר שלה, המרד השקט, אבל גם הסוער שלה כנגד החומרה של הסביבה – זהו עיקר הסרט. והיא כל כך מרגשת גם אם היא להמשיך לקרוא 
אני כבר יודע שלרוברטו אנדו, הבמאי של "זרות", יש נטייה לקומי. ב"זרות", כל הסצנות הקומיות נדמות מאולצות. כאילו הן כאן ב להמשיך לקרוא 
כמו בסרט של רוברה, גם כאן יש דמות נשית ראשית חזקה. מישהי שהעוצמה שלה באה מהבטן, בעיניים, במבט החודר שלא מתנצל ולא משפיל עיניים גם כשדברים איומים מתרחשים בסביבתה המידית. והשחקנית הראשית, מישהי בשם איזבלה רגונזה, מתמסרת לחלוטין לחזון של הבמאית, עם יציבת גוף בטוחה בעצמה (מה שגורם לרגעים הבודדים שבהם היא נשברת להיות אפקטיביים אף יותר), ועם נחישות סוחפת. פטיטוצ'י מציגה כאן ק להמשיך לקרוא 
יש גבר שהיא יוצאת איתו לחצי דייט, ומעכשיו היא משוכנעת ש להמשיך לקרוא 
הרגעים הראשונים של הסרט דווקא נהדרים בעיניי: מדובר בה להמשיך לקרוא 
איתן 